סאבלימינאל ומירי בן-ארי
ממש ברגעים אלו צפיתי בקליפ של סאבלימינאל ובן-ארי. הקליפ גרם לי לדמעה שנקוותה בעין. הנגינה של בן-ארי נוגעת בלב, והשירה של סאבלימינאל מלאת נשמה. זהו רגע שנוי במחלוקת מהסיבות הלא נכונות. במשך שנים היתה השואה טאבו, ובמוזיקת הפופ השתדלו לא להכנס לזה ולא להתעסק עם זה. התרגלנו בימי השואה לשמוע שירים מסוג מאוד מסויים, שירים שבמידה מסויימת מידת הישראליות בהם היתה קטנה. לכאורה מירי בן-ארי וסאבלימינאל לא היו אמורים להתאים לחומר. בן-ארי היא סלבריטאית היפ-הופ עולמית, סאבלימינאל הוא כזה בארץ. מצד שני, מי שעוקב אחרי הקריירות שלהם יודע שיש להם לב גדול, לב גדול הפתוח לדברים העצובים הללו שקרו למרבה הצער. זה עניין של איכפתיות, עניין של לומר אמירה בנושא טעון ורגיש שכזה. לומר אמירה בנושא השואה זה דבר לא קל, בעיקר באמנות. וכשבאים אמנים עם לב גדול ורחב הפתוח לקבל ולתת, צריך לפרוש ידיים ולחבק את הרגע.
אז מה בעצם שנוי במחלוקת; ניסיתי לחשוב על התמונות הללו, תמונות בהם רואים את סאבלימינאל ומירי בן-ארי. את הכוריאוגרפיה. מה מידת הגרפיקה של הקליפ? האם זה פסול שנראה את דיוקני האמנים עצמם שמבצעים כשמדובר בנושא כל כך לא אישי? האם יש כאן גלישה לעולם הפופ? האם יש בזה משהו לא ראוי? לגבי דיוקני האמנים, אני לא חשתי בבעייה. כמה שהנושא הוא לא אישי, אולי אפילו אוניברסלי, יש משהו בביצוע האישי כשמדובר באמנים שיודעים לכבד את זה, וכמו שרואים בטלוויזיה זמרים ששרים בימי אבל ובטקסים, לא צריכה להיות בעייה בעידן המודרני לראות אמנים על פורמט של קליפ, כאמור, כל עוד זה מכובד ורציני. ופה אני חושב שהם עוברים את מבחן הרצינות, אפשר לראות שהכל נעשה מהלב, המוזיקה מלאת נשמה בביצוע, הסימפול של עוזי חיטמן מלא עוצמה, והשיר עומד במבחן האיכות, לא שיר שמנסה להיות איזה משהו פורץ דרך בתחום ההיפ-הופ שלא נשמע כמותו בעולם, לא ניסיון להיות וירטואוזים, אלא ביצוע מלא נשמה ורגש הבאים מהלב.
לגבי הכוריאוגרפיה, התחושה היתה של חוסר יציבות, היו רגעים שלא התחברתי, היה משהו שנתן לי תחושה של אובר-סקסיות ברגעים מסויימים, אם היו מורידים מספר קטעים מהכוריאוגרפיה, אני סה"כ מרוצה שסאבלימינאל ובן-ארי ביצעו את הקטע הזה, שהתמודדו עם החומר, אני מרוצה שלא ניסו להיות מתוחכמים מידי אלא לתת את הנשמה, ולא מוצא יותר מידי מקום לטענות על המוזיקה. לכוריאוגרף הייתי אומר שהוא בדיוק הצליח להציג את השואה בצורה רעה, רקדנים סקסיים אין להם מקום שם ונראה כי היתה יומרנות של המנהל של להקת הריקודים הזאת לגנוב את ההצגה מהשואה ולהציג במקום זה את עצמו ורעיונותיו.
מוזיקה וחברה לקראת המאה ה-21
המוזיקה העולמית עברה במהלך המאה העשרים רגעים רבים מאוד של חידוש ושינוי, רגעים אלו שיקפו את הרעיונות החברתיים של המאה העשרים, והכניסה למאה ה-21 אינה שונה מהבחינה הזאת, המוזיקה בת-ימינו משקפת את החברה בת-ימינו. הרעיונות של תחילת המאה ה-20 היו שונים במעט מרעיונות העבר, אם היה ידוע בעבר רעיון האקלקטיות כרעיון מקובל הרי שבתחילת המאה העשרים היה זה המשך ישיר לרעיון הסימפול שמגיע מהתרבות האפריקאית-אמריקאית עוד מהמאה ה-19 ואולי לפני. ההבדל הוא שבאקלקטיות מלקטים רעיונות ומחברים אותם. למשל אם רוצים לעשות ציור מושלם אז הרעיון של האקלקטיות הוא לקחת את הטוב ביותר מאמנים שונים ולשלב, למשל, אם מיכלאנג'לו שלט היטב בפרטים אבל היה מישהו ששלט באופן מושלם בצבע, האמנים האקלקטיים שאפו לייצג את זה בדיוק, ללמוד לעשות את הפרטים כמו מיכלאנג'לו ואת הצבע ממישהו אחר. בגוף הרעיון האקלקטי מצוי רעיון הפירוק לגורמים, והרכבת הגורמים הטובים ביותר יחד.
הבעייה באקלקטיות היא שלא תמיד שני דברים טובים שמתחברים ביחד מייצרים משהו טוב יותר מהמוצרים מהם הם פורקו. למשל, לחם זה דבר טעים ומזין, וגם אורז. גבינה זה ממרח טוב וגם קטשופ. בדר"כ אנשים נוטים למרוח גבינה עם לחם וקטשופ על האורז. כשמנסים הפוך זה לא תמיד עובד. מי שמתעניין בספורט יכול לראות דוגמא נוספת, מאמנים שמרכיבים נבחרת לא תמיד מרכיבים בכל עמדה את הטוב ביותר על הנייר. הסיבה היא שכשמרכיבים גורמים ביחד לא תמיד הסכום של הפרטים שווה לסכום של הקבוצה, יש מקרים שהפרטים גדולים מהקבוצה ולהיפך. אי לכך האקלקטיות לא הצליחה במיוחד לאורך השנים, לעומת זאת הסימפול היה מוצלח יותר. רעיון הסמפול הוא לקחת מאפיינים מסויימים, על הטוב והרע שבהם, ולעטוף אותם בכל מיני דברים ולראות מה יוצא. המאפיינים הבסיסיים הם קבועים ולא משתנים בדר"כ, כשמשנים אותם בעצם מקבלים סגנון מסומפל חדש. זה ההבדל בין סגנונות מסומפלים כמו בלוז גוספל וראפ למשל, ההבדל הוא בגרעין הרעיוני שעליו מסמפלים כל מיני דברים ומכאן המוצר הסופי יוצא שונה.
חמישיית הבלוגים המועדפים שלי
מי שמסתכל בבלוג בצד שמאל יראה תחת מועדפים 5 בלוגים. אני מקפיד להשאיר שם את הבלוגים הישראלים למוזיקה שאני נכנס אליהם הכי הרבה. למה חמישה? 1. זה מסורת שראיתי בהרבה בבלוגים. 2. לינקים להרבה מידי מקומות מוזילים את ערך המקומות שנבחרו. 3. כבלוג אחריותי היא להציג את הללו שמועדפים עלי באופן אישי ורשימה קטנה מידי או גדולה מידי חוטאת למטרה.
ראשית הגדרה קטנה, בלוג הוא פורום שרק אדם אחד יכול לפתוח בו הודעות חדשות. אדם זה מנהל את תוכן הבלוג באופן מלא. אחרים יכולים אמנם להגיב אבל סדר היום נקבע ע"י מנהל הבלוג בלבד.
הערה: אמנם יש פורומים שבהם המנהלים שואפים לנהל את סדר היום ומוחקים מצנזרים ומעבירים הודעות, לעיתים ברמה של בלוג ומי שמגיע ל"פורום" שכזה ורואה שמרבית ההודעות נפתחות ע"י אדם אחד, או שהודעות שנפתחות ללא רשות של המנהל זוכות לחבורות של טרולים מקפצים, מחיקות, העברות לשרשורי אשפה ודברים שכאלו, שיבין שהוא אורח בבלוג למעשה ולא ממש בפורום שמוגדר כדבר יותר דמוקרטי. כך שלמרות שלכאורה הממשק דומה לממשק של פורום הרי מדובר בבלוג לכל דבר.
ומה זה בלוג שנערך ע"י תרומה של מספר אנשים? עיתון.
ונעבור לבלוגים האהובים עלי, אין חשיבות לסדר שבו הם מוצגים:
הבוטיק של ליהיא: הבוטיק של ליהיא הוא אחד ממעוררי ההשראה הגדולים ביותר שנתקלתי. סקירות מדהימות בעיקר כשהיא כותבת על מטאל/רוק כבד אני שותה בצמא. לעיתים מלווים קליפים לדוגמא בדרך כלל אמני הארדקור בתחום. השבוע למשל נכתב אודות להקה כמו טייפ או-נגטיב שהקליפ המלווה שלה הוא מוזיקה מצמררת בעומקה כמיטב המסורת. בנוסף נכתב על האלבום החדש של מאשין הד היותר מפורסמים, ועל הלהקה הבלתי מוערכת באופן מספק שנקראת דאון.
קסטה: בלוג מאוד חשוב למי שרוצה להשאר עדכני, מקצועי ולא נופל מבלוגים מקבילים בינלאומיים בתוכן ובאיכות.
הבלוג של אדם: מי שרוצה להכנס לנבכי מוזיקה מורכבת ומתקדמת הבלוג של אדם יכול להוות מקום מרתק לבלות בו, ולמעשה אין הרבה בלוגים בעולם עם רוחב סקירה שכזה. רבים מהאמנים המצויים שם הם אמנים שלא קל למצוא אותם, אדם מספק הסברים מאלפים על המוזיקה ומנהל את האתר שבו הוא גם מוכר מהמוזיקה.
בעיקר מוזיקה: בלוג של מוזיקה קלאסית בידי עומר שומרוני שאמנם בשיגרה הכתבות מעניינות בעיקר למי שבתחום ופחות לחובבי מוזיקה אחרים, אבל מידי פעם מפציץ כתבה מלאה בתובנות מעניינות, בין אם זה ראיונות או סקירה היסטורית מעניינים.
mitkadem.co.il: לא בדיוק בלוג במיטב המסורת של הבלוגים, כשהאתר למוזיקה מתקדמת בעברית יצא לפועל ספק אם בכלל היתה מודעות לנושא הבלוגים, האתר הוא גם מקיף מאוד יחסית לבלוגים. הסיבה שאני מקטלג אותו כבלוג הוא שלמרות החומר העצום שיש בו הוא אתר שנערך ע"י אדם אחד (ראה הגדרה לעיל). בכל אופן, אתר איכותי.
בלוג חדש לסקירות אלבומי ג'אז ישראלי
מצאתי בלוג חדש לסקירות אלבומי ג'אז ישראלי (זה לא היה קשה למצוא כי לינקקו את זה בתפוז). אחד היתרונות שהניתוחים דווקא באנגלית מעניקים שלא קורה בסקירות עבריות, כשזה באנגלית זה מכניס את הג'אז לקונטקסט העולמי ואפשר להשוות בקלות לסקירות אלבומי ג'אז בינלאומיים. כמובן שזה לא הפעם הראשונה שיש סקירות כאלו של אלבומי ג'אז של אמנים ישראלים באנגלית, אבל אפשר לשבח את הבלוגיסט העלום על הרעיון. כהערת אגב, זה שכתבתי על הבלוג זה לא אומר שאני מסכים עם כל מה שנכתב שם, אבל הכותב עצמו מראה בקיאות ומיומנות וזה מה שחשוב. הייתי רוצה לראות שם סקירה של מעגל רחב יותר של אמנים, ולא אותם שמות כל הזמן, בנוסף יש אלבומים שנכתב עליהם ממש בקצרה כמו האלבום של דניאל זמיר, ואלבומים של הלייבל 972 נראה כאילו הכותב רצה לסיים מהר ולא הקדיש מספיק זמן לברר באמת מה קורה שם. חסר גם מערכת ציונים. בלי קשר, אני עומל על פרוייקט משלי של הסקסופוניסטים הישראלים של היום פרוייקט שלוקח זמן עכב הצורך לרכוש אלבומים רבים ולהאזין להם.