ספונטוביט!

מידי שנה נערכת תחרות אתגר RPM. הרעיון של התחרות הוא שכל מיני הרכבים ומוזיקאים שולחים אלבום אותו הקליטו במהלך פברואר 2009, והכלל הוא שצריך לעבוד על האלבום רק בפברואר ולהשלים אותו באותו החודש. אחד מהרבים שנענו לאתגר הוא איש הספונטוביט, Walter Tore שעוסק במוזיקה במשך שנים ארוכות. יש לו הרכב, והוא גם מופיע כוואן מן בנד, תזמורת של איש אחד.

במהלך חייו הוא ניגן הן באמריקה והן מספר שנים באירופה. וולטר טור גם משלב את המוזיקה בעבודה עם ילדים, מתברר שדרך המוזיקה, ילדים שיש להם מוגבלויות ובעיות אחרות מצליחים לבטא את עצמם טוב יותר, כולל אוטיסטים.

טור כאמור הוא איש הספונטוביט. ספונטוביט זוהי טכניקה שוולטר פיתח שמאפשרת לו לייצר שירים כאוות נפשו. הוא יכול לשבת יום שלם ולנגן שירים בזה אחר זה, כל אחד שונה מהשני, מילות השיר כמו המוזיקה מאולתרים על ידי וולטר טור בו במקום, ולזה הוא קורא ספונטוביט. אז וולטר, בשבילו להקליט אלבום בחודש זה אתגר קטן מאוד, והוא החליט ללכת על אתגר קצת יותר גדול, אלבום מידי יום!

וולטר החליט שבמהלך חודש פברואר, הוא יקליט כל יום אלבום אחד, ובסך הכל, 28 אלבומים. ובתום 18 ימים, וולטר כבר סיים להשלים את מלוא 28 האלבומים! וולטר הסכים לענות על מספר שאלות:

תומר: מה זה ספונטוביט?

וולטר: ספונטוביט זה מילה שהבאסיסט שלי לשעבר ג'יימי גרינאן ואנוכי השתמשנו בה בשביל לתאר את הגישה שלי למוזיקה. אני מייצר את המילים והלחן לשירים שלי באופן ספונטני.

תומר: תאר את תהליך של יצירת השיר. האם אתה כותב את המילים או המוזיקה לפני שאתה מנגן?

וולטר: כתבתי שיר אחד לפני 30 שנים. מלבד זאת, כל מה שאני עושה מיוצר תוך כדי הנגינה, און דה פליי. הנה איך שאני עושה את זה. אני אוחז בכלי נגינה ונותן לכל מה שרוצה לצאת, לצאת. ואז המילים מתחילות לצוץ. אין לי מושג מה אני עושה רוב הזמן. זה מסעיר אותי מאוד להיות במצב הזה. כמו מהירות ואיטיות בעת ובעונה אחת. אני מאוד נסער בשלב הזה, עדיין מאוד רגוע. הסיפור של השיר נפרש, ואני הופך להיות הסיפור.

אם זה אודות ישיבה בשורה נידוני המוות אני שם. אני יכול להריח את השמן על צירי הבריחים, את הרעשים מתאי הבלוק, את רצפת הבטון על רגלי, את הבדידות, פחד, עצבות, זעם, של החברים לכלא, של משפחת הקורבן, וכולי. אם זה יום קייצי וחמים, אני מריח את הניחוח, חש בחום, בבריזה. כל הדברים הללו נהיים השיר. כל עוד אני שומר את העצמי שלי מחוץ לזה, אני נוסע בזמן ובמקום. כשהשיר נגמר אני יודע את זה. זה כמו סוף של סרט, כתוב על זה, זה אומר לך – הסוף. ואז אני פוקח את העיניים וחוזר למה שאני באותו הזמן. המפתח לזה הוא לשחרר כל דאגה עולמית, ולקפוץ "על עיוור" ולהינות מהצניחה החופשית, בידיעה שלעולם לא תתרסק על הסלעים מתחת.

תומר: מה נותן לך השראה לכתוב שיר חדש?

וולטר: קשה לי לומר בוודאות. לעיתים האירועים שמתרחשים בחיי, כולל העבר והעתיד, צצים בשירים. רבים משירי משקפים מההתנסויות שהיו בחיי, אך לעיתים קרובות, סיפורים יוצאים ממני שאין לי מושג מאיפה הם הגיעו. בהופעות חיות, אם יש נשמות עצובות בקהל, אני לעיתים מסיים בשירה על העצבות שלהם. הם אף פעם לא עוזבים, ורק לעיתים נדירות אנחנו משוחחים על ההתרחשות. זה משהו שנשאר עבור השיר.

תומר: האם אתה יכול להסביר על כמות היצירתיות שלך? איך זה יכול להיות שיצרת 28 אלבומים ב-18 ימים?

וולטר: אני לא בטוח בדיוק בתשובה, אבל מה שאני יודע זה שברגע שאני אוחז בכלי נגינה שלי, מאוד נדיר שאני לא אקבל השראה. אני חש שהחיים שלי זה שיר מתמשך. אני מתחבר לזה, והעולם הוא כזה, שיש בלי סוף אפשרויות להתחבר אליהן. ברגע זה יש אנשים שישנים במיטות של 1000 דולר, ובהודו יש ילדים קטנים משורשרים לקיר, ישנים על רצפה מלוכלכת, עבדים עד מותם. כשאתה נותן ללב לפעול בלי שהראש מסנן דברים, אתה יכול לטייל לכל מקום ולהיות שם מבחינה ספרותית.

כך, זה הופך לעניין של, תגיד מה שאתה רואה, מרגיש, מריח ושומע. אני חש שבגישה זאת, לעולם לא יפסיקו לי השירים. מה שיכול לגרום לזה לא לקרות זה המצבים הבאים: מערכת סאונד גרועה בהופעה חיה, כי בגלל שאני ממציא הכל תוך כדי, אני צריך לשמוע את עצמי טוב, אחרת אני בצרות.

או לתת לדאגות האישיות שלי לעלות גם זה יכול להרוס את העניין של הספונטוביט. לחשוב דברים כמו למשל, "האם האנשים יאהבו את זה?", "אוי לא, עשיתי טעות",  "אני חושש לנגן את המקצב הזה בציבור", "אני רוצה להשתלב", "ניגנתי 3 שירים איטיים אז עכשיו הזמן לנגן משהו מהיר", "האם הם יצחקו עלי?", "האם הם ישכרו אותי שוב?". מחשבות כאלו, ובאופן כללי כל מחשבה שאפשר להעלות על הדעת, יקלקלו את המתנה שאני מתחבר אליה. זה אינטנסיבי המהירות שבה זה עוזב ולא משאיר עקבות שזה אי פעם היה להתלות בהן. אתה לחלוטין בתוך זה, או שאתה לחלוטין מחוץ לזה. אין תחנות ביניים.

תומר: האם אתה חושב שהספונטוביט יכול להלמד על ידי אחרים?

וולטר: אני חושב שכל אחד יכול לעשות ספונטוביט. אנחנו נולדים יצירתיים. אנחנו כה יצירתיים, שבאופן מיידי כל מה שמסביבנו, התהליך שאנחנו מכנים חברותיות כבר מתחיל. יש לזה צורך, וזה מתפתח באותו האופן לאמנות. ילדים צעירים, אם הם לא מנוצלים פיזית או ריגשית, מייצרים יצירות אמנותיות טהורות. אין להם שום דאגה לגבי מה כל אחד חושב.

הם עושים את זה בגלל שיש להם את זה. לרוע המזל ברגע שמתחילים לימודי האמנות, היצירות הנפלאות שלהם זוכות לביקורת בדרך כלל, ומהר מאוד הם חשים בושה לעשות את מה שבאמת בפנימיות שלהם. במשך השנים התהליך הזה נמשך ובסכומו של דבר הם שוכחים מי הם מנקודת מבט אמנותית. החיים קשוחים, והמכות שאנחנו סופגים, נוטות לגרום לנו לא להראות את הנשמות שלנו, מבלי שהראש יסנן את מה שאנחנו עושים.

תומר: האם אתה מלמד את זה?

וולטר: אני לא יכול ממש ללמד את זה. כל מה שאני יכול זה לחלוק את זה כשמישהו באמת רוצה להרגיש את זה. זה משהו שלא יכול להיות רכושך או באחזקתך. זה כמו לנסות לאחוז במים בידייך. אני לא בעל של אף אחד משירי או של המוזיקה שלי. זה של היקום ואני רק מתחבר לזה. כשאני מסיים, זה יוצא לדרך שלו, ואני לדרכי שלי. בדרך כלל אנשים מנסים להיות בעלי השירים והמוזיקה שלהם, אבל זה בניגוד לספונטוביט.