שמשון חלפי – מחווה למשורר, לבונטין 7 24.12.2010

יום שישי בצהרים, קהל של כמאה איש מתכנס במרתפו של מועדון לבונטין-7 התל אביבי, בשביל לצפות בצהרי היום באומנים מתחומים שונים, אשר התכנסו יחד בשביל לחלוק כבוד באופן אומנותי למשורר שמשון חלפי לרגל הוצאת תקליטור-כפול משיריו בביצוע אומנים שונים. בישראל זה נדיר שיוצא אלבום כזה, האלבום מהודר ומקצועי ברמה גבוהה מכל הבחינות, מזכרת יפה לחובבי השירה העברית, עם שלל מוזיקאים המבצעים בסגנונות שונים משיריו של חלפי.

אני די התפלאתי שבשום מקום באינטרנט לא ציינו אפילו מילה אחת על האירוע, אולי זה משהו מכוון בכל אופן אני שומר על זכותי לכתוב מעט על מה שהיה. שמשון חלפי הוא משורר שבעיני שיריו נותרו בלתי מתפשרים למול הזמן. אולי חלק מהסיבה לכך היא ששיריו בדרך כלל מספרים סיפור, כזה סיפור שמאוד קשור אל הטבע ואל מאמצי האדם, בצל סכנות שונות המרחפות, אפשר אולי לומר זאת כך, שירתו של שמשון חלפי תמיד יוצרת בי רושם של שאלה ללא מענה, נראה כי חלפי הצליח לבודד בצורה יוצאת דופן ונדירה כל סממן שעשוי היה להחשיד את השירה שלו ככזו שאינה כנה. חלפי רוצה לפרוץ את המסגרת של השירה הרומנטית הוא מכיר במוגבלותה, משתמש בה, אך מבקש לפרוץ אותה לפרקים ואינו מסתפק בבה. להמשיך לקרוא שמשון חלפי – מחווה למשורר, לבונטין 7 24.12.2010

התרבות כמאבק, תגובה למאמרו של יונתן קוטנר

יונתן קוטנר כתב מאמר מרתק אודות נאמנות נמוכה: רגשות ומחשבות בנוגע למצב התרבות (לרבות המוזיקלית) בארץ אך הותיר אותי עם מספר דברים שבעיני חשוב לציין אותם, למרות ההסכמה שלי עם חלק מדבריו, נראה לי שחסר דיון בתהליכים השונים שמרכיבים באמת את עולם התרבות והאמנות בארץ, ותופעות שונות המושפעות מכך. חלק מהעניין של תרבות מתחיל דווקא בקבוצה של אנשים שעושה דברים בדרך מסויימת, יש לה שפה או עגה או מבטא משלה, יש לה ימים מיוחדים שהיא חוגגת, המוזיקה שהתרבות מציגה היא מאופיינת, וסוגי האמנות בהן היא עוסקת הם מסויימים.

האמנות למעשה היא השפה שבה תרבות מדברת. תרבות היא הרי איזשהו משהו שמבוסס על כמות של אנשים שכל אחד מהם יש לו רמת מחוייבות לתרבות, ורמת המחוייבות הזו יכולה להיות שונה מאוד בין הפרטים השונים, גם הללו שהם בני אותו הדור. כאשר מדובר בדורות שונים, ההבדלים הם ברורים, והאמנות משוחחת על הדברים הללו, היא השפה של התרבות, בניגוד לשפה המדוברת של האנשים בתוך התרבות, האמנות כוללת את ביטויי היצירה, ההתמודדות, והחברה שממנה מורכבת התרבות, על דורות שונים ורומות מחוייבות שונות. להמשיך לקרוא התרבות כמאבק, תגובה למאמרו של יונתן קוטנר

לשנה הבאה איחול שיגמר השחיתות והגועל נפש

האיחול העיקרי הוא שיגמר השחיתות והגועל נפש. זה מאוד חשוב. למשל, היצור המעוות והמושחת שנקרא רשות השידור, יצור שפשט את הרגל. האם זה הגיוני שלא יהיה שידור ציבורי אמיתי במדינת ישראל, אלא שבמקום זה יהיו תחנות רדיו שתפקידן לספק ג'ובים למקורבים ולהעביר כספים באופן מפוקפק למנהלים ומקורביהם?

אני מקווה שהשנה יכנס קצת שכל בקרב ראשי המדינה שיסגרו את רשות השידור, שפשטה את הרגל, ויקימו במקום זה משהו שעונה על הגדרת שידור ציבורי ומהותו. מליאת רשות השידור זה פשוט שערוריה ואני חושב שבראש ובראשונה צריכים אנשי האוצר להסתער על רשות השידור ולהכנס שם לספרים. זה גם לא יתכן שמאות אלפי שקלים יועברו למישהי בגלל שהיה לה רומן עם אחד המנהלים. טיפול בית המשפט בישראל בענינים אלו זו שערוריה נוספת. מעניין לבחון כיצד בית המשפט ורשות השידור עשו מאמצים להעביר כספים לאשה ההיא על סמך זאת. אם זה לא שחיתות וניצול ציני של טיפשות הציבור, אז מה זה?

כל מנהל במשרד ממשלתי יכול "לסגור קומבינה" עם עובדת, הוא מבטיח לה משהו תמורת הרבה כסף, ועושה איתה רומן כביכול, והיא מגיע לבית המשפט ומספרת שהובטח לה משהו וגם היה רומן ואז צריכה המדינה מייד להביא לה מאות אלפי שקלים. וכמובן שאחר כך הם יכולים לחלק את הכסף בצורה כזו או אחרת.

מספיק עם השקר שבלי "רשות השידור" לא יהיה "שידור ציבורי". ההיפך הוא הנכון, עם סגירת "רשות השידור", אפשר יהיה להתחיל בשידור ציבורי אשר כיום אינו קיים באופן משמעותי.

חבל על כל שניה שהציבור סובל בגלל לוביסטים מושחתים שונים.

אלבומי ג'אז ישנים: המכירות

בניגוד לאגדה הרווחת, רבים מאלבומי הג'אז הישנים התחילו להמכר היטב רק בשנות השישים. לשם הדוגמא, שאלת טריוויה קטנה, מהו אלבום הזהב הראשון של מיילס דייויס? שאלה שבטח רבים משוכנעים שהם יודעים את התשובה ויענו לשאלה זאת Kind Of Blue. הרי ידוע שקיינד אוב בלו יצא בשנת 1959, וידוע שהוא נחשב לאלבום הג'אז הנמכר בכל הזמנים, אם ככה, השאלה נראית פשוטה מאוד, לא? ככל הנראה לא כל כך.

התשובה היא דווקא Bitches Brew, שזכה להיות אלבום הזהב הראשון של מיילס דייויס בשנת 1976. שאלה הבאה: מתי קיינד אוב בלו זכה להיות אלבום זהב? או קיי, התשובה היא אוגוסט 1993. נחמד לא? עד אוגוסט 1993, קיינד אוב בלו לא היה אפילו אלבום זהב. 34 שנים שבהם רמת המכירות שלו לא היתה יוצאת דופן במיוחד. בין 1993 ל-2008 השלים קיינד אוב בלו 4 פלטינות. נחמד לא? 34 שנים בשביל זהב אחד, 15 שנים בשביל 4 פלטינות. להמשיך לקרוא אלבומי ג'אז ישנים: המכירות

מבקרי הג'אז (פרק 13)

פרק 12 עסק בהגדרה מחודשת לנושא מבקרי הג'אז ואנשי הג'אז בכלל על פי תפיסת העולם שלהם. על פי תפיסה זוניתן למצוא הן בין חובבי ניו אורלינס ואין בין חובבי הג'אז שלאחרי מלחמת העולם השנייה את כל הסוגים, ואין בכך שאדם שייך לאחד מצדדי המתרס שברונמן סקר בכדי להעיד האם הוא פלורליסט (רב גוני) , מודרניסט (מתקדם) או פונדמנטליסט (קנאי). המבחן שציינתי שנמדד על פי אופן הבחירה יותר מאשר הבחירה עצמה עשוי להעיד על דרך החשיבה והתפיסה.

אחרי מלחמת העולם השנייה הורגש תחילתו של שינוי מהותי במוזיקה. הג'אז החל לאבד מהפופולאריות שלו. היו לכך מספר סיבות. דבר ראשון, מה שקרוי "העידן האטומי", אחרי מראות הירושימה ונגסקי, אותה תפיסה שיש באטום אחד תכונות ועוצמה, דבר שגם בא לידי ביטוי באינדיבידואליזם של הביבופ על חשבון האילתור הקבוצתי, והן בא לידי ביטוי בכך שהרכבים קטנים יותר עם זמר מוביל שהתבססו על כאריזמה של זמר מוביל הרכב החלו לבוא במקום הג'אז.

הדבר השני נבע מכך שמוזיקת הריקודים התחלפה. במקום הג'אז המסורתי נוצר שילוב בין דו-וופ לבוגי ווגי, שהיה מבוסס על בלוז וחלק מהג'אמפ-בלוז. המוזיקה התאימה לריקוד על בסיס הבוגי ווגי. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז (פרק 13)