מר לוויתן

אתר נוסטלגיה עברית מציע מבט מיושן כמיטב המסורת ולא מפוכח על הזמר העברי. בעיקר חלוצי הזמר. האתר בנוי מחמישה קישורים שראוי לסקור בנפרד. העמותה לזמר העברי מציעה אגף להורדות חינמיות של מספר מצומצם של שירי נוסטלגיה לצד דפי מידע על האנשים שמאחורי הזמר העברי. הביוגרפיות אינן מהוות סקירה היסטורית מספקת כך שאפשר יהיה לגזור או לרמז על התהליכים שעברו על הזמר העברי בראשיתו, לצורך שכזה נדרש קריאה במקומות אחרים, לעומת זאת הביוגרפיה נותנת מבט מרתק כשלעצמו על חייהם של הדמויות שעומדות מאחורי ראשית התפתחות הזמר המודרני בישראל, בתקופה שבה המוזיקאים הגיעו עם מורשת חיצונית, בעיקר מרוסיה, אותה שאפו לעברת ולגייר החל מתחילת המאה ועד הקמת המדינה ושנות החמישים. האתר באופן כללי הוא טוב ומעניין אבל חסר כאמור יותר פירוט וסדר כרונולוגי של הדברים.

האתר השלישי הוא של נחום "נחצ'ה" היימן מכיל פרטים אודות 6 תקליטורים מבית-מדרשו, כולל הסיפורים מאחורי כל תקליטור, בביצועים שונים. האתר רביעי נוסטלגיה עברית מכיל בעיקר את תקופת שנות החמישים והשישים, למי שמחפש את שירי התקופה יש הוצאות מסודרות של חברת ישראפון של הליקון. האתר החמישי הוא החנות הוירטואלית נוסטלגיה CD היא מקיפה יותר וכוללת דברים רבים יותר. סה"כ האתרים הללו מיועדים יותר מבחינת החומר הכתוב למי שכבר מכיר את התקופה ופחות לדורות החדשים, עכב מחסור בסקירה מקיפה המקשרת בין האמנים לתקופות ולעשייה, סלקטיבי בחומר וכולל בעיקר נקודת מבט של ברנז'ה מסויימת,ובכל זאת, ראוי לציין שזהו אוסף אתרים מבורך שכולל חלק ניכר מהגרעין של המוזיקה העברית.

בשנת 1974, אל די מיולה היה רק בן 19 כשנענה לאתגר של Return To Forever, להקת פיוז'ן צעירה שביקשה לפרוץ כיוונים חדשים. ההתייצבות שלו במשבצת הגיטריסט בלהקה לא רק הוכיחה את יכולתו להיות "הדבר הבא" בגיטרה, אלא גם את היכולת שלו להתחבב על רבים: הקטעים שבכיכובו, על אף היותם אנסטרומנטליים, זכו מאז פעמים רבות להוכיח את יכולתו לחצות גבולות ולהגיע למחוזות פופולאריים ביותר. כך, ריטורן טו פוראבר, אחת משלושת להקות הפיוז'ן החשובות ביותר לצד Mahavishnu Orchestra ולצד Weather Report, היתה בשיא הפופולריות שלה ובשיא פריצת הדרך שלה עם מיולה במשבצת הגיטריסט. כשמיולה יצא לדרך שלו כקריירת סולו כמוביל התגלו עוד ועוד מהצדדים שלו, לא רק שהוא יכול בקלות להכנס למשבצת השרד, או הפסיכדלית כמו בריטורן, אלא שאם יחפוץ למשבצת הגיטרה הצוענית, הארגנטינית, הברזילאית, הוא גם עושה כן. למעשה אפשר לומר שמיולה הוא אנין טעם היודע לבחור רעיונות, להגיע לרמות הגבוהות ביותר בהם, ולקחת אותם הלאה לדבר הבא. מיולה לא התקשה לאורך השנים לשתף פעולה עם מוזיקאים בסדר הגודל שלו, בין אם זה היה בריטורן טו פוראבר, ובין אם היה מדובר באמנים כמו Paco De Lucia, או John McLaughlin, גיטריסטים עימם שיתף פעולה.

זה די נתון לויכוח האם התקופה של דימיולה בריטורן היתה תקופת השיא של ההרכב. לפני שהגיע ההרכב בנה את 2 האלבומים הראשונים שלו Light As A Feather שהיה פורץ דרך בתחום הג'אז של תחילת שנות השבעים, פחות רוקיסטי מוצהר ויותר מדבר לאוהדי ג'אז. כבר באלבום השני Hymn Of The 7th Galaxy עוד לפני שדימיולה הצטרף ההרכב פנה לכיוון של גיטריסט, אם כי רק כשדימיולה הגיע אפשר היה לשמוע את הג'אז-רוק הפסיכדלי שלו. בין השנים 1974-76 דימיולה הקליט עם ההרכב 3 אלבומים בשלושתם אפשר לשמוע את הגיטרה שלו מובילה ברוב הזמן, Where Have I Known You Before? , No Mystery, Romantic Warrior בהם זכתה הלהקה לא רק לפופולאריות אלא גם להכרה ולגראמי. היום אולי זה יראה מוזר כשיש כל כך הרבה גיטריסטים שיוצאים לדרך סולו בתחום הג'אז ויוצאים מלהקה מצליחה מוכרת ומוערכת, אבל אז זה לא היה כל כך ברור, גיטריסטים בג'אז המעיטו להוביל היו אמנם כמו Joe Pass אבל היה זה הפיוז'ן של שנות השבעים שהעלה את קרנם של הגיטריסטים בג'אז. דימיולה אמנם כבר הקליט שני אלבומים כמוביל כשעזב את ריטורן, אבל עדיין היה יותר בטוח אולי להשאר במקביל, אלא שהראש של דימיולה היה בקטע אחר מאשר של ההרכב, למרות שלא ידע בדיוק איך הוא רוצה לעשות את זה הוא התחיל לעשות את זה בהדרכתם של חבריו Chick Corea ו Stanley Clarke עצמם שליוו אותו באלבומים הראשונים החומר לא נשמע שונה בהרבה ממה שנעשה בריטורן אלא שפה הוא הרשה לעצמו לעשות דברים נסיוניים, לעיתים אקוסטיים או ללכת עוד צעד לתוך הפסיכדליה ההנדריקסית ממנה הושפע.

להמשיך לקרוא אל די מיולה

האירוויזיון זה דבר מת ואף אחד לא ממש מתייחס אליו כמשהו מוביל מוזיקלית בעולם כולל בתחום הפופ. אמנם בשנים עברו היו מקרים של שירי אירוויזיון שהפכו למשפיעים ומצליחים בייחוד בשנות הדיסקו, אבל מעבר לזה כמעט ואין השפעה של האירוויזיון על המוזיקה העולמית. והנה השנה האירוויזיון מתעורר לחיים. טיפקס בשיר קיצבי נחמד, אבל יותר מהמוזיקה מרב יודילוביץ ב-Y-NET מבשרת בכתבה מעניינת כי זוהי הליריקה שמרתקת את הצופים.

האמת שמקריאת המילים אני לא רואה שום התייחסות למנהיגה של איראן שנחשד דווקא הוא כמי שנרמז לגביו שמילות השיר הן אודותיו. בשביל לחשוד בדבר שכזה החושד נצרך מראש לחשוד באיראני החביב שהוא מה שמתואר במילות השיר, אין שום מקום בשיר שמציין דווקא אותו ודווקא החשד הראשון שקינן בראשי הוא שמדובר במירוץ החימוש העולמי באופן כללי. מה הסבירות שה-BBC הבריטי החליט להתנקם בישראל על החרם שעשו עליו בישראל לפני מספר שנים?

מצד שני יש קמצוץ אמת בטענות כי השיר מכיל מסרים שעשויים להיות חשודים כפוליטיים, ואולי אף בטענה כי השיר אינו קולע לרוחו של האירוויזיון בעיקר בגלל התיאורים המפורטים. נראה כי יהיה חם ומעניין, ואולי מספר מדינות אירופאיות יצטרפו למדינות ערב כאשר יחשיכו את המסך בזמן השיר הישראלי, מה שיוסיף עניין ומתח לחיינו המשעממים.

יסוד הבלוז הכריזו על האמנים והאנשים שיכנסו להיכל התהילה של הבלוז בשנת 2007. היכל התהילה של הבלוז לא זוכה להיות חשוב במיוחד כמו היכל התהילה של מוזיקת הרוקנרול או הקאונטרי, אבל בכל זאת יוצר עניין מסויים. בשנים האחרונות מוכנסים אנשים בסיטונות להיכל התהילה מה שמקהה את העוקץ שלו מצד אחד ומצד שני מגדיל את החשיבות שלו. ובכל זאת יש הרבה צדק בבחירות של האמנים והאנשים הללו.

Dave Bartholomew די אלמוני מחוץ לעולם הבלוז, לעומת זאת ד"ר ג'ון מפורסם הרבה יותר. אבל מי שבאמת טוב שהוכנס הוא Eddie “Guitar Slim” Jones אחד מהארכיטקטים של הגיטרה המודרנית החשמלית. בשנת 1953 הוא נכנס לאולפן והקליט את The Things I Used To Do, כשהפסנתרן שלו הוא לא אחר מאשר ריי צ'ארלס. השיר הפך ללהיט ענק, ב-30 בינואר 1954 הוא קפץ למקום הראשון במצעד האר.אנ.בי שם שהה לא פחות מ-14 שבועות! הסגנון החדשני של גיטר סלים השפיע על האמנים שבאו אחריו.

Sister Rosetta Tharpe גם היא די מפורסמת. הסיבה היא שהיא לא הסתפקה בבלוז אלא עסקה גם בגוספל ומוזיקת פולק מה שהרחיב את ההכרה בה. בנוסף אפשר לראות את שורת השירים שהוכנסו להיכל, Hideaway של פרדי קינג שרשום באתר של בילבורד כשיר ה R&B מספר 3 של השנה כולה ב 1961, I Pitty The Fool של בובי בלנד, כמו גם Death Letter של סון האוס. האלבום Angola Prisoners’ Blues בכיכובם של מספר אשפי בלוז מלואיזיאנה גם הוא נכנס, מה שחשוב לזכור זה שמככב באלבום הזה Robert Pete Williams שהוא נגן בלוז שפרץ את הדרך הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה על גיטרה אקוסטית, (יחד עם מתי מעט כמו John Lee Hooker ו Lightnin Hopkins ) ולמרות שהאחרים לא מוכרים כל כך באלבום הזה, זה בהחלט אלבום קלאסי. הספר Blues With a Feeling: The Little Walter Story – Tony Glover, Scott Dirks & Ward Gaines הוא אחד מספרי הבלוז המושקעים והמקיפים ביותר, אמנם ליטל וולטר נגן המפוחית עומד במרכז שלו, אבל הספר שמנציח כמעט כל רגע ואירוע ידוע מחייו של וולטר מגלה בעצם שמדובר במשהו מקיף מאוד. ספר קלאסי ללא ספק.

כמדי שנה פורבס מפרסמים את רשימת עשרת הגדולים. אתר CBC של קנדה הקדיש לרשימה כתבה קצרה. דייב מתיוס הדרום אפריקאי סוגר את הרשימה, האבנים המתגלגלות הבריטים פותחים אותה, סלין דיון וניקלבק הקנדים תופסים מקומות 7 ו-9 בהתאמה. השאר אמריקאים מהסוג הארצות-הבריתי. ויש אפילו שתי יהודיות ברברה סטרייסנד כהלכה ומדונה העוסקת בקבלה. סטרייסנד מצטיינת בכך שעשתה את הרווחים ממספר מצומצם יחסי של הופעות, כעשרים הופעות במהלך השנה שילשלו לכיסה סכום נאה של 95.8 מליון דולר מוסר האתר הקנדי. הרשימה מראה מגמה מתחדשת בעולם המוזיקה הפופולארית.

מבט קצר מבהיר שהרשימה די לבנה, אמנם יש בלהקה של דייב מתיוס כמה שחורים אבל בגדול יש מגמה לבנה, אין לטינים, אין מהגרים מארצות העולם השלישי, וכדומה. מוזיקת הקאונטרי מיוצגת ע"י לא פחות משלושה נציגים, במקומות 2 3 ו-6. בנוסף הרוק כבד של בון ג'ובי לצד הרוק הפחות כבד של האבנים המתגלגלות גם הם מדברים לקהל ייחודי. חלק מהעניין הוא שהקהל הייחודי הוא קהל נאמן הרבה יותר מאשר הקהל שרבים מאמני הפופ הישיר שמנסים לקלוע ללהיט חד-פעמי קליט ונעלמים אחרי זמן קצר זוכים לקבל. להקות המבוססות על צליל ייחודי ולאורך זמן, מסרים ברורים ויחסים עם קהל בהופעות ענק, ומסורת נחשקות יותר בהופעות חיות. אמנם מדונה וסלין דיון יכולות להיות מייצגי הפופ, אבל זהו ייצוג קטן יחסית ברשימה, מה גם שלמדונה יש בכל זאת תדמית יציבה ומסרים יציבים לאורך שנים, מה שהפך את מסע ההופעות האחרון שלה לריווחי מאחר וגם לה יש קהל נאמן. מה שמשקף את המגמה של ההופעות אם כן, הוא שאנשים רוצים לראות הופעות שמדברות אליהם באופן אישי ואל חבריהם והקהילה שלהם או משהו שהם מזדהים איתו, יותר מאשר ללכת להופעה של משהו קליט-אוניברסלית או משהו שעושה באז גדול אבל לא מחבר אותם לעצמם ולמה שהם רוצים שהאמנים ישמיעו עבורם.