אחת התופעות של השנים האחרונות היא הקופסאות הגדולות. למשל חברת Mosaic. מי צריך למשל חבילה של 7 דיסקים של J.J. Johnson? הרי ברור מלחתחילה שמדובר רק בקומפלטיסטים, כאלו שמוכנים לשלם קצת יותר בשביל לקבל כל פיפס שהאמן עשה. יש כמה יתרונות לקופסאות הללו. דוגמה אחת היא רעיון ה-Limited Edition.
הוצאה מוגבלת כלומר יש מספר סופי של קופסאות שיוצאות ואם רכשת ייתכן ובעוד כמה שנים ערך הקופסה שביידך יעלה משום שלא ניתן יהיה עוד לקנות קופסאות כאלו. אנשים שאוהבים אספנות מתמכרים לרעיונות הללו. ומצד שני אין שום ערובה שלא ייצאו קופסאות אחרות אפילו טובות יותר, אבל האספנים די סומכים על החברות. ומה לגבי השאלה של "יותר מידי מוזיקה זה מבלבל" ? קודם כל, לא צריך לסחוב את המוזיקה הזו על הגב. אפשר בהחלט להכין רשימת השמעה סלקטיבית המבוססת על ההקלטות השלימות של האמן. ותמיד אפשר למצוא דברים מעניינים שבהוצאות מצומצמות התעלמו מהם מסיבה זו או אחרת. הערך ההיסטורי של הקופסאות כמובן ברור, מדובר בקופסאות מהודרות עם ספרונים בדר"כ שמוסיפים מידע רב. בכל זאת יש מינוס אחד, הקופסאות הללו יותר יקרות מאשר אלבומים מצומצמים ויש כאן שיקול כלכלי. אז באמנים האהודים רבים מעדיפים ללכת על הקופסה השלימה ובאחרים לקחת משהו מצומצם יותר.