מחבר: Mr. Whale

זוהי הודעה מחוץ לתחום שבדרך כלל נכתב בבלוג. החום העז ששורר בחוץ הוא יוצא דופן השנה וראוי להסב את תשומת הלב. בייחוד הדבר פוגע בהאזנה למוזיקה. ההמלצה היא כמובן לנצל את ימי הקיץ וללכת לראות הופעות חיות במקומות ממוזגים, כי בקיץ למרות החום ולמרות הכל מוזיקה יכולה להיות דרך מצויינת לבלות את הזמן בנעימים ומוזיקה יכולה למלא את המצברים לשאר ימות השנה. כל אחד שיכול להרשות לעצמו, בין אם זה פסטיבלים או מועדונים איכותיים, זה הזמן!

אסור לתת לחום שמשבש את הדעת, מרתיח את הדם, ופוגע בשיקול הדעת בעצם גרימתו לעצבנות, אסור לתת לו לפגוע בפאן התרבותי ואני משוכנע שעם כל העצבים של ימי הקיץ מי שיצנן עצמו בהופעה מוזיקלית טובה ירגיע את הנפש וישחרר חלק מהמתחים שהחום יוצר.

לפני מספר שבועות פרסם הניו יורק טיימס כתבה אודות גל של פיחות במעמדם של מבקרי מוזיקה קלאסית, שבה לידי ביטוי בעיתונים גדולים בערים גדולות ומרכזיות של תרבות. הדבר בא לידי ביטוי הן בסגירת טורים, הפחתת טורים, הפחתת מספר הכותבים ועוד כל מיני דברים שמראים מגמה שמבקרי המוזיקה הקלאסית שנהגו לשרוץ ברוב העיתונים הגדולים במהלך המאה ה-20, כעת הופכים להיות פחות ופחות נדרשים. כנראה שביקורת מוזיקה בעידן שלנו נמצאת במדייה האנטרנטית, ככה שאין צורך ממשי במבקרי מוזיקה בעיתונים. או שאולי כן?

מבקר מוזיקה שמצוי במדיית עיתון חשוב יש לו השפעה גדולה מאוד אבל מעבר לכך זה לא נותן לו הרבה יותר. המוזיקה הקלאסית שאין בה שום חידושים מרחיקי לכת מזה שנים ארוכות, מקבלת ביטוי באמצעות דורות על גבי דורות של מבקרי מוזיקה, מרביתם רומנטיים ביותר שמספקים לקורא את מיטב ההזיות הרומנטיות האפשריות. בצורה כזאת נשמרת הגחלת של האי-התקדמות המוזיקלית מזה שנים, כאשר הציבור חובב המוזיקה הקלאסית בעצם שוקע לתוך חלומות רומנטיים אלו ומתחסן בפני כל אפשרות של יצירתיות עתידית.

בדר"כ זה מספיק לקורא לקרוא ולהתרפק על מספר קטן של כתבות על אופרות רומנטיות ובזה למעשה יובטח ששום פריצת דרך מוזיקלית לא תגיע מהכיוון שלו. בשנים האחרונות אנחנו עדים לרומנטיזציה דומה בג'אז כאשר הג'אז הרומנטי תופס כל חלקת מבקר מודרני בן ימינו ואין שום עידוד למוזיקה חמה.

בישראל במשך שנים נחשבה מוזיקת הג'אז לחמה מידי, ולכן היא היתה בשוליים ולא היו שום מבקרים או שאם היו הם היו מועטים. לעיתונים מאוד נוח היה לשים מספר מבקרים של מוזיקה קלאסית, תחת ההנחה שמי שיקרא מבקרים אלו יתמלא ברגשנות הנילווית לרומנטיקה מה שמסיר את ההתנגדות הטיבעית של הקורא למה שהוא קורא בעיתון. כשהקורא מתודלק ברגשנות רומנטית שיקול הדעת שלו נעלם ויותר קל לעצב את הדעת שלו לכיוונים הרצויים לעיתונים כמו פלסטלינה. מבקרים חמים של מוזיקה חמה עשויים ליצור אפקט הפוך של גירוי מחשבתי ואנטלקטואלי בקורא, ואת זה העיתונים לא היו ממש רוצים.

השבוע קראתי ראיון קצר עם דני טרחו, אני משוכנע ש-90% לא יזהו אותו לפי השם, אבל ברגע שיראו את התמונה מייד יזהו. אז מר טרחו היקר, בחור קשוח למדי, מספר שפעמים רבות הוא מתיישב לצפות בטלוויזיה בנחת, מסתכל על סרט נחמד שמעולם לא ראה לפני כן ולפתע מוצא את עצמו אומר "היי, הנה אני, אני פשוט מופיע פה!". בדר"כ אין לו מושג מה שם הסרט ומי האנשים שמשחקים בו. "בין 1985 כשהתחלתי לשחק ועד לשנת 1990 הופעתי בכמויות רבות של סרטים" מספר טרחו, "העניין היה פשוט, כל במאי בשלב מסויים היה אומר 'תביאו לי את המקסיקני עם הקעקוע הגדול'.". טרחו זוכר את התפקידים שלו היטב, "היתה לי שורה אחת, משהו כמו 'להרוג את כולם'.". הדבר לא נפלא מהמוזיקה, וגם במוזיקה יש דברים שחוזרים על עצמם פעמים רבות בקונטקסטים שונים.

לא משנה מה יגידו, דני טרחו הוא מגדולי שחקני סרטי האלימות של שנות השמונים. פשוט, בלעדיו זה לא היה זה, נקודה.טרחו הופיע בתפקידים קצרים, אבל כשהופיע הופיע באנטנסיביות. הוא לא שחקן גדול, סה"כ הוא שיחק את עצמו, מאפיונר אמריקנה קשוח. אבל מרגע שהופיע בסרט ועד שהוא "נפתר" (בדר"כ הבעייה של הצופה איתו נפתרה כשהדמות נהרגה) הוא היה בראש של הצופה.

להמשיך לקרוא הרבה ומעט במוזיקה, וקצת אודות מינימליזם

בעולם שאנחנו מצויים בו כיום, ואני מדבר כמובן על עולם המוזיקה, יש ציפייה בכל רגע שמשהו גדול יפרוץ. יש הרבה אקלקטיות, לצד כמויות עצומות של אקזוטיות והרבה מאוד רעיונות שמוזיקאים מנסים ליישם בניגוד לזרמים מרכזיים, מוזיקאים שפעמים רבות אמנם אינם מחדשים הרבה על מה שהיה לפניהם, אבל בעצם בעת הביצוע שלהם הם נותנים נקודת מבט שיכולה היתה להיות פורצת דרך במצב מסויים. אי לכך האלבום שציפיתי לו מזה זמן מה הוא דווקא האלבום של דוד פרץ. כל העדויות אמרו לפני כן שזה הולך להיות מעניין. "שמעת על דוד פרץ?" אמר לי מישהו לפני כמה חודשים. "הוא הולך להופיע בסופ"ש במרתף בחיפה.". "הוא מתעסק עם בלוז ומרצה על בלוז, אני אתפלא אם אתה לא שמעת עליו.". "לא שמעתי עליו." שיקרתי בחיוך. האמת ששמעתי על פרץ לפני כן כשמישהו סיפר שהוא הירצה בחנות מוזיקה על בלוז באיזה מקום דרומי כלשהו. "וואלה כאילו," חשבתי, "אני אוהב בלוז, מוזיקה טובה. הכל טוב ויפה, אבל זה לא אומר שאני מכיר כל מי שקשור במוזיקה הזאת!"

בסופו של דבר הפסדתי את ההופעה ב"מרתף" מסיבות של מרחק ועבודה, אבל השם נכנס לי לראש. לאחר מכן הבנתי שהוא הולך להוציא אלבום, הייקו-בלוז שמו. הייקו זה משהו מהמזרח הרחוק, או בעצם יפני, תרבות המוזיקה שביפן. זו גם לא המוזיקה ששומעים בסרטי קרטה, כזאתי שלצליליה רואים קרטיסטים מכסחים עמים שלמים. הבלוז לעומת זאת הוא המוזיקה הכי מוזרה בעולם, הבלוז יכול להיות חם ולוהט, עם השראה גבוהה וטובה,ויכולות מדהימות גם בהשראה לכיוון הנמוך כי בבלוז החם יש מרקם מאוד צפוף ולוהט וכאשר מרווחים אותו מגיעים לכל הסגנונות האחרים.

להמשיך לקרוא הייקו בלוז – דוד פרץ

למי שקרא את הכתבה הראשונה שנכתבה לפני כחודשיים על ברנשטיין, אז עכשיו יש כתבה שנייה.