יש פספוס מסויים של הקהל הישראלי בכל הנוגע לג'אז ישראלי. למרות שהג'אז הישראלי נמצא בתקופה מהטובות ביותר בהיסטוריה שלו, אם לא הטובה ביותר, קהל המוזיקה הישראלי עדיין לא הפנים מספיק את תרבות הג'אז המודרני ואת היתרונות שיש בו. ראשית, למרות שהג'אז המודרני בעיקר של השנים האחרונות נשמע לעיתים כאילו הוא סובל מהבעיות של המוזיקה הקלאסית מאז הפכה לרומנטית, בעיות של יוהרה, הרי שהדבר אינו נכון ממש לגבי ג'אז! הג'אז אפילו בימינו עדיין מבוסס במידה רבה על הרצון לפרוץ דרך, יותר מאשר הרצון לחזור על דברים שנעשו בעבר.
כמובן שעצם המגמה של רצון לפריצת דרך היא רק מגמה וככזאת, איננה מעידה כי פריצת הדרך כבר הגיעה, אלא שהדבר מאפשר אפילו לפרקים להרכבי ג'אז להגיע לריגעי שיא קטנים שבהם המוזיקה מתחברת היטב. אם כן, הג'אז המודרני-רומנטי יכול לפעמים לצאת משבלונות של טכניות ודרמטיות ולספק רגעים קסומים. מי שהולך להופעות ג'אז בוודאי יכול למצוא עניין והנאה.
אחת הבעיות של הג'אז הישראלי היא שנאה מוזרה ותמוהה של חובבי הג'אז הכבדים הישראלים את המוזיקה עצמה. ואני לא מדבר על חובבי ג'אז אמיתיים ישראלים הללו שבאים בשביל להינות, אני מדבר על הללו שהפכו את הדיון בג'אז לנושא חסר-חיים של התרפקות על נוסטלגית הליינר נוטס הממוחזרים.
הדבר מבריח קהל רחב וסקרן שיכול להוות כוח מניע גדול יותר לג'אז בישראל. אלא שהדבר נובע דווקא ממספר הצלחות של ישראלים שהגיעו להישגים מסויימים, וגרמו ללול התרנגולות לקרקר. הדבר לוקח מעט מההנאה שהיתה בזירה הישראלית עד כה, בישראל וגם בניו-יורק הנאה וספונטניות נאיביות שהולכות לאיבוד.
בכל פעם שמעלים בפורומי הג'אז הישראלים נושא של מועדון מסויים או תוכנית רדיו מסויימת, או הרכב מסויים, התרנגולות מקרקרות או שלפתע הופכות לנחשי קוברה ארסיים. נראה כי הג'אז הישראלי נמצא בנקודה שממנה הוא עשוי מאוד להתחיל בירידה. אלא שיש לג'אז הישראלי עוד כמה שנים במהלך הירידה הזאת, ולקהל הישראלי יש הזדמנות בלתי חוזרת לבוא להופעות ולצפות באמנים.
בעוד 20 שנים אמנים אמנים ישראלים בני ימינו מסויימים שאני לא מעוניין למנות אותצם בשמות יזכו להכרה רבה על פועלם. כשידברו על תקופת 1995-2010 בג'אז הישראלי ידברו על תקופה קסומה שבה היו רבים וטובים. או, יזכרו אז בערגה, אלו היו ימים שהג'אז הישראלי היה מלא חיים!
לקהל הישראלי כקהל תרבותי ישנה הזדמנות בתקופה הזאת לצאת ולצפות באמני ג'אז ישראלים. אם כל אוהד ג'אז פוטנציאלי בישראל יילך לראות הופעות היום הוא יכול לדחוף את האמנים הישראלים ולהאיט ואולי אף למנוע את ההדרדרות. צריך להבין שבמקום כמו ישראל, כשיש אוסף של כשרונות זוהי הזדמנות לדחוף וליצור מסורת. אם הקהל מפספס את ההזדמנות הזאת, תוך כמה שנים ההזדמנות למסורת שכזאת לא תמצה את מלוא הפוטנציאל שלה וזה יירד לטימיון.
לאנשים איכותיים זה צריך להיות חשוב. מי יודע, אולי הילד/ה שלך בעוד 10 שנים ת/ירצה להיות אמן ג'אז. עדיף שיהיה בתוך סצנה מלאת השראה מאשר בסצנה שמתקשה. כמובן מה שכתבתי נשמע פסימי, יש הרבה הופעות מוצלחות שממלאות את האולמות, אלא שהייתי רוצה לחוש יותר, בעיקר בתקשורת הישראלית שמהללת כל מיני דברים רדודים ביותר ומתעלמת מכל דבר ששואף לאיכות. יש חשיבות רבה למוזיקאים איכותיים שיכולים להגיע לקהלים גדולים, כשזה לא קורה המוזיקה פשוט הופכת להיות עלובה יותר ויותר.
ולמה עשיתי את כל ההקדמה הזאת? בגלל שאבישי כהן, שהוא היום אולי בכיר מוזיקאי הג'אז הישראלים מגיע לארץ להופיע במועדון זאפה. במקרה הזה סביר להניח שכבר כל הכרטיסים יימכרו ושמועדון זאפה שהוא מועדון ברמה עולמית שמתאים ביותר להופעות יהיה מלא מפה לפה, ודווקא פה אני רוצה לדבר על ההופעה הזאת (כמו גם להיות שם) שאולי תעורר להבין שיש פוטנציאל עצום לג'אז ישראלי. אפשר יהיה להפוך את החורף הקרוב לחורף חם של ג'אז אם תכנס יותר מודעות. מה כבר יכול להיות טוב יותר מהופעות ג'אז חמות בחורף הקר?
מיהו אבישי כהן? הג'אז הישראלי בצירוף מיקרים נדיר התברך בשני אבישי כהן ישראלים, האחד נגן חצוצרה והשני הוא היותר מפורסם אבישי כהן הבאסיסט.לפני כשנתיים נעשתה כתבה ב Y-NET על אבישי כהן. הכתבה די מתאימה ללמוד קצת על הקריירה המעניינת שלו עד כה שהניבה פירות לא מעטים. כהן הוא אמן נחשב ונספר בעולם הג'אז ברמות בינלאומיות, ההופעה שלו במועדון ישראלי זאפה שהוא ברמה בינלאומית היא בבחינת התאמה מצויינת.