בשביל להבין את הג'אז של ימינו אחת מנקודות הפתיחה היא הג'אז מסנג'רז של ארט בלייקי בשתחילת שנות השמונים. בלייקי, שהיה החל משנות החמישים מפורצי הדרך של ההארד-בופ, ובעל אחד ההרכבים הכי מבוקשים בסגנון, מארח בהרכבו צעיר בשם וינטון מרסליס, שבתוך עשור יהפך להיות אמן ג'אז משפיע ביותר על עיצובה של זירת הג'אז העולמית, ומבחינה היסטורית, המוביל של הגישה החדשה של הג'אז המסורתי.
בלייקי באותו זמן בן 63 שנים, פי 3 מוינטון מארסליס בן ה-21. ברנפורד מארסליס בן 22 ושאר הנגנים, צ'ארלס פמבר וובילי פירס בני 32,מחצית גילו של בלייקי, ואילו דונלד בראון בן 28. השאלה שנשאלת היא מה לאיש ג'אז ותיק כבלייקי ולצעירים הללו? ברור שבלייקי מגיע מרקע שונה לגמרי. בלייקי גדל על ג'אז כברירת מחדל, הוא לא למד אותו בקולג'. לעומת זאת הנגנים הצעירים הגיעו ממנטליות אחרת, הם גדלו על רקע של סול ורוק, והפנייה של ג'אז עבור כל אחד ואחד מהם היה עניין של בחירה, והתעקשות על הבחירה הזאת, לעיתים בניגוד לזרם החברתי שהקיף אותם.
המצב הוא כזה, נגנים אלו ברחו מהקולג'ים בשביל ללמוד ג'אז באופן הכי טוב שאפשר, ישירות מהמאסטרים. המופע הזה הוא כבר אחרי שהיו תקופה לא קצרה אצל בלייקי, וניכר שהנגנים הם כבר לא אקדמים: כל אחד מהמוזיקאים הצעירים נמצא לא רק במצב שבו הוא מכיר את המוזיקה מהפאן התיאורטי שלה, אלא גם יודע איך לבצע אותה. והשילוב של הידע התיאורטי עם הג'אז שבלייקי איפשר להם להכנס אליו באופן אמיתי באמצעות נסיונו, זה מה הנוסחא שבונה את מוזיקאי הג'אז מאז ועד ימינו.
בניגוד לעבר, מוזיקאים נדרשים כיום להיות בעלי ידע תיאורטי ורצוי תעודות מתאימות. ישנם כאלו שיטענו שזה מוציא מהג'אז הרבה מהחום הטבעי שלו, אבל זה לא מה שאנחנו רואים במופע של בלייקי, מה שרואים זה הרכב ג'אז אמיתי על כל המשתמע מכך. תחילה אנחנו מגיעים לסוף של קטע, שתי הדקות האחרונות , ולרגע השיא שלו, אלתור סווינג יפהפה של כל הנגנים יחד, שלושת הנשפנים מייצרים צליל עבה ממש לפני שמסתיים הקטע, הם מפגינים את ההבנה והיכולות שלהם.
ברגעים הללו אפשר לראות הכשרון העצום של וינטון מארסליס שבין שני הסקסופונים מוצא אלתורים שהופכים את השלישייה לעוצמתית. דקה לאחר מכן מתחילים הסולואים. לכל השלושה, וינטון, ברנפורד ופירס יש סולואים מוצקים, אבל למרות שוינטון הצעיר הוא התקווה הגדולה של הג'אז, ולמרות שפירס הוא הסולן הותיק מבין השלושה, ברנפורד מסיים בסולו השלישי. דונלד בראון הפסנתרן כשניגש לסולו שלו אחרי ברנפורד, מראה שהסולו שלו טוב מאוד.
הסולו של וינטון הוא טכניקה שנראית מושלמת, אין שום רגע שבו נראה שהוא לא יודע מה לעשות, פירס לעומתו שבוי ברצון פנימי לתת מידי פעם צלילים בהשראה "קולטריינית" כזאת, שבאופן מפתיע מתאימים לסגנון שלו ומוסיפים נופך מרענן. ברנפורד מרסליס לעומתם מתחיל לאט, מנסה לקבל השראה אבל מוצא עצמו חורש טכניקה של צלילים, הוא עולה ויורד עד שלבסוף בראון עוצר אותו וממשיך לסולו משלו. נראה כי בשלב הזה הסולואים המעניינים הם קצרים והנגנים משתדלים לתת את האישית הלוחצת שלהם.
הקטע הבא מתחיל בסולו של וינטון מארסליס ללא ליווי, בלדה, וינטון מרסליס מנצל מעט את השקט כשהפסנתר נכנס, זה בהחלט המקום שבו וינטון מארסליס מרגיש בבית. וינטון מקבל גיבוי מצויין מבלייקי ופמברו, ובכל הקטע לפני שדונלד בראון מתחיל בסולו שלו על הפסנתר, מוכיח וינטון עד כמה הוא יכול לקחת בלדה ולשלוט עליה כסולן. הטון שלו מכתיב את כל האווירה של הבלדה, הוא לא מתפתה לצאת מהמינימליזם במקומות שלא צריך וכך מתקבלת לה בלדה מרגשת שהוא יוצק לתוכה תוכן.
קשה להתעלם מהגיבוי של בלייקי שכבר דיברתי עליו. בלייקי במכת תוף קטנה יכול לדחוף סולן לעשות דברים יוצאי דופן. וכשבלייקי מפסיק לתת את המכות הקטנות הללו זה כאילו הוא משחרר סוס פרא בשביל שיתחיל לרוץ בטירוף. הקטע הקצר מסתיים בארט בלייקי שמדבר אל הקהל ומבקש ממנו לקנות אלבומים בשביל להחזיק את הסצנה של הג'אז. זה אומר הכל, בלייקי הוא דור אחר ששייך לעבר, ומרסליס שנראה כמו ה"יורם" של ההרכב הוא העתיד.
המקטע השני שייך כולו לג'וני גריפין. גריפין שהוא נשפן יחיד נעזר בקטע הבלוז-בופי הזה בפסנתרן רוני מתיוס שהוא נגן בלוז-בופי יוצא דופן. גריפין עצמו הוא סקסופוניסט מלא חום, שאוהב לתת פרשנויות מקצבים שונות לצד שזירה של קטעים מלודיים מפתיעים. ריי דרמונד הבאסיסט, וקני וושינגטון המתופף מרשימים מאוד באנרגיות שלהם, וזה בדיוק מה שגריפין אוהב. קל לראות שגריפין כנשפן ומוביל הרכב מגיחע מדור שונה מהדור של וינטון , ברנפורד ופירס בגלל זה זה הולך אצלו חלק בלי קשר לטכניקה, בעוד הם עובדים קשה על טכניקה בשביל להתחיל להגיע למשהו.
אצל גריפין שמגיע מהדור של בלייקי, לא למדו באקדמיה אלא עשו את המוזיקה, זה היה הדור ההוא, ולכן היצירתיות בשפת הג'אז מגיעה באופן טיבעי וזורם כמו שפת אם. אצל הדורות החדשים, וכאן חשוב לציין שלעולם לא יהיו עוד נגנים חדשים שיגיעו מהמקום שגריפין ובלייקי הגיעו בשנות החמישים, גריפין ובלייקי ידעו מה זה בלוז מבטן ומלידה ולמדו את התיאוריות הגדולות של הג'אז מהנסיון במשך השנים. אם כן הדורות החדשים צריכים להגיע לרמה טכנית גבוהה, לחרוש ולחרוש, לעבוד קשה, ורק אז יש להם סיכוי מתוך תובנות להתחיל להבין מה זה בלוז בשביל באמת לנגן את הג'אז.
הבלדה שחותמת את המופע של גריפין, מראה איך באמת בלדה צריכה להיות יצירה שמתפתחת, ואיך הכנסה של טכניקות ו"קלישאות" לתוך הבלדה כמעט ולא מורגשות ככאלו, הבלדה זורמת ומגיעה לשיאים שלה. גריפין היה כבר בתחילת דרכו סקסופוניסט שונה, לעומת רולינס, קולטריין ואחרים גריפין תמיד שמר על הרצון לנגן מוזיקה שהיא גם לריקודים, והתוצאה נשמרת כשההרכב שלו גם בבלדה שומר על הרצון הזה. הדבר מעניק לבלדה חיוניות רבה יותר מאשר סתם בלדה שרבים מבצעים באופן שגורם לה להיות מהורהרת, לא אצל גריפין!
גריפין עושה מהבלדה את המטעמים שהוא רוצה, ולא נותן לשום דבר להכתיב לו. סיום הבלדה מסתיים באופן יפה במיוחד בסולו ארוך ומהפנט של גריפין שמסתיים בחזרה לריף הראשי ומשם המושכות עוברות לפסנתר והמופע נקטע. זה די מתסכל שהדי.וי.די הזה נראה כמו פרומו לשני די.וי.די ראויים כל אחד בפני עצמו, בסך הכל 43 דקות עם קטיעות של קטעים באמצע, מצד שני, זה די.וי.די כייפי בפני עצמו ומעניין בבחירה של ההרכבים. הייתי מעדיף כמובן את הדי.וי.די השלמים אך כנראה ההוצאה הזאת של Umbrella היא בקטע של לתת לאנשים לטעום בשביל שיחפשו משהו יותר מפורט לאחר מכן.
בעיני זה טוב משום שלטעום שני הרכבים שכאלו זה דבר לא רע בכלל ועצם השילוב הוא טוב. מי שהוא קומפלטיסט (שרוצה להשלים כל מה שיש לאמן ספציפי שהוא אוהב) מטיבו בודאי ימצא לעצמו הוצאות אחרות, אבל מי שרוצה להיחשף למוזיקת ג'אז טובה, שרוצה שיהיה לו די.וי.די על המדף עם מוזיקת ג'אז טובה שאפשר לראות בסלון עם בירה פיצוחים וחברי, אין שום דבר רע בשבילו בדי.וי.די הזה! רק טוב!
ציון: 8/10