אינדינגב 2008

מוזיקת האינדי היא הבסיס לאחת משלושת הסצנות שמעניינות אותי בישראל. בעוד סצנת הפולק ותיקה, וסצנת הג'אז מתחדשת, סצנת האינדי היא סצנה צעירה של השנים האחרונות, ופסטיבל האינדינגב שהוא המאפיין הכי יפה שלה, התקיים לראשונה בדיוק לפני שנה, וזו לו הפעם השנייה בלבד. אמני האינדי השונים נעים לכיוון המיינסטרים, ומעוניינים להגיע אליו, אבל אינם מעוניינים להתפשר על הזהות המוזיקלית שלהם. במילים אחרות, אמנים אלו אינם מעוניינים להתמסחר במובן הפשוט של מסחור לשם מסחור, ובשנים עברו אמנים מסוג זה נאלצו להשאר עם חלומות בלבד, או להצטרף למסחרי, ואילו כיום עם סצנת האינדי הם יכולים לשכון למרגלות המוזיקה הפופולרית בישראל, מבלי לותר על עצמם.

דבר זה כחלק מתהליך אינדי כלל עולמי ששוכן במקביל לחופש המידע ולתפיסות המודרניות של ימינו, מקבל ביטוי ב-variety, כלומר מגוון רחב של דברים שמוצגים בעולם האינדי, בניגוד לעולם הפופ ששואף להתכנס לאותה נוסחא קצרת טווח שיכולה להביא לפופולריות. האינדי מסייע לעיצוב של סצנת הפופ כל אימת שמצליחים אמנים שגדלים בו מצליחים להכנס למעגל הפופולרי, כלומר, וזאת ההגדרה בעצם לכל עניין האינדי, אמנים שרוצים להציג ולהתפתח בתחום שלהם ולא בתחום שמוכתב להם שמצליחים להגיע לקהלים גדולים. זה יוצר את היחסים של אהבה-שנאה בין האינדי לבין הפופולרי. לא כל מה שפופולרי מנוע מלהיות אינדי, והשאלה העיקרית שנשאלת היא רמת המוכנות של אמן "למכור נשמתו" לתעשייה.

הנגב המערבי הוא בעצם האינדי של התיירות פנים בישראל. הוא מסרב להתמסחר. אין לו ים של ממש. החולות הם המציאות שלו. הקפה והעראק הם המשקאות שלו. בשביל באי האינדינגב מדובר במקום מושלם, 2 דקות הליכה מהאוטו, דקה הליכה מהשירותים הניידים, 2 דקות מהשירותים הרגילים בתוך המתחם, 2 דקות הליכה מדוכני המזון המהיר, 25 דקות נסיעה לפני שפוגשים שלט שכתוב עליו "פנה כאן לתל אביב", ושתי שניות מהאמגזית והפינג'ן. לבוגרי הפקולטות של הודו, תיאלנד, וסיני, מדובר במשהו מיוחד. וזה עוד לפני שמדברים על המוזיקה! לאינדינגב אין מתחרים, הוא האירוע היחיד מסוגו. לא מדובר במשהו ממוסחר אלא במשהו טהור, וכמובן שזה חלק מהיופי שבו.

המוזיקה היא היתרון הכי גדול. זה לא רק תירוץ לזוגות צעירים לזרוק את הילדים אצל הסבים והסבתות ולברוח קצת, זה לא רק תירוץ בשביל להצדיק את ההשקעה באוהל סיירים הקטן ששוכב בבוידעם, זה מוזיקה שרבים מבין הבאים לא זכו לשמוע אותה מחוץ למדיום של תקליט. הההרכבים של האינדי תופסים מגוון רחב של השפעות, בין אם מדובר במוזיקת פאנק, רוק קלאסי, רוק בריטי, אלקטרוניקה, אקוסטי, שירי משוררים, מוזיקת עולם, או כל דבר אחר שלא היה בישראל בדמות הרכבים שמתפתחים בו במיינסטרים.

לשמוע אמן ישראלי שמושפע מדרכו של ניל יאנג, או של לד זפלין, או של הקלאש,בין אם אלו  אמנים ישראלים שמחיים מחדש את הגל החדש, או ששרים בלדה שקטה בסגנון בוב דילן, הכל חדיש ורלוונטי, הכל נמצא בהקשר של כאן ועכשיו, אין כאן שום משמעות להיסטוריה, ההיסטוריה כולה קורסת לנקודת הזמן האחת שבה האמנים נמצאים, ושבה הקהל חי את ההוויה שרק יכול היה לחלום עליה, או ליסוע לאוסטרליה בשביל לקבל את ההוויה המוזיקלית בלי הטאצ' הישראלי שלה.

עם פוטנציאל שכזה, לאינדינגב אין גבולות. ולגבולות יש את האינדינגב. אבל, אולי אחד הדברים שהמארגנים יכולים להצטער עליהם, זה שההיערכות לאירוע היתה בסדר גודל קטן באופן משמעותי מההיענות של הציבור. וזה לא דבר שאפשר לפטור אותו בקלות, יש היום כלים לדעת מה היקפו הצפוי של אירוע בדיוקים הרבה יותר גדולים ממה שראינו באינדינגב. בעוד המארגנים הכינו עצמם לכמות של 2500 איש, נותרו מאות רבות מחוץ לתוכניות ולמעשה במצב עגום שבו אינדינגב לא יכול היה להקיא ולא לבלוע אותם.

פתרון הבעייה היה הפיכת הבמה הפתוחה שמחוץ למתחם למעין פסטיבל ניחומין, לאלו שלא עלה בידם לרכוש כרטיס מבעוד מועד. הפתרון הזה היה אולי נקודת האור הגדולה ביותר של המארגנים, משום שהוא איפשר לרבים להשאר באיזור ולשמוע מוזיקה, שגם אם מדובר במשהו פחות אטרקטיבי ממה שהתחולל בתוך המתחם, הרי היה זה פיצוי שלפחות איפשר את הבחירה להשאר ולא לחזור הביתה לאלו שנותרו בחוץ. אני בחרתי להשאר ביום הראשון של הפסטיבל ולצפות בפסטיבל הניחומין, עד השעה 22:00 לערך, ולאחר מכן לחזור הביתה. ולא הצטערתי.

בסביבות רבע לארבע אחרי ההמתנה בתור הבנתי באופן סופי שאין טעם להמשיך לעמוד בתור וניגשתי לבמת הניחומים לצפות באירועים שם. על הבמה עלה לופו, גיטריסט ומפוחן והחל לשיר בעברית. הליריקה שלו היא לירקה בלוזית כזאת, ספק היתולית ספק הומוריסטית, והוא כותב שירים מוכשר למדי ומעבד ומציג אותם היטב. השירה שלו היא דיקלום מהיר ומוזיקלי בסגנון בוב דילן, ונגינת הגיטרה שלו מבוססת על חילופי אקורדים, ואיננה מלודית. הגיטרה מספקת מבנה אקורדים לשירה וזהו סגנון מאוד מקובל על יוצרים שכותבים את החומר שלהם, המלודיה מגיעה מהשירה, והאקורדים המתחלפים מאפשרים לכתוב שיר בלי לחשוב על מלודיות אלא לתת לו רקע הרמוני.

הטכניקה הזאת נפוצה גם בקרב אמנים רבים אחרים שהופיעו, היתרון הגדול של לופו זה בכריזמה הגדולה שלו, בשירה הטובה שלו, ובכתיבת השירים והליריקה הטובה שלו. המופע שלו כלל ארבעה שירים והיה מהנה למדי. לקח זמן עד שהבינו שהבמה הזאת היא פסטיבל הניחומים, ושצריך להשקיע בה יותר. בשלב מסויים לא היו אמנים ולקח זמן להתארגן עד שעשו משהו מסודר יותר. אחת הבעיות של במת הניחומין היתה בעיית סאונד קשה. הציוד לא היה בנוי למופע, הזמרים נאצלו להוציא נשמתם בשביל לקבל משהו ממערכת ההגברה, כלי הבאס סבלו ולפרקים כלים "נעלמו". למרות זאת מרבית האמנים הצליחו להוציא את הרגעים שטובים שלהם וחלקם הצליחו להציג מוזיקה טובה מאוד.

אמן שמאוד הרשים אותי היה לי דאיי-גואו , אמן ממוצא סיני שמשלב סגנונות מוזיקליים מהעולם, ביט-בוקס, וכמובן פולקלור אוריינטלי. לדבריו הוא תחילה קיבל השכלה של מוזיקה קלאסית שהיא הבסיס ממנו התחיל, הוא למד לנגן על כינור וצ'לו ולאחר מכן נחשף לדברים אחרים, ביט-בוקס, מוזיקת עולם, וגם לפולקלור הסיני. לי נראה ספק גבר ספק אישה, הציג שלושה כלי נגינה סינים מסורתים, ששמותיהם אם הבנתי נכון, סוחו, פיפה, וקולוס. הוא מוסיף אפקטים קוליים לנגינה שלו, מאוד מלודי ומפורט בגישה שלו, ובסך הכל מעניין למדי ובעל ידע רב במוזיקה.

הכלי הראשון, הסוחו, הוא ניגן עליו באמצעות קשת. תפיסה מלודית של המוזיקאי, הכלי עצמו הוא מעין גירסא פחות מתוחכמת של כינור, עם אקוסטיקה פחות טוב.  השליטה שלו על הכלי טובה כך שהוא יכול להוסיף את הביט-בוקס והזמזומים ככלי נגינה למוזיקה שלו. הכלי הראשון שימש יותר כמוזיקת רקע, והצליל שנוצר משותף למוזיקה הערבית, אם כי המקצב שלו היה פחות חם ממקצבים מקובלים של מוזיקה ערבית, ובכל זאת מדובר היה במוזיקת ריקודים בהשראה טובה מאוד.

על הפיפה לי ניגן באמצעות מפרטי אצבע על האגודל והאצבע המורה, כששאר האצבעות פורטות חופשי. גם כאן הצליל האוריינטלי התחבר מאוד לכיוון של מוזיקה ערבית. לי נוהג לזמזם מעין באס ואפקטים בשביל להוסיף להרמוניה של הכלי, ועובר לביט-בוקסינג מתי שהוא רק רוצה. הוא מקפיד לשמור על ערך מלודי רב של המוזיקה שלו. הכלי השלישי קולוס הוא כלי נשיפה, מעין חליל אוריינטלי, אך הסגנון הפעם היה דומה יותר לנעימות יפניות לטעמי, ולי אכן אישר שהוא כולל בסגנון שלו גם דברים יפנים.

לי בכלל למרות שאוחז בכלים סינים מסורתים הוא קוסמופוליטי לחלוטין במוזיקה שלו, ואין לו בעייה לאמץ כל דבר ולשלב אותו בתנאי שיהיה זה דבר  שיכול לתרום לו. אין לי מושג איך לי הגיע לפסטיבל הזה, הספקתי לשאול אותו מספר שאלות קטן בלבד, אבל בהחלט היו כמה וכמה שהתעניינו במה שעשה וניגשו אליו בסיום וביניהם אני. הדבר הבא שראיתי היו האייפרונס. בסגנון שירה שקטהעם ספייס. דווקא הסגנון הזה סבל מאוד מההגברה משום שהאמנים הללו זקוקים להגברה טובה יותר ויותר קרובה לרמה אולפנית, דווקא בגלל הספייס הרב. קשה היה להתרשם מהן.

לאחר מכן הגיע אסף אבידן. אבידן, סבל גם הוא ממערכת ההגברה, הסאונדמנים השונים ניסו לסחוט ממנה מה שאפשר אבל זו לא מערכת הגברה לפסטיבל שכזה! אבידן הוא זמר יוצא דופן. הסגנון שלו מבוסס על הרוק הקלאסי והבלוז-רוק, הסגנון של הרולינג סטונס, ג'ניס ג'ופלין, וכמובן, לד זפלין, ואבידן שר היטב, יש לו אופי, כריזמה, עוצמה, והוא מכיר את הלקסיקון של הסגנון היטב. חברי ההרכב שלו כולם נראו מוכנים ומזומנים, ובסך הכל היה ההרכב הזה חוויה טובה מאוד לכל מי שהיה שם, ומשכו לבמת הניחומין רבים מבין הללו שהיו בעלי הכרטיסים שעקבו אחריהם לבמת הניחומין!

עוד הרכב ששיכנע היה הרכב שלא הספקתי להבין את שמו, שכלל חליל, גיטרת ברכיים סלייד חשמלית, באס, תופים, סקסופון,  גיטרה חשמלית, וזמר. ההרכב בונה עצמו על אלתורים משולבים, אוסף של אפקטים שחברי ההרכב מייצרים. לעיתים, יוצר חבר מההרכב קטע מלודי, בעיקר עשו זאת נגן החליל ונגן הסלייד, אך ברוב המקרים החבורה מבצעת מעין אילתורי אפקטים מושפעים מבלוז, ג'אז, רוק, ואפילו השפעות פאנק. קטעי השירה המעטים מגיעים מהשפעות דומות בעיקר פאנק. אל ההרכב הצטרף באופן ספונטני קינג, ביט-בוקסר אפריקאי-אמריקאי, שהחל משלב מסויים הצטרף אל חלק מחברי ההרכב לג'אם סשון ספונטני שכזה.

הדבר היה בהחלט ברוח של חברי ההרכב, חלקם ירדו מהבמה, הבאסיסט, שסבל ככל הנראה מבעיית הסאונד של הבאס שליוותה את כל הבאסיסטים על הבמה, אבל השאר השתלבו עם קינג שהפך להיות אחת הדמויות המיתולוגיות של הערב. קינג הרבה להיות באזור הבמה, המופע שלו היה אמור להיות למחרת ב 9:30 בבוקר או איך שהוא ציין את זה משהו כזה (they put us in a f*****g ridiculous hour but I'm going to wake up you all at 9:30 to get your a***s there). קינג לא היה מודע לזה ככל הנראה שהאנשים בבמת הניחומין לא יגיעו להופעה כי אין להם כרטיס אבל הוא חיית במות וההזדמנות להופיע על במה די נטושה היתה לטובת כולם, הוא מילא את הזמן ונתן חיוניות לבמת הניחומין.

ההרכב דרבוקור היה גם הוא הרכב מעניין אם כי היה להם קטע אחד, הקטע הראשון, שבו השתמשו בדרבוקה יחד עם הקראת שירה, וזה היה הקטע הכי טוב שלהם. בשאר הקטעים הם הפגינו את היכולות שלהם על מספר כלי נגינה, וניסו עוד קטעים של הקראת שירה. היה בסך הכל הרכב אחד החמודים ביותר שהיו, והיה כיף לשמוע אותם בסך הכל אם כי כאמור, הקטע הראשון היה טוב בהרבה מהאחרים שהיו חלשים יותר.

קטע נוסף היה על ידי קבוצה של הקראת שירה בניהול צ'יקו ארד. הקבוצה ניסתה תחילה בצהרים להקריא שירה אך משום מה רובם לא התחברו. הראשון שלא צויין שמו הצליח לעשות מספר קטעים עם כריזמה, ולהפגין אופי על הבמה, בעוד האחרים הקריאו קריאה די יבשה של הדברים והוציאו את העוקץ. צ'יקו ארד עצמו עלה בשלב מסויים והיה טוב מעט מחבריו היבשים אבל נראה היה שהוא עמוק בבינוניות שמסביבו בכל הקשור להצגת הקראת שירים עם אופי וכריזמה.

למרות זאת אין לבטל את הפעילות שלהם, אנשים אלו פעילים למען זכויות אדם וגם אם אף אחד מהם הוא לא ממש אמירי ברקה על הבמה, בכל זאת מעניין לראות אם יתפתח מהם משהו יותר אמנותי בהמשך. ארד התעקש להזמין שוב ושוב את כל באי במת הניחומין אל הדוכן הפוליטי שתומך בדב חנין לעיריית תל אביב, אבל כמובן, אילו היה לבאי הבמה, בימת הניחומין, כרטיסים להכנס למתחם, אולי היה להם איזשהו סיכוי להגיע לדוכן שלו.

בערב, אותה חבורה עלתה והפעם הסיפור היה שונה בתכלית השינוי. אל ההרכב הצטרפו גיטריסט, וכמובן קינג, הביט-בוקס האנושי, ופתאום כל העסק התחיל לקבל צורה אחרת. המוזיקה הכניסה קצת יותר רגש וסילקה את היובש, והיה ממש כיף ברגעים הללו. מתי שמואלוב שנראה היה יבש וחסר חשק הפך לפתע לאיש מלא אנרגיות שמספר סיפור. ואין ספק שקינג עצמו נהנה מכל העסק, או כמו שהוא סיכם את זה כשדיבר בסוף עם המשוררים "I don't know what you said, but it fealt f*****g good!"