בבלוג של עומר שומרוני מתפרסם ראיון עם אשר פיש, מנהל אומנותי ישראלי במשרה חלקית, שהגיע לארץ במיוחד בשביל לנצח על יצירתו של ריכרד שטראוס "ארידונה בנקסוס" ובאמתחתו מספר מילים ותובנות מעניינות, חלקן מוזיקליות, חלקן פוליטיות. הראיון מעניין ממספר סיבות, לא רק בגלל שהוא חושף את קשיי התקציב של ישראל שלא מאפשרים לו להביא אמנים מהשורה הראשונה לארץ, אלא רק מהשורה השנייה, והשאיפה והרצון להגדיל את התקציב בכמה מאות מליונים בשביל לשפר את איכות האמנים המגיעים די מובנת, ולא רק בגלל שכמחליף של דניאל בארנבוים הוא אימץ עמדות פוליטיות דומות: נסיון נמשך לדחוף את ביצוע וגנר בישראל במקביל לביצועים תכופים יותר של שטראוס בישראל וביקורת חד כיוונית גורפת כלפי ישראל בנוגע לסכסוך במזרח התיכון, אלא בעיקר בגלל הבשורה שהולכים לשתול מגברים בבניין האופרה לצורך שיפור האקוסטיקה.
די תמוה בעיני ששיפור האקוסטיקה בימינו כרוך בשימוש במגברים חשמליים ומחשבים דיגיטליים. הדבר נראה לי אף כסותר, אמנם, כשמדובר בנישה הרומנטית יותר של המוזיקה הקלאסית, אמנים כוגנר שטראוס ואופרות יש פחות חשיבות לאקוסטיקה בעיני, אבל בכל זאת, אם רוצים לשפר אקוסטיקה אמצעים חשמליים ודיגיטליים נראים לי הדבר האחרון שראוי לקחת בחשבון. בעצם זה הסוף של ההרמוניה האקוסטית ומעבר לניגון מוזיקה דיגיטלית שלא ממש משרת את צרכיה של המוזיקה הקלאסית המסורתית. באך דיגיטלי? אני ככל הנראה לא המבין הגדול ביותר למוזיקה קלאסית, אבל אני מעדיף לשמוע ביצועים לבאך שמבוצעים באותה שיטה שבה הם מבוצעים מזה מאות שנים, ואני לא רואה כיצד שימוש באמצעים דיגיטליים יכול לשפר זאת.
בכל זאת אם בפוליטיקה עסקינן, הייתי רוצה להסב את תשומת ליבו של מר פיש לקישור הבא באתר הכנסת
, תודה למייצר הדף אודות וגנר בויקיפדיה משם לקחתי את הקישור, ואני מצטט: "הקשר החשוב ביותר בין ואגנר לנאציזם ולהשמדת היהודים מצוי בעדויותיהם של ניצולי מחנות ההשמדה, לפיהם התזמורות היהודיות שקיבלו את פני "הבאים" למחנות וליוו את היהודים בדרכם לתאי הגזים, ניגנו מיצירותיו של ואגנר. גישה זו נתפסת כמיתוס שאין לחלוק עליו, והאמת ההיסטורית הפכה זה מכבר למשנית בלבד. בפועל, ואגנר מזוהה עד היום עם מחנות ההשמדה
." אי לכך זה לא מפתיע כי בהערה 12 בסוף המסמך מצוטט
"על–הנפקות הרגשית ניתן לקרוא את הדברים שיובאו להלן מתוך מאמרו של נועם בן זאב, הארץ 29.10.00 "ניצול שואה הוציא רעשן והתזמורת המשיכה לנגן ואגנר". ככל שהדברים מרגשים הם מעוררים גם את שאלת הליכתו של אותו אדם לקונצרט שאין לו עניין בו כדי להפריע לקהל השומעים, במה שעשוי להתפס כבריונות, במקום לבחור בטקטיקה דמוקרטית יותר כגון הפגנה מחוץ לאולם. ואלו הדברים: "מה ישאר מהקונצרט הזה, ההיסטורי לכאורה, שאולי מסמן את סיומו של חרם ואגנר בישראל? דמותו השחוחה של האיש המבוגר, מלווה בחיצי מבטים בורקים מכעס, שמפלס את דרכו מחוץ לאולם על רקע תרועות ואגנר הגרמניות בקרנות יער, וצלילי ואגנר המתקתקים בכל הקשת. הקהל קרא לו להסתלק מהאולם, מאזין מבוגר אחד התנפל עליו, איש ביטחון חטף את הרעשן מידיו – וכל זאת בעוד המוסיקה הסנטימנטלית בעלת ההיסטוריה המחרידה מתנגנת והעיתונאים מצלמים ומקליטים"[ …] וכמה דקות אחר–כך: סוף היצירה הקהל מריע ומוחא כפיים בקצביות, והמנצח מנדי רודן מוחא, מצידו, כפיים לקהל. אווירת ניצחון שררה באולם. צלילי ואגנר ניצחו, חופש הביטוי ניצח – אבל את מי? ולשם מה? ניצחון כה עצוב כה עלוב". ור' גם דבריה של הגב' חנה מוניץ בעניין דיון שהתקיים בפילהרמונית בעניין השמעת ואגנר: "לא כל כך דיברו על דעות אלא יותר על רגשות"."
השאלה אם להשמיע וגנר או לא היא לא בורות אם כן, יש לה טיעונים הגיוניים, והטענות של אשר פיש כי מדובר בבורות או בגחמה פוליטית הן טענות די מזעזעות בבורותן, דווקא כמוזיקאי הייתי מצפה ממנו להתנגדות נחרצת ללא כחל ושרק להשמדת עמים. אילו היה מביא טיעונים אמנותיים זה היה לגיטימי, נניח היה אומר כי אפשר להשמיע את וגנר תוך ידיעה שהוא היה אדם ששימש מקור השראה לנאצים במסרים שלו ושכל אמנותו היתה מונעת אך ורק משנאה וזימה, אבל כאשר הוא מתעלם מהנושא הזה ומטיל אשמה בישראל אשר פיש חוטא לעצם הבנת העניין.