גורלו של הרדיו

קראתי בבלוג העונג אודות נושא הרדיו. מעל הכל כמובן מרחפת השאלה של הרדיו בעידן האנטרנט, בכתבה בעיתון הארץ הכותרת די מפוצצת: "עלייתו השמימה של העורך המוסיקלי". הכותב הציג בפיסקה הראשונה את הבעייה של הטכנולוגיה החדשה מול הישנה, ועבר בפיסקה השנייה לקבוע כי בישראל "מתברר שרוב הציבור עדיין מבקש להיאחז במדיום הישן, המוכר והטוב – הרדיו. מאזינים רבים יבחרו להיצמד אליו, במכונית או בבית, כדי להתעדכן בשידורי אקטואליה ואחרים יקשיבו לרדיו כדי לשמוע גם בפעם המי יודע כמה את אותם עשרה להיטים שנכנסו לרשימת השידור השבועית. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר, אבל לציבור יש כנראה קצב משלו, אטי יותר. גם אם בבלוגים בחו"ל וגם בארץ מתרבים הקולות המביעים ספק בנחיצותם של קובעי הטעם המסורתיים דוגמת העורכים המוסיקליים, יש להם עדיין חשיבות רבה."

צריך להבין שלציבור בישראל אין בכלל את הדילמה לבחור! הזמינות של הרדיו, למשל בנסיעה במכונית, היא גבוהה מאוד בעוד הזמינות של האנטרנט במכונית היא כיום נמוכה מאוד. כאשר אדם נוסע ברכב, בייחוד בישראל שיש טירוף חדשות כל שעה עגולה עם מיבזקים כל רבע שעה, ומקבץ חדשות כל מחצית השעה, דבר שקשה להאמין שקיים במקומות אחרים בעולם, הסבירות שהוא יאזין לרדיו בשלב מסויים היא גבוהה בהרבה מאשר יגלוש באנטרנט תוך כדי נסיעה! כמובן שבעתיד המצב עשוי להשתנות.

בבית שיש בו אנטרנט בכלל לא בטוח שאנשים מאזינים לרדיו יותר מאשר הם מאזינים למוזיקה ולאודיו בכלל באנטרנט. בבתים שאין בהם אנטרנט, ויש הרבה כאלו, אולי זה נכון. אבל בבתים שיש בהם אנטרנט הרדיו בפירוש נדחק. הציבור לא נאחז ברדיו, אלא הציבור משתמש בכלים שבהם אפשר, ובמקרים מסויימים הרדיו הוא בעל זמינות גבוהה לעומת כל מדיה אחרת.

לגבי מצעדי הפזמונים, נראה לי שזה עניין של גיל. אנשים שמאזינים למצעדי פזמונים הם או בגיל הטיפש-עשרה, או כאלו שעוסקים במוזיקת פופ ולכן יש להם אנטרס להתעדכן. אדם בוגר ורציני סביר להניח שלא יאזין למצעדי הפזמונים ברדיו, אפילו חובבי מוזיקה מהסיבה הפשוטה שהמוזיקה שמנוגנת שם סביר להניח שהיא לא מתאימה לאדם בוגר. הקצב של הציבור בישראל בחשיפה ושימוש בטכנולוגיות אינו איטי אלא סטטיסטית מהמהירים בעולם, לגבי קובעי הטעם המסורתיים כגון עורכים מוזיקליים, הם נמצאים בנישה מסויימת של שיווק מוזיקה מסויימת והחשיבות שלהם היא ביחס ישר לחשיבות של המדיה שבה מצויים וליכולתה לשווק עבור בעלי אנטרסים מוזיקה מסויימת מאוד שבה הם מעוניינים.

בעולם הרציני יותר של המוזיקה הרצינית ומוזיקה למבוגרים, אם היו לרדיו יכולות כלשהן בעבר הרי שכיום הן אבדו. הציבור הבוגר בישראל מרביתו אינו צורך מוזיקה, משום שלישראל אין פולקלור מוזיקלי של ממש למעט אולי מוזיקה מזרחית ושירים דתיים, ומי שאינו משתייך לאוכלוסיה בעלת פולקלור אתני ישראלי הם הרוב המכריע שהטעם המוזיקלי שלהם מן הסתם הוא מוזיקה לועזית שאינה שייכת לסוג שהרדיו משווק. יש למשל את קול המוזיקה או 88 אפ.אם, תחנות שמייצגות ז'אנרים שהם מעל הממוצע, ז'אנרים שדוחפים את המוזיקה בהשראה טובה להגיע למצויינות, אבל גם בתחנות הללו פעמים רבות מוצגים דברים פופוליסטיים או דברים שאין בהם חידוש, שקיעה וירידה להתרפקות על אותה מוזיקה מיושנת בה בשעה שיש מוזיקה טובה וחדשה שמיוצרת ומפוספסת ע"י הרדיו. נוצר מצב שהתחנות למבוגרים כמו 88 וקול המוזיקה אמנם מציגות מיצג עדיף עם התחנות לילדים, אבל זה רק מסייע באופן קל להפטר מהבינוניות הכללית שיש בישראל בגישה למוזיקה, מין תירוץ כזה שיש פה איזושהי שאיפה למצויינות לכאורה, אבל בשורה התחתונה התחנות הללו למרות שיש בהן תרומת מה למוזיקה הישראלית, הרי שהתרומה יורדת עם השנים בעיקר בשל האנטרנט. האנשים שמאזינים לתחנות אלו בדר"כ נהנים מהשפע שיש לאנטרנט להציע בתחום בימינו.

אם כן, בניגוד לדבריו של דן דן מטיוק שמצוטט כאומר "לשפע של האינטרנט אין ערך ממשי בשביל האדם הפשוט או אפילו בשביל שוחר מוסיקה", השפע הזה לא רק שיש בו ערך רב שמשקף את האקזוטיות של ימינו, אלא שהוא משפיע באופן ישיר על תחנות הרדיו למבוגרים כמו 88 וקול המוזיקה. האנטרנט vביא למספר תופעות שלא כדאי לזלזל בהן. למשל, יש את התופעה שמוזיקאים ישראלים שרים באנגלית, תופעה שהיתה קיימת בעבר אבל התרחבה מאוד בעידן האנטרנט. הדבר לא מעיד על מצויינות יתר, אין שום דבר שהופך מוזיקאי לטוב יותר ברגע שהוא מפסיק לשיר בעברית ועובר לשיר באנגלית, אלא שיש כאן סממן מובהק לתופעה של הגלובליזציה שהיא סממן של השפע האנטרנטי הזה בדיוק.

מטיוק טוען כי "יש לי תחושה שאנשים רוצים שמישהו יעשה את העבודה בשבילם ולא שהטעם שלהם יכתיב את החומרים שמגיעים אליהם. במובן הזה, רדיו לא ניתן להחלפה." הרדיו דווקא נתקל ביריבים מאוד מצליחים, האתר all music למשל הוא דוגמא טובה, או בישראל אתר השרת כדוגמא או מומה ואחרים, בהחלט אתרים שנותנים מענה. גם לבלוגים יש השפעה, ישנם בלוגים עם אלפי כניסות ליום, כתבות שבסופו של דבר קוראים אותם אלפים רבים, יותר מאשר המאזינים לרבות מתוכניות הרדיו, וגם קהל איכותי יותר מבחינת יכולת ההשפעה שלו. אנשים אמנם אוהבים לשמוע דעות ולהתייעץ, אבל לרדיו אין מונופול על המגע האנושי, באנטרנט יש בדיוק את אותו המגע האנושי ותוכניות רדיו אנטנרטיות אייפודים וכדומה אינם שונים במאומה ביכולות האנושיות שלהם משדר רדיו מסורתי.

דווקא דבריו של ליאור רחמני רואים מציגים היטב את המצב האפשרי העתידי. אכן, כמו שמרומז בדבריו של רחמני האנטרנט מביא לביזור בסופו של דבר ולשלל טעמים מוזיקליים. מי שיסתכל על ההיסטוריה של הרדיו (כן, היתה מוזיקה לפני עידן הרדיו) יראה למשל כיצד הוא גרם החל מראשית שנות השלושים למירכוז סגנוני של המוזיקה. בג'אז למשל, הסגנונות המבוזרים של שנות העשרים התכנסו לתוך מוזיקת סווינג מתוקה. בשנות הארבעים החמישים והשישים הרדיו בישר על סגנונות מוזיקליים וכינס את המאזינים לשמיעה של מוזיקת פופ אפילו מתוקה יותר. והמוזיקה נהייתה ברבות השנים מתוקה יותר ויותר בפופ. הרדיו היה פעמים רבות מבשר על כך, בשנות השמונים כשהייתי נער אני זוכר שהאזנתי בערך עד גיל 13 או 14 לתחנות הללו כמו גל"צ ורשת ג'.

אלו היו תחנות שלא הייתי מודע עד כמה הן מפרסמות אג'נדה של מוזיקה בינונית וחסרת השראה. כשנחשפתי באותו הזמן למוזיקה מזרחית היא היתה טובה בהרבה ממה שהיה ברדיו עד שהייתי בטוח שזו המוזיקה הטובה בעולם, כי כל מה ששמעתי עד אז במוזיקה חדשה היה רק מוזיקת פופ רכה וחסרת השראה! הלכתי לתחנה המרכזית וקניתי קסטות של זוהר ארגוב, כי זה פשוט היה משהו חדש, מוזיקה חמה, דבר שלא היה קיים ברדיו. מאז עברו שנים רבות וזכיתי להאזין למוזיקה חמה, ג'אז, בלוז, בארוק, רוקנרול ועוד, אבל לא היה חסר עוד הרבה בשביל שאני אשקע כנער לבינוניות שהוצעה ברדיו של אז לנוער למשך כל ימי חיי.

עוזי פרויס מציג בעצם למה באמת הרדיו עדיין למרות כל הבעיות שיש בו הוא חיוני: "האינטרנט בא על חשבון אנשים שפעם היו קוראים להם מעצבי דעת קהל. אם מדברים על המיינסטרים, מגלגל"צ או תחנות רדיו אחרות עדיין באה רוב ההשפעה. בשביל לגלות אמן חדש עדיין צריך את תחנות הרדיו. האינטרנט מצוין לאנשים מסוימים שיכולים לגלות את הדברים לבד. צריך להבדיל בין חומרים מקומיים לבינלאומיים. אם פעם אנשי חברות תקליטים היו מסוגלים בכוחות עצמם לגלות או לקדם דברים שלא הצליחו במקומות אחרים, כיום גם פה הכישורים מוגבלים מאוד. זה קשור לשינוי של שוק המוסיקה הבינלאומי. כיום הצורה שבה אמנים מתחילים משווקים בחו"ל היא שונה לחלוטין. הם מעדיפים לעשות ניסוי בשוק."

זוהי ראייה נכונה של המצב, חיוניות הרדיו נובעת מבקשר שלו לחברות התקליטים, כל עוד הללו יזדקקו לשירותי הרדיו, הרדיו יוותר חיוני. עופרה הלפמן אמנם הראייה שלה את המצב טובה, הרי שאני מקווה שלא הבנתי למה היא התכוונה כשצוטטה כאומרת: "אני עדיין חסידה של תוכניות עם תוכן שהאוזן הולכת אחריהן. צר לי מאוד שהסוג הזה של התוכניות הולך ומתמעט". האם זהו גילוי נאות המעיד על התכנים הבינוניים ברדיו הישראלי? אני מקווה מאוד שלא!

לסיכום, לרדיו יש עדיין תפקיד מסויים, וככל הנראה הבינוניות של המוזיקה המושמעת ברדיו נובעת מהצורך להציג מוזיקה לא מחייבת ו"נעימה לאוזן" כזאת, ככל הנראה ההשפעה של המוזיקה הזאת על ילדים היא טובה יותראו איזה סיבה אחרת שהחברה רוצה שהרדיו ימשיך בצורה מסויימת להתקיים על תכנים חלשים, הרדיו הוא מסננת שבוררת תכנים ומכאן נובע כוחו על האנטרנט, כמו גם היתרון בזמינות שציינתי בהתחלה, הזמינות של הרדיו ברכב בפרט והנושא של סיוע לקידום מכירות של לייבלים שציינתי.