בפוסטים הקודמים ניתן היה לראות שהשתמשתי במערכת ציונים לשיערוך הפסטיבל וההופעות השונות לטעמי. זוהי מערכת שמטרתה לסייע באופן מפורט לנתח את מה שקרה בפסטיבל מנקודת הראות שלי. משמעות הציונים במודל הזה רק הרלוונטיים:
- 3 כוכבים: הופעה שבה נוגן יותר מהמינימום ההכרחי, אבל לא מספיק בשביל להחשב להופעה טובה.
- 3.5 כוכבים: הופעה טובה, הדברים באופן כללי עם עליות ומורדות בוצעו כמו שצריך אבל לא היה משהו יוצא דופן שירים את ההופעה למעלה מזה.
- 4 כוכבים: בהופעה היה רעיון מסויים חדשני וחיובי או טכניקה גבוהה או תקשורת יוצאת דופן בין המוזיקאים.
- 4.5 כוכבים: אחד מהדברים שבסעיף 4 בוצע במופע באופן יוצא דופן עד כדי שהוא מהווה ציון דרך, התורם להיסטוריה של פסטיבלי הג'אז בישראל.
- 5 כוכבים: המופע היווה התפוצצות חיובית כך שהוא מופע בלתי נשכח.
הציונים היותר נמוכים לא רלוונטיים כי אף מופע שבו הייתי לא קיבל מהם!
באופן כללי יש הבדל בשיערוך בין מופע זר לישראלי, בעיקר בחלק הבא שבו רוצים לראות איזה הופעות היו באמת לא רק ראויות, אלא ראויות ביותר להכלל בפסטיבל. למופע ישראלי מספיק 4 כוכבים בשביל להכלל. למופע זר יש צורך ב 4.5 כוכבים בשביל להכלל מהטעם שיש ציפייה ליותר מאמנים בינלאומיים הנבחרים מתוך אוכלוסייה שכוללת את העולם כולו, בעוד הישראלים מגיעים מתוך אוכלוסייה קטנה בהרבה ומן הסתם אוכלוסייה שמנפקת פחות כשרונות מהאוכלוסייה הכללית שהיא גדולה יותר.
בסה"כ 8 הופעות מבין ה-15 שנכחתי עמדו במשימה מבחינתי, של להציג הופעה שיש בה תרומה לג'אז ולפסטיבלי הג'אז בישראל. 5 זרות מתוך 7 ו 3 ישראליות מתוך 8. אני עוד אציין שהיו מספר הופעות שלא נכחתי בהן עקב מחסור בזמן. בסה"כ אפשר לומר שגם ההופעות האחרות הללו שלא הצליחו להתרומם את הגובה הנדרש ממש בשביל להיות ממש חיוניות, חלקן היה קרוב מאוד, בדר"כ חסר היה עוד גרוש לשקל בשביל שההופעות הללו יגדלו. למשל מיכאל בן מאיר וחגיגה היו מאוד קרובים מבין הישראלים ולבסוף זה היה ממש החלטה לא קלה ששקלתי אותה פעמים רבות כי היה ממש גבולי. בהופעות האחרות הישראליות בדר"כ היה חסר מעט נסיון או הרכבים שבחרו קונספט שלא יכול להרים אותם בשום אופן. גם בין הזרות, התזמורת של וינה לא היתה רחוקה וסביר להניח שאם הייתי מגיע להופעה השנייה שלהם, שבה עסקו בחומר המקורי הייתי מתרשם יותר.
הסטנדרטים של אלינגטון נידושו ואם אין איזשהו עיבוד יוצא דופן באופן קיצוני ביותר אין סיכוי שזה יהווה ציון דרך בפסטיבלים הישראלים והאורצסטרה של וינה אמנם התמודדה יפה עם הסטנדרטים הללו אבל בשביל להתרומם לגובה שמצפים מהרכב זר נדרש יותר מזה. כמו הרכבי הטריביוט הישראלים העיסוק והבחירה בחומר לעוס מידי ובעיבודים די סטנדרטים מושך למטה. אינקוגניטו מראש לא שייכתי אותם לג'אז למרות הנגיעות כי זה לא השאיפה שלהם. אינקוגניטו מראש פונים לקהל אחר שאינו קהל ג'אזי,וזה יש במוזיקה שלהם נגיעות בג'אז לא משנה הרבה. דורי בן זאב הזכיר בתוכניתו את העובדה שגם סטינג ואמני פופ אחרים נוגעים בג'אז, גוטפריד הסכים עם זה אבל הגן על אינקוגניטו, ובואו לא נטעה, אינקוגניטו בפירוש אינם פונים לקהל הג'אז ולא משנה מה יאמר עליהם. אני לא פוסל את הופעתם ולא הייתי מכנה זאת בחירה לקויה, כי זה לא ממש פופ טהור יש להם רצון לבצע מוזיקה איכותית, אבל בשביל להתרומם במובן הג'אזי זה לא מספיק, בדיוק כמו שקשה לתאר את סטאנקו מרים קהל של סול עם ההופעה שלו.
אי לכך לדעתי הבחירה בלהקות הזרות היתה ראויה ביותר, וגם בישראליות הבחירה היתה סבירה וראויה, למרות היותה נועזת: למעשה 3 ההרכבים ששיכנעו אותי ביותר מבין הישראלים ככאלו שמחפשים ותרים אחרי מחוזות מעניינים הם להערכתי בחירה נועזת. ההרכבים הזרים שהרשימו אותי: דה-פרנצ'סקו, לגרין, פוטר, סטאנקו והסקסופונים. ההרכבים הללו מצויים ברמה גבוהה מאוד, כולם פחות או יותר באותה הרמה אם כי הם שונים במהותם וזה נתן לפסטיבל טעם טוב שהכל היה שונה, היה תפריט מגוון ועשיר. מבין הישראלים הרשימו אותי במיוחד שלושה הרכבים: ממלו גיטנופולוס, אריה וולוניץ ושם טוב לוי.
אני רוצה להתעכב על זה, גיטנופולוס לקח סטנדרטים ולדעתי מי שיבחין יראה שהוא מוצא לסולנים ולסולו בכלל מקום יצירתי וחדשני למדי בתוך המוזיקה שלו. למשל, האורצסטרה של וינה שעשתה בעצם עבודה דומה על בסיס הסווינג הישן, סבלה מכך שהסולנים בעצם היו נשמעים אותו הדבר גם אם היו מבצעים ג'אז-וירטואוזיה מודרני. אצל גיטנופולוס יש שוני רב, שנובע מכך שבראש ובראשונה הוא עצמו כסולן הוא המאסטרו הלכה-למעשה, מה שמייצר הירארכיה מעניינת של הסולנים בהרכב שלו. ההרכב מוינה משתמש במנצח, וחסר רצון לייצר מבט מחודש על המוזיקה. אצל גיטנופולוס יש גם רעיון מעניין תאורטית, גם טכניקה וגם תקשורת מסוג מעניין בין הנגנים, שכולם מסמנים שהיה זה מופע ראוי ביותר, אם כי לא הייתי מכנה אותו כציון דרך בפסטיבלים הישראלים.
בשביל להיות מופע שהוא ציון דרך מהסוג הזה חשוב שיהיה המשכיות או סיכוי שזה יהווה השראה על אחרים, או שתהיה גדילה מספקת של המוזיקה. הצעירים הישראלים הבולטים לא כל כך ממשיכים את הרעיונות הללו ולא מושפעים מהם, ככה שהרעיונות המצויינים של גיטנופולוס ייכחדו עם הזמן בסבירות גבוהה. אני מזמין את הרכבי הסווינג הישראלים להוכיח לי אחרת, אני בכל אופן אשמח אם זה יקרה, האמת היא שהרכבי הסווינג הישראלים מושפעים מעט מאוד אם בכלל זה מזה, רובם מושפעים ישירות מעבודות והקלטות ישנות. גיטנופולוס בכל זאת ייזכר היטב בעיני כאחד מהללו שתרמו רבות לפסטיבל הזה. אם נמשיך לשמוע ממנו ייתכן שהעבודה שלו באמת תהפוך להיות ציון דרך בג'אז הישראלי. ימים יגידו.
וולוניץ זכה ממני על התעוזה שלו בציון נדיב מאוד. כבר פירטתי לגביו, עד כה בפסטיבלים לא עסק אף מופע בחומר שכזה. ג'אז פסקולי הסרטים הגיע לראשונה לפסטיבל ישראל בידיו של וולוניץ, שעשה עבודה לא רעה בכלל יחסית לפיגור שיש בישראל בתחום ולמיעוט העוסקים בו. אגב, דניאל זמיר שהוא בעיני אמן הג'אז הישראלי הבולט כן נוגע ברעיונות הללו, ואף עשה זאת בפסטיבלים, אלא שהוא נוגע ולא מחבר את זה, ואני אסביר, הבעייה של זמיר היתה בעיקר בעמדת המתופף שהיא העמדה החשובה ביותר כיום בהתפתחות של הסגנון. הרעיון העיקרי של הסגנון הוא שלמעשה אין סולנים! כלומר, אין חלוקה מעשית : אלו יעשו את הגיבוי ואלו את הסולו, לא, ההרכב כולו בעצם בסגנון פסקולי הסרטים מייצר את המוזיקה באמצעות קיטעי סולו הכוללים דרמה, רומנטיקה, וספייס, שמתחברים מאוחר יותר לשילוב לפי ההתפתחות של הקטע.
מאחר ולזמיר לא היה מתופף ששולט בתחום הזה, נוצר מצב שלמעשה זמיר וההרכב שלו, שהיה הרכב מצויין בפעמים שראיתי אותם, היה מוגבל בצורה שכזו שבכל זאת זמיר היה בסופו של דבר הסולן. והרי אמרנו שהחוכמה היא שאין סולן אחד אלא כולם סולנים! מה שקרה הוא שעומרי מור, גלעד אברו והאחרים בעיקר בגלל שאין מתופף לא יכלו לקבל השראה מספקת לסגנון הזה שזמיר נגע בו, ושהם פחות התחברו אליו. עם מתופף חזק בתחום הם היו מקבלים את ההשראה בין אם היו רוצים או לא! ככה שמה שנוצר זה שקיבלנו את הסולואים המופלאים של מור והעבודה הטובה מאוד של אברו, אבל כאמור, היה חסר להם הכיוון הנכון בשביל להעצים את הרעיונות המבריקים של זמיר.
ככה שלמרות שהוא בעיני הראשון שנגע בזאת בישראל ואף בפסטיבלים, הרי שוולוניץ הלך בעיני על משהו יותר מעודכן ושיש לו פוטנציאל לפרוץ למעלה יותר מאשר המצב שבו זמיר הגיע בגלל אותה מגבלה שציינתי קודם בהרכב של זמיר, אצל זמיר אולי שילוב שלו עם המתופף דן פוגטש שעבד יפה מאוד עם וולוניץ ושעשה כברת דרך רבה בסגנון, אולי זה יכול ליצור משהו קולוסאלי יותר. לאור זאת אני לא רואה בזמיר את הראשון שעשה אלא רק את הראשון שנגע, וולוניץ הראשון שעושה נסיון משמעותי בפסטיבל ועוד פסטיבל גדול בסדר גודל של אילת. לפחות אני לא מכיר מקרה כזה בפסטיבלי הג'אז הישראלים אך אשמח לשמוע שאני טועה.
לגבי שם טוב לוי כפי שציינתי, ההליכה שלו למטה לבלקן הביאה אותו ואת ההרכב שלו למשהו יפה וגדול, שכפי שאמרתי סיכוי טוב שהם ייעצרו או שיזרקו את זה לגמרי בשל שיש להם עניין רב במוזיקה בהשראה מאוד נמוכה וחסרת איתגור מוזיקלי, שהיא מוזיקת הפופ. סביר להניח שלא נראה אותם בעתיד בסצנות הג'אז השונות בדיוק מהסיבה הזאת שהם ככל הנראה הגיעו לשיא מסויים שממנו הם נשחתו מהר לכיוון הפופ. אבל מה שמגיע מגיע, הם הגיעו להישג ישראלי, שלא מספיק בשביל לכנות אותו כציון דרך מהסיבות שכבר פירטתי באריכות.
לגבי שאר ההרכבים הישראלים, ציינתי את בן מיכאל וחגיגה שלא היו חסרים הרבה מבין ההרכבים שיצא לי לראות בשביל להגיע להופעה מבטיחה. חגיגה כבר היו שם לפני שהחלו להתעייף. ובסיכום אני חושב שמבחינת ההרכבים הישראלים היתה קצת פחות הצלחה בבחירה מצד אחד, שמצד שני הניבה דברים מעניינים כמו שלושת הדברים שציינתי.
בהרכבים הזרים היתה הצלחה די מסחררת, לפחות הראש שלי מסוחרר מההופעות של יום שלישי שהיו נפלאות. ישנם מספר דברים שנראה לי שבסוג כזה של מופעים תחת כיפת הירח הם בולטים, לפחות זה בלט בפסטיבל ובתוך האוכלוסיה של המוזיקאים שהוזמנו אליו:
- התוף היה כלי חשוב מאין כמותו בפסטיבל, הייתי אומר לא פחות מאשר כלי הסולו, בלי התוף אף הרכב לא יכול היה להסתדר, מה שנכון לגבי כל כלי או כמעט כל כלי אחר. אולי זה רוחו של מקס רוץ' שהלך לא מזמן לעולמו ששרתה על אילת, אולי זה המופעים תחת כיפת השמיים, בכל אופן, בעיני התופים היו הכלים בהא הידיעה של הפסטיבל.
- כלי הסולו: יותר ויותר יש חשיבות לאקזוטיקה בסולו. הרבה מהסולנים מצטיידים בכמה וכמה כלים בשביל ייצר את האקזוטיקה, או בכלים שהם אקזוטיים מטיבם לאוזן המערבית, או לאוזן הג'אז. העניין בא לידי ביטוי בכך שהפסנתר הסטנדרטי לא כל כך הצליח בסולואים, ולא יצר אפקט של אקזוטיקה באף מופע, למשל האורגן כן הצליח לייצר אקזוטיקה בידי אריק נייסברג, כשעבר לצלילי הפסנתר זה היה הרבה פחות משכנע.
- מנהיגי ההרכבים דורשים מהנגנים דרישות דומות למה שהם דורשים מעצמם. נגמרו הימים של סולן אחד והשאר מאחורה, וזה נכון לגבי הרכבים רבים. כלי הנגינה האחרים לא עוד מתבקשים לתת סולו בלבד בשביל לצאת ידי חובה אלא לספק תרומה משמעותית לסאונד של ההרכב ולשלוט באקזוטיקה ברמות גבוהות יותר ויותר. כמובן שזה לא נכון לגבי כל ההרכבים, אבל ראו את זה בהרכב של סטאנקו שמהווה עבורי כברומטר לדגימה עקב השילוב של צעירים וותיקים, כשאפילו הבאסיסט הפגין נגיעות אקזוטיות מרשימות.
בסיכום ציון לשבח לפסטיבל ולכל מי שעסק בו על פסטיבל נפלא. ציון לשבח מיוחד לדני גוטפריד, שהוא זה שבסופו של דבר מקבל את ההחלטות הסופיות על תעוזה בבחירת ההרכבים הישראלים לצד בחירה מגוונת והגיונית של ההרכבים הזרים. בפסטיבל אחר שהייתי בו השנה זה היה הפוך ולא בצדק, פסטיבל צריך להיות נועז כלפי הישראלים ולתת הזדמנות לאמנים רבים ומגוונים מקרב המקומיים, בזרים זה פחות חשוב, הזרים צריכים להרים את המופע ולמשוך למעלה וזה מגיע מגיוון, גיוון שדורש נועזות אבל לא נועזות חד גונית של כל מה שנשמע "מתקדם" אלא גיוון של זרמים ואיכויות שיכול להרים את הפסטיבל למספר מקומות גבוהים כפי שקרה בפסטיבל הזה.
לקריאה נוספת:
ג'אז זה לא לכל אחד כתבה מ Y-NET מאת אור ברנע