ראיון עם אלי מרכוס

קהילת הבלוז המתגבשת בישראל, מתארגנת לאחרונה. החדשות הן שבמסגרת פסטיבל בומבמלה שבחוף ניצנים, בתאריך 11.4.2009, השבת שלאחר פסח, יהיה אירוע בהשתתפות הקהילה שכולו למען הבלוז. "בלוז ספיישל" יכיל את מיטב האמנים ואני בהמשך אכתוב על האירוע בפירוט. כידוע, הבלוז בישראל עדיין בשולי התודעה המוזיקלית הישראלית, זהו תהליך מתמשך. במשך השנים למשל, ברדיו 88FM, צומצם הבלוז פעם אחר פעם.

כיום הוא כבר לא נמצא שם באופן משמעותי בכלל, יש איזושהי שעה שבועית אבל זה יותר עלה תאנה, כאילו לומר, "הנה לכם הבלוז". התוכנית אמנם נערכת ומוגשת על ידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, אבל מדובר במשהו שמלחתחילה סיכוייו להתפרסם ולהיות משהו מסייע קטנים, הן בשל השעה, והן בשל זאת שכאשר יש שעה בלבד לבלוז בכל הרדיו בשבוע, מן הסתם היא לא תכסה את כל רוחב היריעה.

עד לפני כחצי שנה הייתה תוכנית בלוז יומית, 4 פעמים בשבוע, ופעם בחודש היתה תוכנית מיוחדת שבה שודרו חומרים שהועברו על ידי אלי מרכוס, מבחירי קהילת הבלוז הישראלי. אני הסתקרנתי לקבל את דעתו של אלי לגבי דברים רבים, בין השאר לגבי עניין 88. לשמחתי הוא נענה לבקשתי לראיון, שנערך לפני כחודש.

אלי מרכוס פועל למען הבלוז בישראל מזה שנים רבות. הוא הופיע, ערך תוכניות וסדרות ברדיו, ייעץ לארגונים ופסטיבלים והקדיש מזמנו ומרצו רבות לכך. זה לא מפריע לו לעשות את העבודה היומיומית יותר, לתמוך באמנים עולים, לקוות ולתמוך בסצנה המקומית של הבלוז אחריה הוא עוקב כבר עשרות שנים.

 לא לחינם דבק בו השם "דוקטור בלוז": אלי הוא דוקטור במובן ריפוי, מטפל, מטפח, עוזר. הוא מגיע ממקום של סיוע וקידום, באופן צנוע ושקט. את אלי יצא לי להכיר לפני מספר שנים, עת ניהלתי את פורום הג'אז והבלוז בתפוז. גם אז כמו היום, היה קשה מאוד לפגוש אותו תחת סדר היום העמוס שלו, ואם כבר אפשר לפגוש אותו, כמובן זה בהופעות בלוז, אלי חי את זה ותומך בזה בכל רגע ורגע.

 בעת הראיון נגלה לי אלי מרכוס שפחות הכרתי, מלא תובנות, חד, בעל ידע רחב, רצון ואהבה לתת לחלוק ולטפח. הראיון הפך די מהר לשיחה שוטפת שבה נחשפתי מעט לעולם של אלי, וזה מה שאני רוצה לחלוק בראיון הזה עם הקורא, תובנות ורעיונות  מדבריו.

תומר: אלי, איך הגעת לקטע הזה של הבלוז?

אלי: כבר בילדותי, גדלתי על מוזיקה עממית בבית הורי. עת הייתי בן 13 שנים, התעניינותי במוזיקה החלה להתגבר, בפרט לנגן, ובעיקר מוזיקת פולק. חשוב להבין, באמריקה  הקו המפריד בין סגנונות הוא פעמים רבות מטושטש יותר ממה שאנשים חושבים. אפשר למשל לכלול בלוז, פולק, קאונטרי, תחת הכותרת של מוזיקה שורשית אמריקאית, מה שנקרא בלועזית אמריקנה, ולזה אני התחברתי באותו הזמן.

בשלב מסוים התחלתי לנגן דברים מורכבים יותר, למדתי פריטות של אמן בשם מיסיסיפי ג'ון הורט, וזה לקח אותי למעמקי הבלוז. התעניינותי המשיכה משם לסגנון שנקרא רגטיים, סגנון שמזוהה בעיקר כאחד מאבות מוזיקת ג'אז, אך נמצא גם בתוך עולם הבלוז, כאשר אמנים המזוהים עם הבלוז לקחו את הרגטיים עת היה בעיקר מוזיקה כתובה לפסנתר, ויישמו אותו על גיטרה. חלק מהשירים הללו היו מצחיקים, מלאי הומור וסאטירה, וזה נשא חן בעיני, ושאב אותי עוד ועוד לעולם הזה.

 לאחר לימודי התיכון, עת הגעתי לאוניברסיטה בטורונטו, נחשפתי לשורה של נגני בלוז אקוסטי, היו לא מעט מהם בסביבה של האוניברסיטה, יחדיו התגבשנו לקבוצה אינטימית משלנו. נהגנו להופיע בכל מיני מועדונים, ולהחליף בינינו שירים ומוזיקה. במשך שנתיים גרתי בבית דירות עם אחד מהם שכונה "שמפיין צ'ארלי" (על שם שיר של בליינד בלייק האגדי) , אשר לימד אותי דברים רבים, והיה למורה הרוחני שלי בכל הנושא של בלוז. לדאבוני "שמפיין צ'ארלי" נפטר לפני כשמונה חודשים.

 תומר: אפרופו "שמפיין צ'ארלי", שמעתי טיעונים שלא בליינד בלייק ניגן ושר בהקלטה הזאת. זה נשמע קצת שונה.

אלי: זה בהחלט בליינד בלייק שרשם את ההקלטה הזאת. צריך לזכור, באותה התקופה אולפנים היו פרימיטיביים למדי, לא תמיד אולפן היה מכויל כהלכה, לעיתים היו טעויות במהירות של הקלטה. יש אפילו טיעונים לגבי הקלטות של רוברט ג'ונסון המפורסם, טיעונים שהקליטו אותו מהר מידי, ושאם רק יאטו את הקלטותיו, הן ייפלו טוב יותר על הגיטרה. אבל אני לא כל כך מאמין בזה.

אפילו בשנות השישים, כשהיה ציוד יותר מתוחכם בהרבה, עשו טעות באלבום Kind Of Blue של מיילס דייויס. לקח להם ארבעים שנה להודות שהם טעו ברבע טון נמוך יותר! ולכן מתוך למעלה ממאה שירים שבליינד בלייק הקליט עם אולפן פרימיטיבי, סביר שלפעמים הקול שלו יצא קצת שונה בהתאם למצב באולפן.

הסתקרנתי ללמוד קצת על תולדות הבלוז בארץ, וחשבתי לשאול את אלי מרכוס בכיוון הזה. רק לאחרונה פגשתי את אלי במופעי בלוז חיים של הרכבים כמו זה של נעם דיין, וזה של נווה פונדיק, וזה היה חי וחיוני, ונהניתי. הייתה לי תחושה שיש פריחה בתחום, ואלי הציג קצת מההיסטוריה של הבלוז בישראל, כולל קצת על ימינו.

תומר: לגבי המצב בארץ, האם הבחנת בהבדל בין הזמן שאתה הגעת לבין היום, מבחינת בלוז? מה היה במשך השנים בישראל? הרי היום אנשים לא ממש שומעים על הבלוז בישראל.

אלי: זה לא נכון. טפטופים של בלוז היו מאז ומתמיד.  מה שהשפיע זה הכיוון שממנו הושפעו האמנים. במשך השנים, כיוון עיקרי של השפעה היה בלוז-רוק בריטי, בעיקר בגלל שזה מה שאנשים הכירו. להקות צעירות מתל אביב, רמלה וירושלים, מוזיקאים כגון אבנר שטראוס, שלמה מזרחי, ואחרים, היו אנשים שנדדו לאירופה, שם הם שמעו בעיקר להקות בריטיות. על כן ההשפעות שלהם לא הגיעו משורשי הבלוז, אלא ממוזיקאים דור שני או דור שלישי שמיישמים את זה בעולם הרוק, בניגוד לבלוז מסורתי.

 בסוף שנות השישים ובשנות השבעים פיטר גרין היה אהוד על לא מעט בארץ, והרוב האזין בעיקר ללהקת קצפת, וללד זפלין, אך לא האזינו מספיק למקורות של מאדי ווטרס, האולין וולף, ואפילו רוברט ג'ונסון ואחרים לפניו. אפילו לפני כן, ישנן עדויות לכך שאפילו ג'וש וויט היה באילת בשנת 1956, ושווילי דיקסון וממפיס סלים היו פה בשנים 59' ו-61', ושבי בי קינג ביקר בארץ בסוף שנות השישים. אז אמני בלוז עברו פה לאורך השנים, רק שתרבות המיינסטרים בישראל לא שמה לזה לב.

יש אספנים ותיקים שאם תשאל אותם,  תגלה שהם זוכרים את האירועים הללו טוב מאוד. אז אני באמת חושב שבלוז תמיד היה בארץ.אני סבור שבסוף שנות השישים הבלוז נקלט טוב יותר בסצנה בישראל, כאשר להקות ישראליות החלו לנגן במועדונים בסגנונות רוק או בלוז-רוק. למשל, הצ'רצ'ילים, שנקראו לאחר מכן ג'ריקו באנגליה ועבדו שם בחסותו של ג'ון לורד, הם היו קרובים מאוד לבלוז, עד היום דני שושן אוהב לשיר בלוז, בין השאר. והוא טוב בזה, הוא בין היחידים שיודע לנגן באס ולשיר בו זמנית על הבמה, ולעשות את שני הדברים טוב מאוד.

בשנות השמונים הייתה רגיעה יחסית בבלוז בישראל, אך היו אנשים שבאו מחו"ל כמו למשל טד קופר. קופר הגיע בסוף שנות השבעים, וניגן בעיקר בלוז אקוסטי, אך גם חשמלי. היה לו הרכב שאיתו הוא ניגן בצפון, בירושלים, ובתל אביב במשך שנות השמונים. גם אני ניגנתי די הרבה בצפון, הייתה לי הופעה שנקראה "פינת הבלוז של אלי מרכוס" והייתי מופיע איתה, בקיבוצים, בעכו, ובנהרייה. נהגתי גם לכתוב בעלוני קיבוצים אודות הבלוז. אולי תל אביב חושבת שהיא המציאה את סיסמת ה"עיר בלי הפסקה", אבל בנהרייה בשנות השמונים היינו מנגנים בפאבים עד 3 בבוקר באמצע השבוע!

תומר: איפה טד קופר היום?

אלי: טד קופר עזב את הארץ בשנת 1993, היום הוא מלמד מידי פעם מפוחית, אך לא מנגן באופן פעיל.

תומר: ומה מצבו של הבלוז כיום בישראל ביחס לעולם? האם יש קשר בין הבלוז בישראל לעולם?

אלי: יש בארץ גיוון. למשל אמני בלוז אקוסטי, שאתה לא שומע עליהם כי הם לא עוברים סף מסוים של פרסום, לצידם של אמנים חשמליים שמתאמצים יותר ומגיעים פה ושם לטלוויזיה, ולרדיו. בעבר, בעזרת 88FM, הצגתי חומרים שאמנים ישראלים שלחו לי, ונאווה פסטרנק משדרת אמנים שנותנים לה חומרים. בפרט בשנה האחרונה יש פריחה של להקות ואמנים בארץ, אך יש להם לא מעט קשיי קיום, זה די קשה להחזיק להקה.

תומר: האם יש אמנים ישראלים שמצליחים בחו"ל במסגרת הבלוז?

אלי: יש היום ישראלי בתחילת דרכו בשם גיא קינג שפעיל בשיקגו ומתחיל להיות מוכר שם.

תומר: האם יש בארץ אמני בלוז שמתפרנסים רק ממוזיקה?

אלי: רוב האמנים שאני מכיר חיים מדברים אחרים.

תומר: יש בכלל אפשרות להתקיים מבלוז בארץ?

אלי: באופן כללי, קשה להתקיים ממוזיקה בארץ. רוב המוזיקאים שאני מכיר, ולו המפורסמים ביותר שבהם, לא מתקיימים ממוזיקה כמו שצריך. מי שכן מתקיים ממוזיקה בארץ זה בעיקר מפיקים ויח"צנים. מכל המוזיקאים שאתה יכול לחשוב עליהם בארץ, מעט מאוד באמת מתפרנסים ממוזיקה.

 תומר: אם ככה, אז יש כאן איזושהי בעיה, לא?

אלי: בטח שיש בעיה. יש בעיה שלעיתים מועדונים לא נותנים כבוד בסיסי לאמן, לא משלמים לו את מה שהוא צריך לקבל, או קובעים מחיר עם האמן, ומורידים את זה בסוף הערב, אומרים לו שהיו הוצאות וכדומה, תירוצים שכאלו.

 תומר: אין מי שיגן על האמנים הללו?

אלי: לא ברמה של הופעה בפאב. אולי בטלוויזיה, ארגונים כמו אמ"י יכולים להגן, אבל בפאבים זה פרוץ לחלוטין. נתקלתי כבר באמנים שמופיעים היום, שמקבלים עבור הופעה את אותו הסכום בדיוק שאני קיבלתי לפני 20 שנים! ורמת המחייה יקרה הרבה יותר כיום לעומת אז!

השלב הבא היה כמובן לדבר קצת על בלוז. לאלי מרכוס יש אוסף גדול של תקליטים, דיסקים, וספרים. ויש לו תובנות לא מעטות על הבלוז, שהוא סגנון שמיוצג טוב מאוד באוסף שלו.

תומר: סגנונות מוזיקליים רבים במאה העשרים הושפעו מבלוז.

אלי: בלוז הפך למשהו בינלאומי, והוא קורץ לאמנים שמחפשים משהו שורשי, רגשי, כזה שנוגע בך בבטן יותר מאשר סגנונות אחרים. הבלוז פחות אינטלקטואלי, אלא נוגע בך באופן מיידי וישיר. הבלוז מדבר על כאב אישי בסיסי, אובדן אישה, עוני, או סתם לקום בבוקר ולהרגיש רע, וסגנונות אחרים לא מדברים על הדברים הללו.

תומר: יש אמנים בני ימינו כמו קב מו שלא מדברים על הדברים הללו.

אלי: קב מו עדיין מדבר על הדברים הללו, אלא שהוא יותר מתוחכם ולכן הליריקה שלו יותר מעניינת מהבחינה הזאת.  פרט לכך, הרגש החזק עדיין בא לידי ביטוי במוזיקה עצמה, בסגנון השירה והנגינה שהוא מאפיין את הבלוז. בשורש של הבלוז יש את הרגש העמוק שבא מבפנים. הבלוז אמנם פחות אינטלקטואלי ומאולתר מג'אז, אבל עדיין מאולתר יותר מסגנונות כמו רוק. רוק זו הפשטה שמורידה ברוב המקרים מהתחכום שיש בבלוז.

חלק מהקסם של הבלוז זה שיש בו משהו שקשה לתפוס. על פניו הוא פשוט מאוד, אך מצד שני, יש בו איזשהו תחכום שקשה להבין מהו. שנים לא מעטות ניסיתי לנגן שירים של רוברט ג'ונסון או של ג'ון הורט, ומצאתי שיש תמיד משהו שהוא לא נתפס בסגנון שלהם, או באיכות הספציפית של האנשים האלו. לא משנה כמה שנים אתה מנגן, ישנו אלמנט כלשהו שאתה לא יכול בדיוק לאחוז בו, לשים עליו את האצבע או לחקות אותו. זה משהו ייחודי שהיה בהם, מעבר לטכניקה, מעבר לשירה ומעבר למילים. זוהי תכונה ייחודית לאמנים הללו, שחלק ממנה זה הרגש, ההתבטאות האישית של האמן.

 תומר: אמנים שמנגנים היום, האם הם יכולים לחקות את הרגש הזה, להגיע לשם?

אלי: לדעתי, זה קורה לפעמים שאמן מצליח לרגש כי יש בו משהו טבעי, איכותי, שבא מבפנים. למשל, נורה ג'ונס, יש בה משהו שהוא מעבר למוזיקה שהיא מנגנת, ויש לה איכויות של בלוז וג'אז, היא גם יודעת לנגן פסנתר. יש לי למשל הקלטה שהיא שרה ממש בלוז, שהוקלט זמן קצר לפני שהיא התפרסמה. אנשים שהם מוכשרים במיוחד, שיש להם ניצוץ מיוחד בנשמה שלהם ובמוזיקה שלהם, אז זה לא משנה מה הם מנגנים. סאם קוק למשל ניגן גוספל, בלוז ופופ והיה עדיין ייחודי בכל הסגנונות הללו.

תומר: זאת אומרת שיש כאן פאן אישי של כל אחד מהאמנים הללו.

אלי: בהחלט.

תומר: ואיזה תחליף יש לנו לבלוז במוזיקה הישראלית? כמו שהבלוז הוא שורש בעולם?

אלי: קשה להגיד כי יש פה אנשים שמגיעים מכל מיני עמים ברחבי תבל, יש כאלו הטוענים שמוזיקה המזרחית זה המוזיקה השורשית האמיתית בארץ. אני חושב שרבים מעדות המזרח חשים גם זיקה למוזיקת בלוז, משהו מהרקע שלהם, מהתרבות שלהם, מתחבר גם למוזיקת בלוז. אני לא יודע בדיוק מה הקשר, אבל שמתי לב לפני הרבה שנים, שאנשים מעדות המזרח התחברו מאוד להנדריקס, ולבלוזים אחרים.

תומר: אולי זה קשור למקצבים?

אלי: אני לא יודע בדיוק. היה לי ערב אחד שניגנתי במועדון בכרם התימנים בתל אביב, ובועז שרעבי היה על הבאר,  ובשלב מסוים הוא לקח את המיקרופון ואמר, "בוא, אני אשיר איתך בלוז!"

תומר: גם מרגלית צנעני יש לה קשר לבלוז.

אלי: נכון, אפילו עשיתי חיבור בין מרגלית צנעני למיקי שביב באחד הפסטיבלים בגבעתיים וזה גם היה מוצלח.

השלב הבא היה להשוות בין בלוז לבין סגנונות אחרים, בארץ ובעולם.

תומר: למשל, מוזיקה קלאסית יש בכל העולם. אנשים מבינים שזו איזושהי אמנות גבוהה.

אלי: יש בזה גם איזושהי פוזה. אומרים לאנשים שזה משהו חשוב, לא תמיד הם באמת מאזינים לזה לעומק. לדוגמא, בג'רוזלם פוסט יש הפרדה בין מוזיקה, לבין פופ/רוק וכל השאר.  כלומר דברים שהם קלאסיים זה מוזיקה כל השאר לא נחשב בקטגוריה של מוזיקה, אלא בכל מיני קטגוריות אחרות. לי זה מפריע.

 תומר: ופסטיבלי ג'אז בישראל למול פסטיבלים מקבילים בעולם. בישראל אין אמני בלוז המוזמנים להופיע בפסטיבלים, למרות שיש הרבה סגנונות שאינם ג'אז בפסטיבלי ג'אז, דווקא בלוז הם לא רוצים. בעולם שמתי לב שדווקא יש לא מעט.

אלי: בעולם הבעיה הפוכה מישראל. באמריקה למשל, פעמים רבות בלוז מוכר טוב יותר מג'אז בפסטיבלים, הוא יותר קרוב לרוק ולתרבות המיינסטרים של הצעירים. על כן מביאים לפסטיבלים הללו אמני בלוז או אמני בלוז-רוק בשביל לשאוב קהל צעיר לעולם הג'אז. בארץ הג'אז הפך להיות יותר מפורסם ומוצלח מבחינה מסחרית מבלוז, ועל כן פסטיבלי ג'אז לא מרגישים שיש לבלוז ערך מוסף.

אני מאמין מאוד גדול דווקא לכך שיש קהל לבלוז עצמו שמתחבא בארץ. קהל נסתר, שמגיע כשיש פסטיבל אמיתי שצריך להגיע אליו. אמרגנים בארץ רוצים פעמים רבות להביא אמנים שהשם שלהם הולך לפניהם, כי ברגע שיש שם מפורסם, לא צריך להשקיע בפרסום או לעבוד קשה. אבל אני מאמין בעבודה קשה, הרי צריך להגיע לקהלים חדשים כל הזמן.

למשל, רדיו כמו 88 יכול לעזור ועזר בעבר, וגם חוגי אוהדים דרך האינטרנט יכולים לסייע לכך. אני נוכחתי שכשהבאתי 2 אמנים אקוסטיים שאף אחד לא שמע עליהם, ללא סיוע כלשהו מהרדיו או מהעיתונות, ובכל זאת הצלחנו למלא יפה 10 הופעות ברחבי הארץ.

אלי הוציא ספר אחד על הבלוז, לפני מספר שנים. הספר כולל אוסף סיפורים מרחבי העולם של אנשים שהבלוז נגע בהם.

תומר: לגבי הספר שלך "Touched By The Blues", לקחת אנשים מכל רחבי העולם שיספרו את הסיפור שלהם לגבי איך שהתחברו לבלוז. מדוע בחרת בנקודת המבט הזאת?

אלי: ג'וני מאייר מ- Blues For Peace ואנוכי נהגנו לקבל מכתבים מכל רחבי העולם אודות אמני בלוז מוכשרים ממקומות נידחים. ג'וני אמר לי באחד הימים, שמישהו צריך להשמיע את קולו של איש הבלוז האלמוני. כך, הגענו לרעיון של חוברת שנתית, ובסופו של דבר זה התפתח לספר. במשך 3 שנים עבדנו על זה, שלחו לנו סיפורים מכל העולם. מה שביקשנו מהשולחים, זה שיספרו על הפעם הראשונה שהבלוז נגע להם בנשמה. היו סיפורים מפינות בעולם שלא ידעתי בכלל שיש שם אמני בלוז!

יש בספר סיפורים מסוגים שונים, למשל, סיפורים מהחיים של כאלו שבלוז עזר להם לצאת ממצבים קשים, מהתמכרויות לסמים וכדומה, לצד סיפורים שהם מחוות, אנשים שפגשו גיבורי בלוז וזה השפיע על חייהם, כמו סיפורים על נשים בבלוז, ועל אנשי בלוז אלמוניים. ה- Unsung Heroes של עולם הבלוז.

 תומר: למה כתבת את הספר דווקא באנגלית ולא בעברית?

אלי: כי זה בינלאומי, ובגלל שלא רציתי להגביל את הקהל לארץ. אבל בעבר כתבתי לא מעט מאמרים בעברית. למשל, הייתה תקופה שמועדון קמלוט נהג להוציא חוברת מהודרת אחת לחודש. תרמתי כתבה על בלוז מידי חודש, בעברית, אלף מילה, מידי חודש בחודשו במשך 4-5 שנים. אז יש בערך 50 מאמרים בעברית סך הכול מהתקופה הזאת. בנוסף, בשנות התשעים הכנתי במשך 6 חודשים 13 פרקים על הבלוז ששודרו בגלי צה"ל. זה שודר פעמיים, בפעם השנייה הסדרה נקטעה במלחמת המפרץ.

תומר: יש סיכוי שישדרו את זה שוב?

אלי: אני חושש שזה הלך לאיבוד, אך בכל מקרה, אני יכול לשחזר את זה, יש לי את הנתונים, השירים, הרעיונות. זו הייתה תוכנית שהופקה באופן מקצועי ביותר, מלוטש, לא סתם שידור.

תומר: בלוז וזן. נכחתי בהרצאה שלך בנושא. זה הרצאה שאתה הולך איתה באופן קבוע? ממה זה נובע?

אלי: לפני 20 שנים למדתי וקראתי על זן באופן עצמאי, באותה תקופה הייתי בקיבוץ וחשתי שאני חווה את הזן. בהמשך הבנתי שהבלוז יכול להיות קשור לזן. דבר פשוט שככל שאתה מעמיק אתה מבין שהוא בלתי נתפס. זה גם הבלוז וגם הטבע של הזן.

בבלוז יש משהו בלתי נתפס שאתה לא יכול להשיג, וגם בזן יש את השקט הפנימי הנפשי שאתה יכול לרדוף אחריו במשך שנים רבות. אלו דברים שאתה מתקרב אבל לא ממש מגיע להישג יד. זה מצריך להוריד את רמת האינטלקט למימד רגשי בשביל להתקדם בתחומים הללו.

 תומר: וזה קשור גם לנגינה?

אלי: בלוז זה דבר שצריך להרגיש אותו קודם כל, במובן רגש. זה לא נגמר בטכניקה. אחרי שנים שאתה עובד על טכניקה, פתאום אתה מבין שאתה צריך להגיע לרגש. טולסטוי אמר לפני 150 שנה, שאמנות זה איזושהי חוויה שאדם חווה והוא מעביר את החוויה לאנשים אחרים שיחוו אותה. מוזיקה זה אותו דבר, אם אתה מצליח להעביר את הרגש הזה לאחר, אז הצלחת בתור מוזיקאי, בדרן או אמן. אם התמקדת רק בחלק הטכני של זה, הפסדת את כל המהות!

הנושא של 88 אף.אם. מתקשר מאוד לאלי. באופן טבעי, שוחחנו על העניין הזה.

תומר: איך הגעת לרדיו 88?

אלי: תחילה לא הייתי טיפוס שמקשיב הרבה לרדיו, אך אשתי נהגה להקשיב לאורך כל היום,  בעבודה, וגם בבית. כאשר נסגרה תחנת "קול השלום", חיפשנו תחליפים. אשתי רצתה מוזיקה מחו"ל, מוזיקה אמריקאית, מוזיקה קלה יחסית, אך לא שחוקה מידי, לא רדיו שבו אותו שיר עשוי לחזור 5-6 פעמים באותו היום עד שנמאס עליך. הרי כל שיר יכול להימאס אם אתה מנגן אותו פעמים רבות מידי, לפחות פעמים רבות מידי באותו היום.

אז כשרדיו 88 התחיל זה היה נקרא "קול הדרך לעסקים", ונהגתי להאזין ברכב. מוזיקה שחורה, מוזיקת סול, דווקא לא היה להם כל כך הרבה ג'אז באותו הזמן, אבל היה הרבה תוכן של מוזיקה אמריקאית שחורה, רגועה יותר, עצמאית יותר. הצעתי לאשתי להקשיב, אולי זה יישא חן בעיניה. היא נדלקה על זה מייד.  מאז, איפשהו בסוף שנות התשעים, היינו למאזינים נאמנים ל-88.

בשלב מסוים נוצר קשר שלי עם התחנה במובן שאני כמומחה לבלוז אסייע לחזק את המסלול של הבלוז בתחנה, לתת תקליטים, לשלוח לתחנה חומרים, לייעץ, כל זאת באמצעות נאווה פסטרנק שרצתה לקדם את הבלוז. אחר מכן, הסיוע התקדם אפילו ליותר מזה, פעם בחודש הייתי מגיע לייעץ לעריכת תוכנית אחת. כך, במשך בערך 6 שנים, מידי חודש הייתי מגיע ומסייע בעריכה של תוכנית אחת עם חומרים ייעודיים שהייתי מקבל מחו"ל, ודברים שהיה לי באוסף

(הערה: לאלי מרכוס יש אוסף מרשים של ספרים ותקליטים בתחום ג'אז ובלוז, בפרט מבחינת בלוז יש לו את האוסף שהוא ככל הנראה הנכבד והגדול בארץ או אחד הנכבדים לכל הפחות בתחום-תומר).

תומר: ומה קרה?

יש עניין של ליצור קשר עם אנשים מחו"ל בתחום, וזה דבר שחשוב שיהיה רציף, שזה לא ישבר פתאום. הרי ממשיכים לשלוח לי חומרים של אמנים: דיסקים, ביוגרפיה קצרה,  הכול תחת ההנחה שיש לזה מטרה, שזה יושמע. לקח לי שנים לבנות את הקשרים הללו, ליצור אמון, לכתוב סקירה ביקורתית על התקליט, לדווח בחזרה. זה שם אותנו כבלוז בישראל על המפה, ואני לא סתם אומר, חלק מהחברות הללו נחשבות מאוד בתחום.

 הם יודעים שכדאי להם לשלוח, שיש כאן צרכנים לבלוז, שיש כאן דו שיח תרבותי ואומנותי של ישראלים עם הבלוז מהעולם. חלק מהלייבלים הללו תחילה לא רצו בכלל לשמוע, עד שלא יימכרו דיסקים שלהם בישראל. הסברתי להם שאף אחד לא משדר את החומרים הללו, ככה שהסיכוי שהם ימכרו הוא אפסי, ובסופו של דבר, וזה האינדיקציה לכך שנוצר מוניטין ורמה מסוימת של היכרות בחו"ל, הם החלו לשלוח דיסקים באופן אוטומטי. 

אז כיום יודעים שאלי מרכוס היושב בישראל, קשור לרדיו 88FM, תחנת רדיו ציבורית המשדרת תוכן רציני, ג'אז, וגם בלוז. זו מערכת שבניתי במשך 6-7 שנים. פתאום, בלי לחשוב, מגיע מישהו חדש, ומוחק את הכול ברגע אחד.  כמובן שאני יכול לנסות ולמצוא נתיב אחר, תחנה אחרת או אפילו לשדר באופן עצמאי באינטרנט, אבל זה לא אותו דבר, יש לזה אופי שונה, יש קהל מאזינים ל-88FM ברדיו באוטו, רדיו שמשודר, מקשיבים לרדיו פה יותר מאשר באמריקה, ובמיוחד בדרכים. שאר התחנות משעממות, נשמעות שחוקות, חוזרות על עצמן כל הזמן, וזה שרדיו 88 עושה עכשיו אותו דבר, זה ממש לא לעניין.

תומר: שמעת רדיו 88 השבוע?

אלי: שמעתי קצת.

תומר: ואיך התרשמת?

אלי: שזה מה שהם עושים, נכסי צאן ברזל של התחנה, התוכניות של הבלוז, והתוכניות של הג'אז. בלוז הם הורידו לגמרי חוץ משעה ביום שבת, אם זה באמת יהיה. את הג'אז הם חתכו בחצי, הורידו את "מועדון הכותנה" (הערה: הראיון נערך לפני למעלה מחודש, מאז התפרסם שהתוכנית הזאת אמורה לחזור-תומר) . אני גם לא מבין איך הם זורקים מהתחנה אנשים עם ידע. הם לא יכולים למצוא תחליף צעיר שיכנס לנעלים של מישהו עם ניסיון, הם מאבדים את הידע וזה חשוב מאוד.

תומר: אולי הם לא רוצים ידע, אולי הם רוצים שדר וירטואוז, פופוליסט, שיבוא וימשוך מאסות.

אלי: אז הם רודפים אחרי דבר שהם לא יכולים להשיג. אם הם הולכים על הדמוגרפיה הצעירה, הללו שמים אוזניה בפלאפון ושומעים אמ.פי.3, הם לא מאזינים לרדיו, אני בטוח בזה.

תומר: אולי הם רוצים להתמודד עם גלגל"צ.

אלי: צעירים לא שומעים רדיו. יש לי בת בגיל 15, אין לה רדיו. היא מאזינה באמצעות המחשב, או באמצעות מכשיר אמ.פי שקניתי לה, או ששמה אוזניה בפלאפון, יש לה שם 2GB של מקום לשים מאות שירים באמ.פי.3.

תומר: אז מה זה גלגל"צ? יש להם רייטינג גבוה. השאלה מי מאזין להם.

אלי: אבל מה זה רייטינג? גלגל"צ זה תחנה של הצבא. איזה משמעות יש לרייטינג?

תומר: הם מופיעים בכל הסקרים של הרייטינג, ה-TGI וכדומה.

אלי: בסדר, אבל זה לא רלוונטי.

תומר: אבל גם תחנה ציבורית זה לא רלוונטי, גם רדיו 88 לא צריכים לדבר על רייטינג.

אלי: נכון!

תומר: אז למה מדברים על רייטינג?

אלי: זה שטות שנובעת משום שהם לא מקשיבים למה שהמנדט שלהם אומר מלכתחילה.  חוק הרדיו אומר שהם צריכים לספק משהו לטעם של כל שבט בעם ישראל. משהו כזה זה מה שכתוב באחד הסעיפים בחוק הרדיו. כתוב שם שהם צריכים להפנות חלק מתשומת הלב לחו"ל, לתת ייצוג לשידורים לחו"ל, כתוב שם לתמוך באמנים מקומיים, ישראלים, וזה דברים שרדיו 88 עשה עד עכשיו. אם הם ימחקו את הדברים הללו, אז הם הולכים בניגוד מוחלט לחוק הרדיו.

תומר: מבחינת אמנים ישראלים הם יכולים להגיד לך, הנה, יש ברשת ג' אמנים ישראלים.

אלי: זה בבל"ת. כי ברגע שאתה מתחיל לשחק את המשחק של הלייבלים, אז אתה לא יכול להיכנס לרשימת שידור אלא אם כן יש מאחוריך לייבל, או שאתה בא עם כסף או שוחד או קשרים או משהו אחר. זה לא משהו דמוקרטי וזה לא משהו הוגן.

תומר: אתה מדבר על פלייליסט.

אלי: כן, פלייליסטים שמגיעים מלמעלה, מחברות שמייצרות את הפלייליסטים הללו. בנוסף, יש לי לא מעט חברים בצפון שאומרים שהם לא מצליחים להאזין לרדיו 88. זה בגלל שהמשדרים חלשים. אני אומר להם לנסות באינטרנט, ששם שומעים יותר ברור! בארה"ב יש רדיו דיגיטלי, ורדיו לוויני. למשל, בוב דילן, משדר ברדיו לוויני. התוכנית שלו כל כך מעניינת ומבוקשת, שאנשים מורידים את זה בארכיונים באינטרנט. וזה הצד היצירתי של הרדיו.

תומר: ומה המצב בישראל? יש רדיו יצירתי?

אלי: בישראל נכון לעכשיו לדעתי הרדיו היצירתי זה רק 106FM, רדיו קול הקמפוס. זה המקום שאני שומע שהרדיו יצירתי, זה לא סתם דברת, יש שם אנשים עם רעיונות יוצאי דופן, תוכניות יוצאות דופן, המוזיקה נהדרת מכל הסוגים, גם כשזה מוזיקה שאני אישית לא אוהב, אני מבין שזה מוזיקה חדשה שאינה מסחרית, אבל היא חדשנית.

תומר: אז אפשר להגיד שרדיו 88 איבדו את זה?

אלי: הם איבדו כל כיוון משמעותי כרגע, וחבל, כי לקחת משהו שיש לו ייחוד, שיש לו קהל ייחודי, ויש קהל לא קטן,  ואני חושב שאף אחד ברשות השידור לא יודע מי הקהל שלהם ומה הקהל שלהם, מה הוא אוהב. לדוגמא, במהלך מלחמת המפרץ הגיע מנהל והנחית מלמעלה על 88FM שצריך בזמן מלחמה לשדר מוזיקה עברית, הקהל בישראל בפחד מפני המלחמה וצריך להרגיע אותם עם מוזיקה עברית ישנה. עכשיו, אני לא יודע מה יותר מרגיע, מוזיקה עברית ישנה, שעם השנים יש לה אסוציאציות לפיגועים ואסונות, או מוזיקת ג'אז מחו"ל שהיא רגועה ושקטה… דווקא האפקט הפוך, כששומעים מוזיקה ישראלית ישנה נכנסים מיידית ללחץ! סימן שמשהו לא טוב בכלל קורה!

זה בדיוק העניין, ההנהלה לא מבינה בכלל מה הקהל שלה רוצה.

תומר: יש לי שאלה נוספת. עכשיו 88 הולכים לקראת שינוי, הם פוגעים בבלוז, באמנים ישראלים, מצמצמים את הג'אז. במי לדעתך זה יפגע יותר, בתחנה או בסגנונות הללו ובאמנים הללו?

אלי: שניהם גם יחד! אני חושב שהתחנה, ללא הייחוד שלה, באיזשהו שלב היא תימחק. בלי הייחוד, בלי הקהל הנאמן, באיזשהו שלב מישהו למעלה יחליט לסגור את התחנה, שזה מיותר, ואף אחד לא יתלונן.