הפעם אני לא כותב אלא מפנה למה שכתב אמנון לנגי בפורום Y-NET. אפשר להכנס להודעות הנוספות של לנגי בתגובה לעצמו במהלך השרשור.
קריאה מהנה.
עומר שומרוני מראיין את אשר פיש
בבלוג של עומר שומרוני מתפרסם ראיון עם אשר פיש, מנהל אומנותי ישראלי במשרה חלקית, שהגיע לארץ במיוחד בשביל לנצח על יצירתו של ריכרד שטראוס "ארידונה בנקסוס" ובאמתחתו מספר מילים ותובנות מעניינות, חלקן מוזיקליות, חלקן פוליטיות. הראיון מעניין ממספר סיבות, לא רק בגלל שהוא חושף את קשיי התקציב של ישראל שלא מאפשרים לו להביא אמנים מהשורה הראשונה לארץ, אלא רק מהשורה השנייה, והשאיפה והרצון להגדיל את התקציב בכמה מאות מליונים בשביל לשפר את איכות האמנים המגיעים די מובנת, ולא רק בגלל שכמחליף של דניאל בארנבוים הוא אימץ עמדות פוליטיות דומות: נסיון נמשך לדחוף את ביצוע וגנר בישראל במקביל לביצועים תכופים יותר של שטראוס בישראל וביקורת חד כיוונית גורפת כלפי ישראל בנוגע לסכסוך במזרח התיכון, אלא בעיקר בגלל הבשורה שהולכים לשתול מגברים בבניין האופרה לצורך שיפור האקוסטיקה.
די תמוה בעיני ששיפור האקוסטיקה בימינו כרוך בשימוש במגברים חשמליים ומחשבים דיגיטליים. הדבר נראה לי אף כסותר, אמנם, כשמדובר בנישה הרומנטית יותר של המוזיקה הקלאסית, אמנים כוגנר שטראוס ואופרות יש פחות חשיבות לאקוסטיקה בעיני, אבל בכל זאת, אם רוצים לשפר אקוסטיקה אמצעים חשמליים ודיגיטליים נראים לי הדבר האחרון שראוי לקחת בחשבון. בעצם זה הסוף של ההרמוניה האקוסטית ומעבר לניגון מוזיקה דיגיטלית שלא ממש משרת את צרכיה של המוזיקה הקלאסית המסורתית. באך דיגיטלי? אני ככל הנראה לא המבין הגדול ביותר למוזיקה קלאסית, אבל אני מעדיף לשמוע ביצועים לבאך שמבוצעים באותה שיטה שבה הם מבוצעים מזה מאות שנים, ואני לא רואה כיצד שימוש באמצעים דיגיטליים יכול לשפר זאת.
כתיבה למול ביצוע מוזיקה
שאלת הכתיבה למול הביצוע היא שאלה שהיתה במרכז ההוויה של המוזיקה הקלאסית במשך דורות. במוקד המוזיקה הקלאסית היה עניין היצירה הכתיבתית, כלומר הדרגה הגבוהה ביותר ניתנה לקומפוזרים, הללו שהיה בהם כשרון לכתוב מוזיקה חדשה, לפרוץ גבולות או להגיע לפסגות מוזיקליים באמצעי הכתיבה. אי לכך היתה הפרדה בין הכותב לבין המבצעים. הכותב היה אחד ויחיד במינו שחתום על המוזיקה ולא משנה מי המבצעים. כדוגמא, הסמפוניה התשיעית של בטהובן בוצעה ע"י אלפי הרכבים שונים במשך השנים, חלקם זכו לשבחים גדולים על הביצוע, אבל זה לא משנה כי את הכבוד הגדול ביותר מקבל בטהובן, שכתב את המוזיקה, הרבה יותר מכל המבצעים לדורותם גם יחד.
לעומת זאת במוזיקת פולקלור, זהו המקרה הקיצוני לכיוון השני, מאגר שירים שפעמים רבות שירים בו זוכים להתכנה מסורתיים (טרדישיונאל) ומבוצעים ע"י אמנים שונים החולקים את אותו סגנון. במקרה הזה יוצר השיר לא רק שלא זוכה להכרה וכבוד, אלא שהוא אנונימי לחלוטין. בשני המקרים, גם הקלאסי וגם הפולקלור מובן כי המוזיקה שנכתבה היא מאמץ של אנשים רבים שהושפעו ופיתחו את המוזיקה, גם כותבים וגם יוצרים, אלא שבמקרה המוזיקה הקלאסית רוצים להדגיש את מי שחידש וחתום על אלמנטים מוזיקלים פורצי דרך, במקרה הפולקלור דווקא רוצים להדגיש כי מאגר השירים הוא מאמץ עממי ופחות ידוע איך התפתח המאגר והאלמנטים פורצי הדרך שבו. אם כן, הקו המקשר הוא יש מוזיקה כתובה ידועה מראש לביצוע גם במקרה שמישהו רוצה לבצע קומפוזיציה של מלחין וגם במקרה שרוצה מישהו לבצע שיר עממי, אלא שהקרדיט למלחין קיים באופן ברור הרבה יותר במקרה הראשון.
50 אלבומי הבלוז של 50 השנים האחרונות
המגזין דאון ביט מפרסם רשימה בשנת 2003 של האלבומים הגדולים של הבלוז של חמישים השנים האחרונות. מאג'יק סאם גורף 2 אלבומים ברשימה. בכללי אהבתי את הרשימה, מגוונת, בלי יותר מידי התקשקשויות, ומה שהכי יפה ברשימה שלמרות שהיא טובה אפשר להכין רשימה לא פחות טובה עם 50 אלבומים שונים לחלוטין, אפילו כמה רשימות כאלו. זה היופי שבאמנות. אז מי שאין לו אלבומי בלוז ורוצה לטעום יכול באמת לפשפש ברשימה ולחפש משהו הולם.
מי שכבר שוחה בבלוז בודאי יכול להנות מהרשימה עצמה. יחי הרשימות!
האם תעשיית המוזיקה אשמה במצבה?
ב-Y-NET יש כתבה מעניינת אודות מצב תעשיית המוזיקה. הכתבה דורשת מעט סדר בדברים ולו בשל העובדה שמוזיקה ממשיכה למכור, הן הופעות חיות, הן אנטרנט, ואפילו דיסקים. ראשית חשוב להבין מה זה "תעשיית המוזיקה". "תעשיית המוזיקה" זה דבר מאוד דינמי, היום apple היא טייקון בתחום, לפני שנים הם לא היו קיימים. אבל בדר"כ כשמתכוונים תעשיית המוזיקה מתכוונים לחברות ההקלטות המסורתיות, בעיקר החברות הגדולות שהולכות ומתכווצות. הכתבה ב-Y-NET היא כתבת תגובה לדבריו של גיא חג'ג' בכתבה תחת הכותרת "קנו מוזיקה, אבל בזול".
חג'ג' בעצם מצביע בכתבה שלו על פתרונות לטענות מסורתיות שנשמעו מאז עידן שיתוף הקבצים ע"י המשתפים: שהמחירים של חברות התקליטים יקרים ושהם "שחטו" את הצרכנים במשך שנים, באופן כללי הוא מציע אחריות מסויימת שמוטלת על הצרכן לשלם בעבור צריכת התרבות שהוא צורך. אם ניקח את זה שלב קדימה, ננסה לחשוב על אתר שבו יהיו כל סוגי המוזיקה להורדה באופן חופשי וחינמי. ברגע שנוריד, האתר יציע לנו את האופציה לשלם סכום מסויים כרצוננו עבור הסחורה. נניח שניתן יהיה גם להאזין לסחורה במשך זמן מה לפני שמחליטים על סכום התשלום או לשלם בכל שלב אחר.