פוסט מעניין יצא בקסטה לפני קצת יותר משבוע. שורה של אנשי אקדמיה באים וטוענים מספר טענות, לטעמי מופרכות לחלוטין, שעיקרן טענה כי "זכויות יוצרים" גורמות לפגיעה ביצירתיות. לטעמי, אין קשר בין "זכויות יוצרים" לבין פגיעה ביצירתיות. יצירתיות נוצרת אם יש מוטיבציה והשראה טובה. המוטיבציה יכולה להיות על ידי הענקת תגמול כלשהו למי שיצירתי, או על ידי אי ענישה של מי שיצירתי. "זכויות יוצרים" בתחומים מסויימים עשויים לפגוע ביצירתיות או לסייע לה, וצריך לבדוק טוב טוב במה מדובר בכל מקרה ומקרה לגופו. השראה טובה זה סיפור אחר לגמרי, ראשיתו בטעם טוב.
אז במה מדובר בעצם? הרעיון של פטנטים למשל, בא בשביל למסד את חופש המידע ולא בשביל למנוע אותו. ללא פטנטים, עשויים אנשים שיש בידיהם פריצת דרך, להסתיר אותה. למעשה, חברת קוקה קולה נהגה להסתיר את הידע שלה ביצירת המוצר שלה משום שלא האמינו, ודי בצדק בשיטת הפטנטים. בעצם זה שיש פטנטים וזכויות, מי שיש ברשותו פריצת דרך יכול להפיץ אותה לידיעתם של אחרים כאשר תיאורטית השיטה אמורה להגן עליו ולתת לו מוטיבציה כן לפרסם את ממצאיו.
הטעות של אותם אנשי אקדמיה נובעת מכך שהם מזהים שנוצר מצב הפוך, שבו ברגע שאדם מפרסם דבר שגילה, אז בעצם מחכים בקוצר רוח שהפטנט יפוג או לעקוף את הפטנט משפטית כי זו דרישה של השוק. במילים אחרות, מרגע שכבר פורסם הפטנט, "זכויות היוצרים" עשויות למנוע המשך פיתוחם של הדברים על ידי אחרים. הסרת "זכויות היוצרים", כמובן תאפשר את המשך הפיתוח והיצירה, ועל פריצת הדרך שכבר קיימת, יש סיכוי שרבים אחרים ימשיכו ויפתחו.
אך אלמלא היו מעגנים זכות מסויימת של היוצר, היה עשוי להפסיק להיות יצירתי. באקדמיה כפי שאני אסביר בהמשך, ישנו מודל חממה שמכוון ליצירתיות שהוא שונה מהמודלים האחרים. ישנם תחומים רבים שבהם אין שום סיבה להיות יצירתי, משום שאין תגמול ליוצר אלא למשתמש. כאשר אדם עולה על פטנט ורושם אותו הוא יכול למכור אותו לחברה שתפתח אותו. אילו היה מגובה כמו פרופסור באקדמיה שבעת פרסום אוטומטית מתוגמל, ואני אסביר זאת כאמור בהמשך, הרי שלא היה צורך במכירתו. פרופסור באקדמיה אוטומטית מקבל משהו יותר טוב מפטנט רשום על שמו ברגע שהוא מוצא פריצת דרך.
הפרופסור אפילו לא צריך לשלם אגרות ועמלות. המוסד האקדמי מניק אותו ומפנק אותו. אך אותו ממציא של המצאה קטנה אך שימושית שאינו באקדמיה, איש פשוט שגילה נניח פטנט חדש כלשהו, הוא זקוק להגנה הזאת. אחרת הוא לא ימציא שום דבר, ואם יעלה לו רעיון בראש, ללא תגמול ספק אם יפתח אותו וישקיע בו. יש הבדלים מאוד מהותיים בין המודלים השונים. מטרת הפטנט היא פתרון ביניים שמטרתו ליצר אופטימיזציה שאמורה להעצים את היצירתיות ואת חופש המידע. כאשר מבטלים את הרעיון, יוצרים ואקום מסויים שבו בסופו של דבר יצטרך המגלה לחשוב פעמיים אם שווה לו לפרסם את תגליתו, אולי כדאי לו ואולי גם לא. החברה רוצה דווקא שאותו אדם פשוט ימציא פטנטים. החום של האיש הפשוט הוא הבסיס של כל יצירת האדם.
במצבים שבהם הוא יכול להסתיר אותה המגלה ינסה אולי לעשות כמו קוקה קולה. במצבים שאינו יכול להסתיר את ההמצאה, עדיף לו לשתוק. אולי בעתיד יהיה לו הרבה כסף ויוכל להשתמש בה. בינתיים חבל לו להשקיע מאמץ בפיתוח כאשר ברור שהוא לא מרוויח מזה. באקדמיה, מי שמגלה משהו זוכה לא רק לכבוד, אלא לכספים, לשיפור רציני ברזומה, בתפקידים מושכים ומעשירים, מעמד משופר, לתקציבי פיתוח,לכבוד ויקר, פרסים בינלאומים לפעמים ועוד. אבל הכסף הזה אינו צומח מהשמיים, אלא מדובר בכספים שאנשים משלמים, סטודנטים, תורמים, ממשלות ועוד. אולי מכאן מגיע הרעיון שהחברה צריכה להיות אחראית לפצות את בעלי הקניין, אלא שכאן נשאלת השאלה מי יפצה את מי וכמה.
אני מתאר לעצמי מצב שבואיש אקדמיה היה כותב מאמר חשוב, ונניח שמישהו היה גונב בצורה כלשהי את המאמר, מפרסם את זה תחת שמו וזוכה לתהילה בעוד אותו מדען שעבד קשה וגילה היה נשאר ללא דבר. כמובן שאף אחד לא היה מסכים לכך. אם ככה למה מה שלא טוב לאקדמיה כן טוב לאחרים שהם פשוטים יותר? נסתכל על מודל של ביטול חברות התקליטים והמשך שיתוף הקבצים.
נניח שמבטלים את כל חברות התקליטים, הרי מה שיצטרכו בשביל מנגנון פיצוי למוזיקאים, יצטרכו להקים גוף שיקבע בעצם את מי לפצות וכמה. נניח שכל אמן יעלה את דבריו לרשת לאיזשהו מקום. ואז האנשים שנמצאים בגוף הזה יקבעו כמה כסף הוא צריך לקבל עבור המוזיקה שהעלה. היי, זה נשמע כמו אקו"ם. הפתרון הזה כבר קיים! והוא לא ממש פותר את הבעייה של האמן. כמובן שבמצב כזה שאין חברות תקליטים אין שום סיבה לפתח טכנולוגיות חדשות לשיפור הצליל והאולפנים וכדומה.
כי הרי אם ימשיכו לפתח עבור חברות תקליטים דברים כאלו, זה יכול לפגוע בפיתוח ה"חשוב" של שיתופי קבצים שכל כך נפגע. אבל נניח שזה לא משנה וכל אדם ירכוש לעצמו במחיר זול שיש היום אולפן ביתי ונניח שיהיו חברות שיפתחו אולפנים ביתיים טובים יותר. ונפטרנו מחברות התקליטים. אנחנו חוזרים כעת לאמן ולאקו"ם המשודרגת שקובעת כמה כסף מגיע לו עבור היצירה. כיום, יש קריטריונים ברורים. אדם משלם כסף, מקבל דיסק, ומהרווחים נהנים הרבה מאוד עסקנים וקצת המוזיקאים.
במקרה שממילא לא קונים, הרי שלא ניתן יהיה לבדוק בשום אופן כמה כסף מגיע לאמן. הורדות אפשר לפברק בקלות. אולי באמצעות מערכת כמו זאת של גוגל לבדיקת לינקים שתיתן דירוג לכל שיר (מעין page rank), ניתן יהיה להחליט כמה כסף מגיע לכל אמן בעבור שיר שלו. אלא שהפתרון עדיין שואל את השאלה מאיפה יביאו כסף. וזה יגיע נניח מהממשלות וממיסים. אלא שמערכת כזאת שוב תייצר את אותן הבעיות. אמנים יצטרכו בסופו של דבר מישהו שיפרסם אותם, שיסייע להם.
הם יצטרכו מישהו שיסייע להפיץ, אמנם מדובר בלינקים ברשת, אבל הפצה לכל דבר. הם יצטרכו אנשי סאונד שישפרו את המוצר שלהם. הם יצטרכו אולי, אם כבר, להכנס לאולפן מסודר שם יוכלו לעשות את זה באופן יותר מתוחכם וליצר מוצר טוב יותר? בסופו של דבר הם יצטרכו… רגע רגע, חברת תקליטים! או קיי, אז הורדנו את זה מהפרק. נפרק את האקו"ם ונשאיר למוזיקאים רק את ההופעות. מוזיקאי בעצם מעלה את השיר שלו לאנטרנט ומבקש מהמורידים שיבואו להופעות שלו. נחמד? חביב?
"בואו בבקשה מכם להופעה שלי הנה השירים שלי בחינם!" או משהו כמו, "תורידו אבל תהיו נחמדים תשימו לי איזה טיפ קטן". טוב, מוזיקאים רגילים ממילא להפוך את הכובע שלהם ולפשוט יד אז לא נורא אם זה גם באנטרנט! כל אחד בעולם יוכל להוריד את המוזיקה של האמן, ויכול להיות שיהיו כאלו שיגיעו להופעות. ההופעות יהיו קטנות מאוד ועלובות, כי האמנים לא יהיה להם את הפרסום והעוצמה. אלא אם כן כמובן, לפחות חלקם יתחיל לפנות לכאלו שיוכלו לקדם אותו. פרסומאים. אנשי הפצה שיפיצו את הלינקים. ואולי גם איזה חברת תקליטים קטנה שתעשה את זה בצורה מסודרת.
עכשיו ננסה לתאר לעצמנו פרופסורים בלי אקדמיות. כל אחד מפרסם מאמרים באנטרנט. נשמע טוב? האקדמיה כיום בנויה על מודל של טלוויזיה עם 5000 ערוצים. הפרופסורים הראשיים הם אלו שקובעים. אדם לא יכול להיות אקדמאי בלי לפנות לאחד מהערוצים הללו. הוא לא יכול להיות אקדמאי משפיע, דוקטור וכדומה, אלמלא אחד הערוצים הללו מטפח אותו ומקדם אותו לסגל שלו ולמחלקת המחקר שלו. אני לא פוסל את דבריו של בנקלר על הסף, אבל צריך לשים לב ולהזהר מאוד מרעיונות שאומרים בעצם שאפשר באופן חופשי לפגוע בזכויות של חלקים שהפכו לחלשים באוכלוסיה ושהחברה צריכה לאחר מכן למצוא דרכים יצירתיות לשלם לחלשים הללו.
האקדמיה היא דבר טוב. רק מה נוצר מצב שלעיתים מי שחי בתנאי חממה מטפחת, אינו מסוגל לחשוב ולהבין שלא כן היא לגבי אחרים שמצויים בחוץ. ואז נוצרות תיאוריות ואידיאולוגיות מגוחכות למדי. העולם נהיה פחות יצרני, כלכלות מתרסקות, העוני מתפשט, האלימות חוגגת, ורק באקדמיה הכל מסודר, יפה, נקי, מתוקצב. מאז שכתב בנקלר את דבריו עברו 5 שנים ובזמן הזה אנחנו רואים שלמרות חופש המידע כוחם של תאגידים גדולים באנטרנט עולה. רבים מבין הפורומים נחלשים, הללו שמצליחים הם הללו שיש מאחוריהם מישהו גדול וחזק ששולט על התוכן ומצנזר אותו. מי שהיום רוצה לכתוב בפורומים הגדולים או להגיב לכתבות עובר צנזורה. בלוג היום כבר לא עושה רושם על אף אחד. מודל 5000 הערוצים כבר כאן למרות החופש לכאורה.
הבעייה של קניין רוחני היא אם כן בעייה ממשית. מבחינת מוזיקה, עיקר הבעייה בתפיסה מיושנת ואנכרוניסטית שגורסת שקניין מוזיקה נקבע על ידי ליריקה או ארבע בתים של מלודיה. יכול אמן לגנוב הרבה רעיונות מוזיקליים, מקצבים, דינמיקה, הרמוניה, צליל, ועוד, פריצות דרך של אמנים, והחוק אינו מונע זאת. בעייה נוספת היא שגם במקרים של קניין רוחני שנגנב, מלודיה שנגנבת, האכיפה היא מאוד מוגבלת ומצויה בידיהם של עסקנים.
בעייה אחרת לחלוטין היא בעיית הדיסק הפיזי והעברתו למדיומים אחרים כמו שיתוף קבצים. זוהי בעייה שונה מגניבה ספרותית, שהיא בעייה של האמן, זוהי בעייה של אותה חברת תקליטים שמשקיעה בייצור מוצר והמוצר הופך להיות נחלת הכלל. שיתוף קבצים בלתי חוקיים זה כמו נסיעה בכביש שלא כחוק. אם כולם בכבישים יסעו כחוק, זה לא יהפוך את הכבישים לפסי רכבת. בדיוק כמו שנהיגה בלתי חוקית על רכבת לא הופכת אותה למכונית, אלא פשוט מורידה אותה מהפסים.
פתרון? כרגע אי אפשר למצוא פתרון כי יש מלחמה. מלחמה בין חברות התקליטים לבין שאר העולם. רק אחרי שמישהו מהצדדים ינצח, יחשבו על פתרון. מצער אבל כך זה נראה.
בהמשך לפירוט החשוב שלך ממליצה להסתכל על 4 העקרונות של פרופ' לורנס לסיג:
Deregulate the copy
Simplify
Restore efficiency
Decriminalize Gen-X
קריאת חובה כמו שאומרים…
http://feeds.feedburner.com/~r/Mediafuturist/~3/419446301/a-must-read-by.html
הסעיף הראשון, אומר בעצם שלא רק אמצעי אלא אמצעי + כוונה צריכים להבדק. וזה דבר נכון לומר לדעתי. אם מישהו לוקח מוזיקה מדיסק ומבצע התמרה של המידע לתוכנת שיתוף קבצים הרי הכוונה שלו היא פירטיות. אם מישהו משאיל את הדיסק הפיזי מספריה הרי זה לכוונת למידה.
הרעיון השני הוא מצויין. מחשב של אדם והתוכן שבו הם שייכים לאותו אדם. הבירוקרטיה צריכה להיות בכיוון של הרשויות להקשות עליהם לחדור למחשב ולפרטיותו של אדם.
הרעיון השלישי, שמבוסס אמנם על הנחה לא נכונה, שזכויות יוצרים הם הבעייה, אבל הרעיון של ביתו של אדם מבצרו נכון ודומה לסעיף השני בעצם.
הרעיון בסעיף הרביעי גם הוא מבוסס על הנחה לא נכונה, שאומרת שהמלחמה על טכנולוגיה של שיתוף קבצים נכשלה, העניין הוא שלא צריכה להיות מלחמה כזאת בכלל, המלחמה היא על שיתוף קבצים בלתי חוקיים. מסתתרת פה טענה סמויה.
הטענה שמסתתרת בסעיף הרביעי היא שכביכול כל מלחמה בשיתוף קבצים בלתי חוקי היא מלחמה בעולם שיתוף הקבצים כולו. למעשה בכל תחומי האכיפה חפים מפשע נפגעים לצד עבריינים. אבל אף אחד לא טוען שצריך להפסיק לאכוף חוקים בגלל זה. לכן שיתוף קבצים בלתי חוקי כן צריך להיות דבר שצריך להלחם בו. לדעתי זה אפשרי, שיתוף פעולה של גורמים יכול להוריד מהרשת או לחסום גישה של גורמים שמבצעים עבירות שכאלו. ניתן להטיל קנסות על מי שמארח גורמים עבריינים באנטרנט. בצורה כזאת ניתן לחייב למשל את מפיצי תוכנות שיתוף קבצים לייצר מסנני תוכן שימנעו שיתוף בלתי חוקי. לחילופין לחייב את מפעילי האתרים של משתפי הקבצים או מארחיהם לשלם קנסות שמהם אפשר לשלם לגורמים שנפגעו.