שאלת הכתיבה למול הביצוע היא שאלה שהיתה במרכז ההוויה של המוזיקה הקלאסית במשך דורות. במוקד המוזיקה הקלאסית היה עניין היצירה הכתיבתית, כלומר הדרגה הגבוהה ביותר ניתנה לקומפוזרים, הללו שהיה בהם כשרון לכתוב מוזיקה חדשה, לפרוץ גבולות או להגיע לפסגות מוזיקליים באמצעי הכתיבה. אי לכך היתה הפרדה בין הכותב לבין המבצעים. הכותב היה אחד ויחיד במינו שחתום על המוזיקה ולא משנה מי המבצעים. כדוגמא, הסמפוניה התשיעית של בטהובן בוצעה ע"י אלפי הרכבים שונים במשך השנים, חלקם זכו לשבחים גדולים על הביצוע, אבל זה לא משנה כי את הכבוד הגדול ביותר מקבל בטהובן, שכתב את המוזיקה, הרבה יותר מכל המבצעים לדורותם גם יחד.
לעומת זאת במוזיקת פולקלור, זהו המקרה הקיצוני לכיוון השני, מאגר שירים שפעמים רבות שירים בו זוכים להתכנה מסורתיים (טרדישיונאל) ומבוצעים ע"י אמנים שונים החולקים את אותו סגנון. במקרה הזה יוצר השיר לא רק שלא זוכה להכרה וכבוד, אלא שהוא אנונימי לחלוטין. בשני המקרים, גם הקלאסי וגם הפולקלור מובן כי המוזיקה שנכתבה היא מאמץ של אנשים רבים שהושפעו ופיתחו את המוזיקה, גם כותבים וגם יוצרים, אלא שבמקרה המוזיקה הקלאסית רוצים להדגיש את מי שחידש וחתום על אלמנטים מוזיקלים פורצי דרך, במקרה הפולקלור דווקא רוצים להדגיש כי מאגר השירים הוא מאמץ עממי ופחות ידוע איך התפתח המאגר והאלמנטים פורצי הדרך שבו. אם כן, הקו המקשר הוא יש מוזיקה כתובה ידועה מראש לביצוע גם במקרה שמישהו רוצה לבצע קומפוזיציה של מלחין וגם במקרה שרוצה מישהו לבצע שיר עממי, אלא שהקרדיט למלחין קיים באופן ברור הרבה יותר במקרה הראשון.
עם הפיכתה של המוזיקה המאולתרת למוקד המאה העשרים, נוצר מצב חדש. הג'אז שעומד במוקד המוזיקה המאולתרת מבוסס גם על רעיונות שמגיעים מהמוזיקה הקלאסית וגם על רעיונות שמגיעים מהפולקלור ומשלב ביניהם, אי לכך יש הפרדה בריאה בין היוצר למבצע, ויש רמות שונות של התייחסות ליוצרים השונים. ישנם יוצרים שמעמדם בג'אז דומה אם כי מעט שונה למעמד הקומפוזרים במוזיקה הקלאסית, Irving Berlin, Cole Porter כדוגמאות זכו שהמוזיקה שלהם תבוצע ע"י רבים וזכו לכבוד כמלחינים, אם כי השונה הוא שמאחר ומדובר במוזיקה מאולתרת, החופש שיש לאמנים השונים בביצוע יצר וממשיך ליצור גרסאות שונות בתכלית הרעיונות המוזיקליים שהן מייצגות. במילים אחרות, כשהיה מדובר בקומפוזרים של המוזיקה הקלאסית, היתה חשיבות עליונה שהביצוע יציג בדיוק את הרעיונות של המלחינים הללו, לא יותר ולא פחות, ואילו במקרה הג'אז יש כאן שילוב ופעמים רבות רוצים לראות איזה רעיונות אמנים יכולים להציג ולפתח על בסיס הרעיונות שמלחין מסויים הציג. ברמות הגבוהות של הג'אז האמנים מבצעים את הביצוע שלהם כשהם מצליחים להציג היטב גם את רעיונות המלחין תוך שהם מפתחים את הקונספט שהם רוצים להציג ואת הרעיונות שלהם.
בסגנון הבלוז לעומת זאת, פעמים רבות ביצוע של קטע מסויים הופך להיות מזוהה עם אמן שביצע אותו בשלב מסויים, מזוהה עד כדי כך שלעיתים נראה לכאורה ברור מאליו בהוויה של הסגנון כי המבצע הספציפי הוא גם זה שכתב את הקטע, עד כדי כך שאמנים שרוצים לבצע כיסוי לקטע נותנים לאותו אמן את הקרדיט על הכתיבה של הקטע. הרעיון של אמן שמזוהה עם קטע קיים כמובן גם ברוקנרול, אם כי שם יש יותר הקפדה על דיוק בקרדיטים, הבעייה שבראשית הרוק וברוקנרול הרוקאבילי פעמים רבות אמנים לא נתנו קרדיט ליוצרים של השירים ואף היו תביעות בנושא, Led Zeppelin למשל נתבעו ע"י Willie Dixon ואף הפסידו. יש הרבה דוגמאות לאמנים שלא נתנו קרדיט ואף אחד לא טרח לתבוע אותם ואף זכו להכרה מלאה על כתיבת השיר. Rod Stewart הזמר המצויין למשל כתב שיר לקבוצה האהובה שלו סלטיק יונייטד "You're In My Heart You're In My Soul" שהלחן שלו די זהה לשיר של Bessie Smith משנת 1929 Wasted Life Blues.
רוד סטיוארט סביר להניח לא שם לב, כמו שקרה גם לנעמי שמר עם "ירושלים של זהב", כדוגמא נוספת. יש מקרים רבים שהביצוע לוקח דברים מסויימים מהמקור, ומצד שני הביצוע הוא מקורי לחלוטין. במידה מסויימת התודעה המערבית מאוד מושפעת מהתודעה הקלאסית לגבי הזכויות על יצירה ומה שנחשב ליצירה זה המלודיה, אם יש שינוי באלמנטים אחרים כמו המקצבים והדינמיקה וכל דבר אחר שמאלתרים, עדיין התודעה המערבית גורסת שהקרדיט ליוצר הוא למי שכתב את הלחן. הדבר מקפח לרעה רעיונות תרבותיים אחרים ונובע מהמוגבלות של התפיסה שבה ללחן יש משקל רב מידי, למעשה רוב הדברים פורצי הדרך של המאה העשרים היו בתחום ההרמוניה, הדינמיקה, הקצב ולאו דווקא במלודיה שהיא החלק הפחות מעניין, אלא שזהו החלק היותר רומנטי ומושך של המוזיקה.
אם נחזור אחורה למלחינים כמו ברלין ואחרים בג'אז, הרי ששאלת התרומה של הלחנים שלהם לג'אז יש לה פאן נוסף, צריך לקחת בחשבון שאלו לחנים שיועדו לשוק הפופ ובמידה רבה חלק מביצועי הג'אז שלהם לא עשו שירות טוב לאיכות הג'אז מאחר והיו סה"כ ביצוע של מוזיקה קלאסית בצורה כזאת שתשמע כמו ג'אז, לעיתים פחות מאשר ביצוע של ג'אז במובן המסורתי שלו. יש צורך בימינו לקבל את זה שהמבצע יש לו חלק בסגנונות המאולתרים בעיצוב השיר, הדבר קשור מעבר למלודיה בדברים נוספים. יש צורך לתת קרדיט לא רק על מלודיה אלא על רעיונות נוספים וחלק מהמגבלה של המוזיקה לפרוץ דרך היא בהתמקדות המסורתית הזאת במלודיה כמרכז המוזיקה, התמקדות שעדיין לא השתחררו ממנה באופן מוחלט.
ראיית המבט החסרה היא של המבצע כיוצר. עצם ביצוע מוזיקה מוסיף לעיתים ליצירה יותר מאשר היצירה המקורית, שזה בעצם מילה אחרת לתאר את מי שכתב את המלודיה, מי שחיבר צלילים יחד לרומנטיקה מספקת בשביל שאחרים ירצו לשחזר זאת, מאפיין מעניין במוזיקה אבל מוערך הרבה מעבר למה שצריך להיות מוערך, ומקפח תרומה של יוצרים כמו גם פוגע בהתפתחות ראויה של המוזיקה תחת המגבלה של התפיסה המלודית.