פעמים רבות מוזיקאים זוכים שהקהילה תומכת בדרכם. במקרים אחרים אלו הם המוזיקאים שנותנים מעצמם לקהילה. כביש דו-סיטרי זה של אהבה בא פעמים רבות לידי ביטוי, עד כי נראה שזה הדבר הכי טיבעי בעולם. כשאנו מוחאים כף למוזיקאי פורץ גבולות בהופעה הרי זה אות תודה בשביל היצירתיות שהוא מוסיף לנו כקהל. כאשר המוזיקאי קד קידה זוהי הבעת תודה על האמון שהקהל נתן בו. הקהל אוהב להתעניין ולהרעיף אהבה אך לא תמיד הקהל זוכה לתמורה מהאמן, גם אם המוזיקה שלו לא רעה, הרי שיש אמנים שמעבר למוזיקה אוהבים לשים את עצמם במרכז ורואים בקהל סה"כ קבוצה שמשלמת להם כסף ולא יותר. דוגמא חיה לכך היא קית' ג'ארט.
מילותיו של ג'ארט לא מותירות מקום לספק: "אני לא דובר איטלקית, אז מישהו שיכול לדבר אנגלית יכול לומר לכל 'חורי התחת' עם המצלמות 'פאקינג' לכבות את המצלמות עכשיו ומיד." והוא מוסיף "לכם כקהל יש פריבילגיה לראות אותנו אבל לנו יש זכות להפסיק לנגן ולעזוב את העיר הארורה". ג'ארט הוא ללא ספק איש שמעריך את עצמו מאוד אבל התגובה שלו לא הולמת, למרות כשרונו, הוא לא עד כדי כך מוכשר. כנראה שבאיטליה אוהבים אותו, או שכמו שהוא אמר, הם לא מבינים אנגלית, אבל אין לי ספק שאילו היה אומר זאת בישראל או ברשות הפלסטינית הקהל היה מגיב אחרת לחלוטין.
דוגמא נגדית היא האמן אולי החשוב ביותר בג'אז של ימינו, וינטון מארסליס. הכתבה הבאה מהמגזין טיים שנכתבה ע"י אהרון נוויל מ"האחים נוויל" אומרת הכל. מארסליס הוא מוזיקאי שמרבה לתרום לקהילה. העבודה שלו כתגובה לסופה קאתרינה היא דוגמא לאמן שיש בו את הרצון לתרום לקהילה מיכולתו ולא לשים מחסום של יהירות בינו לבין האוכלוסייה כמו שג'ארט, שעם כל הכבוד לו יכול היה להתנהג בצורה יותר אנושית, נוהג לעשות. כולי תקווה שג'ארט לא יזדקק לסיוע של האוכלוסייה כי יכול להיות שביום הזה יפנו לו את הגב, במיוחד אם הוא כבר יהיה זקן ורחוק משיאו.