סקרימין ג'יי האוקינס, הילדים, וארונות הקבורה

סקרימין ג'יי האוקינס התפרסם יותר בזכות ההופעות הפרובוקטיביות שלו מאשר מכירות התקליטים שלו. אלמנטים של הכישוף, וודו, מיסתורין, והומור שחור נילוו להופעות שלו. הדרך העיקרית שבה עלה לבמה היתה כשהוא עטוף תכריכים בתוך ארון מתים. מילות השירים שלו היו בהתאם.

האוקינס החל דרכו דווקא כפסנתרן בלהקתו של טייני גריימס. די מהר הכאריזמה שלו פרצה החוצה והוא החל להיות עצמאי בשטח. בשנת 1956 השיר I Put A Spell On You היה ללהיטו הגדול ביותר והשפיע מאוד מאז על רבים בתחום הרוקנרול. לא היה בלוזיסט או רוקיסט אחר באותה תקופה שפנה לדרך הזו בצורה כה קיצונית. בשנות השבעים להקות רוק רבות נמשכו לקסם השחור והמסתורין שלו.

האוקינס נפטר בשנת 2000, ואחד החלומות של הביוגרף שלו היה לאסוף את כל הילדים שלו. בעייה לא פשוטה, בעיקר מאחר והיה ידוע על לפחות 57 מהם עוד לפני הפרוייקט. הרעיון הראשוני של האתר שהוקם לצורך הפרוייקט היה לאתר את כל הילדים בתקווה שהם יסכימו למפגש שכזה. אלא שזמן קצר לאחר מכן התברר שמדובר בקצה הקרחון, נמצאו עשרות ילדים נוספים שיצרו קשר עם האתר, ולאחר ספירת מלאי להאוקינס יש לפחות 75 ילדים שלו, וסביר להניח שיש נוספים שאפילו לא מודעים לכך!
לבסוף הוחלט על "מיני-מפגש" של כ-33 צאצאים מאושרים שאמור היה להיות יריית הפתיחה לקראת מפגש עתידי גדול יותר.

שנת הבלוז

הקונגרס האמריקאי הכריז על 2003 כשנת הבלוז. כך בין פברואר 2003 לפברואר 2004, הושקעו משאבים במה שנקרא "שנת הבלוז". וו.סי האנדי נולד ב 1873. הוא גדל בסביבה העירונית של ממפיס, ורכש השכלה מוזיקלית קלאסית. להאנדי היתה להקה שניגנה כל מיני סגנונות כבר בשנת 1892, להקה שהופיעה במקומות שונים ברחבי אמריקה, והביאה את הבשורה שלה למוזיקה שלה בשורה שהתבססה על המוזיקה הקלאסית.

הלהקה ערכה סבב הופעות בדרום בסביבות שנת 1902 או 1903. במהלך הסבב הזה, הגיעו גם לאיזור הדלתא של מדינת מיסיסיפי, שם גילה מחדש האנדי את המוזיקה של הילדות שלו, את הבלוז. האנדי קבע את ביתו באיזור העיירה קלארקסדייל שבדלתא בשביל ללמוד את המוזיקה הזו ולחקור אותה. בשנת 1909, אחת הדמויות הכי צבעוניות של ממפיס, מקום מגוריו האמיתי של האנדי, מר קרומפ, נאבק בבחירות המקומיות במטרה להבחר למשרת ראש העיר. לצורך הקמפיין שלו, שכר קרומפ את להקתו של האנדי, וביקש מהם לנגן את המוזיקה הישנה, את הבלוז.

אלא שלמרבה האירוניה, אחת ההבטחות של מר קרומפ לבוחר היתה לנקות את Beale Street , הרחוב הראשי. כמובן שהמוזיקאים לא אהבו את זה, ה"נקיון" משמעותו היתה בין השאר לנקות אותם מהרחוב! נגני הברלהאוז הרוויחו היטב מכל העסק. הרחוב שימש קרקע פורייה למוזיקאים שהופיעו בקרנות הרחוב ובמועדונים מר קרומפ הבטיח לבוחרים שהוא יפסיק את זה.

להמשיך לקרוא שנת הבלוז

תו, גליון מוזיקה ואמנות

תו הוא מגזין מוזיקה ואמנות היוצא פעמיים בשנה. עיקר הכתבות שם הן עניין לאקדמאים העוסקים במוזיקה בעיקר, מוזיקה שמעניינת את האקדמיה הישראלית כלומר מוזיקה קלאסית. בין הנושאים המועלים במגזין שאלות אתיות, כגון הקשר בין פוליטיקה לאמנות, אסטתיקה ועוד נושאים מתקדמים העומדים בפני עצמם.

מה שדי צורם לי לגבי האקדמיה ומוזיקה, זוהי העובדה שהאקדמיה כמעט ולא התקדמה מאז ימי הביניים בתחום המוזיקה, ממשיכים לדון ולנתח באותם כלים מיושנים. כמעט כל תחום אקדמי התפתח והתקדם ואילו המוזיקה נותרה במשך מאות שנים בלי שום פריצת דרך אקדמית, שום דרך חדשה לנתח מוזיקה וללמד מוזיקה באקדמיות השונות והדרך הישנה גם היא כמעט ולא התקדמה במשך הזמן הזה. תארו לעצמכם מצב שבפיזיקה היו ממשיכים לעבוד אך ורק לפי ניוטון, ופוסלים כל דבר שלאחריו.

המוזיקה הקלאסית לא עונה על כל צרכי האדם, במאה העשרים למשל נוצרו סגנונות עם מאפיינים שהמוזיקה הקלאסית התעלמה מהם. כשהרוקנרול פרץ היו כאלו שהתנגדו למוזיקה בצורה קיצונית ולא רק באוניברסיטאות, טענו טענות שונות נגד המוזיקה, רובן חשוכות למדי שנגזרות וזהות לדעות של ימי הביניים. כיום הציבור בעולם כבר אימץ את הסגנונות הללו, אבל הבשורה לא הגיעה מספיק לאוניברסיטאות.

למרבה המזל מוזיקאים שיוצאים מהאקדמיה אל החופש בתחומים המתקדמים של ימינו, מרחיבים את היריעה המוזיקלית שלהם באלמנטים שהאקדמיה לא מודעת להם ויוצרים מוזיקה עם מאפיינים חדשים. ואולי זו הגדולה של האקדמיה, השמרנות הקיצונית מוציאה לשוק אמנים שהקדישו הרבה זמן תחת משמעת קפדנית בשביל ללמוד בסיס מוזיקלי ותאוריה, מיושנת אבל איתנה, כזו שאפשר להסתדר איתה גם כיום בשביל דברים בסיסיים.

פורטל הג'אז הישראלי ג'אזראל

לפני חודשיים הודיע אתר ג'אזראל בדרמטיות על מכירת הפורטל עכב בעיות של חוסר זמן ומשאבים של הבעלים הנוכחי. מאז נותרה עדיין ההודעה הזו. הפורטל קם לפני כשנתיים או שלוש ככל הזכור לי, והיווה באמת פלטפורמה טובה לג'אז ישראלי. אבל המצב הנוכחי די עגום, מזה חודשיים שכמעט ואין פעילות, והפורטל מבזבז את הפוטנציאל שהוא עצמו ייצר.

הג'אז בישראל זקוק לפורטל, והג'אז בישראל זקוק למישהו שיקדם אותו. יש בישראל התעניינות בג'אז ויש אנשים מוכשרים וראויים שעוסקים בו. בכל מדינה מערבית שמכבדת את עצמה יש סצנת ג'אז מפותחת. בישראל יש הרבה נסיונות אבל די נאיביים מבחינת הפרסום שלהם, בלי הרחבת הפרסום בכל אפיק אפשרי, בלי העברת המידע לציבור זה לא יקרה. ואפיק של פורטל יכול לסייע, לתת תמונת מצב, לעדכן. מצער מאוד שלא מקפידים להשאיר את הגחלת דולקת.

אליס קולטריין הלכה לעולמה

אליס קולטריין, מי שהוכרה בעיקר כ"אשתו של" ג'ון קולטריין הלכה לעולמה. היתה לה השפעה עצומה על בעלה והיא חלק ממה שגרם לו לנסות אפיקים חדשים במוזיקה שלו. בתחילת שנות השישים ג'ון קולטריין כבר היה מוכר כאחד מהגדולים בתחום הג'אז, הוא היה ידוע באהבה שלו לכלי אותו כמעט ולא עזב, הסיפורים אודותיו כוללים סיפורים שכאשר הלהקה היתה יורדת מהבמה להפסקת מנוחה קולטריין לעיתים היה ממשיך לנגן במהלך ההפסקה וחוזר לבמה כשהוא ממשיך לנגן!

הנגן המשקיע והאנטנסיבי ביותר בעולם, שלא יכל להניח את הסקסופון לרגע, עבר שינוי מהותי, מהפיכה תפיסתית של ממש. לא עוד מאמץ של נגינה אנטנסיבית, אלא התחברות לצד הרוחני שלו לצד הצד הפיזי במהלך המוזיקה. מדובר במהלך רוחני שהדעות חלוקות לגבי עד כמה זה באמת ג'אז, אבל התוצאה בכל מקרה היא אחת, לאחר מותו, המוזיקה המאוחרת של ג'ון קולטריין והתפיסה שהציג בה היתה למאוד משפיעה על דורות חדשים של מוזיקאים. המוזיקה נקראה לעיתים "מוזיקה אנרגטית", אואנטגרד ועוד שלל סופרלטיבים.

לחובבי הג'אז האנטנסיבי היתה זו אכזבה מרה, אבל במבט לאחור כיום, ברור שיש חשיבות רבה לעבודה המאוחרת של קולטריין, גם אם חלקים נרחבים ממנה הם חוצניים לג'אז: המוזיקה הזו איננה בנויה על להקה עם סווינג אדוק ואינה ממש מאתגרת את המוביל כקומפוזיטור במובנים הקלאסיים של הג'אז, היא גם לא מתאפיינת באותה שאיפה של "הרחבת-בלוז", מאפיין שהיה הכרחי בג'אז במשך שנים ארוכות. מצד שני האלתור ממשיך להתקיים במובנים שונים חלקם מובנים שלא היו הכרחיים בג'אז לאורך השנים.

ייתכן וג'ון קולטריין התקרב בעצמו כבר לפני היכרותו עם אליס לרעיונות הללו, והיה זה רק מהלך שהתאפשר לו ללכת לכיוונו יותר ויותר מאחר והיה יותר חופשי להוביל את ההרכב שלו כרצונו בניגוד לשנות החמישים שהיה נאלץ לרכז את מרבית העבודה שלו כסיידמן. הוא הוציא את האלבום My Favorite Things עוד לפני ההיכרות עם אליס קולטריין, אלבום שאולי מרמז על משהו פנימי שאולי היה מושך אותו לברוח מהג'אז גם ללא אליס קולטריין בשלב כלשהו, ויתכן שהבחירה שלו באליס קולטריין היה בגלל שהיא ייצגה בנאמנות את הצד הרוחני ועסקה ברוחניות באופן תדיר כולל במוזיקה. כך או כך, אליס קולטריין הספיקה להיות מוזיקאית מובילה בתחום בפני עצמה גם לאחר מותו של ג'ון קולטריין.