המוזיקה העולמית עברה במהלך המאה העשרים רגעים רבים מאוד של חידוש ושינוי, רגעים אלו שיקפו את הרעיונות החברתיים של המאה העשרים, והכניסה למאה ה-21 אינה שונה מהבחינה הזאת, המוזיקה בת-ימינו משקפת את החברה בת-ימינו. הרעיונות של תחילת המאה ה-20 היו שונים במעט מרעיונות העבר, אם היה ידוע בעבר רעיון האקלקטיות כרעיון מקובל הרי שבתחילת המאה העשרים היה זה המשך ישיר לרעיון הסימפול שמגיע מהתרבות האפריקאית-אמריקאית עוד מהמאה ה-19 ואולי לפני. ההבדל הוא שבאקלקטיות מלקטים רעיונות ומחברים אותם. למשל אם רוצים לעשות ציור מושלם אז הרעיון של האקלקטיות הוא לקחת את הטוב ביותר מאמנים שונים ולשלב, למשל, אם מיכלאנג'לו שלט היטב בפרטים אבל היה מישהו ששלט באופן מושלם בצבע, האמנים האקלקטיים שאפו לייצג את זה בדיוק, ללמוד לעשות את הפרטים כמו מיכלאנג'לו ואת הצבע ממישהו אחר. בגוף הרעיון האקלקטי מצוי רעיון הפירוק לגורמים, והרכבת הגורמים הטובים ביותר יחד.
הבעייה באקלקטיות היא שלא תמיד שני דברים טובים שמתחברים ביחד מייצרים משהו טוב יותר מהמוצרים מהם הם פורקו. למשל, לחם זה דבר טעים ומזין, וגם אורז. גבינה זה ממרח טוב וגם קטשופ. בדר"כ אנשים נוטים למרוח גבינה עם לחם וקטשופ על האורז. כשמנסים הפוך זה לא תמיד עובד. מי שמתעניין בספורט יכול לראות דוגמא נוספת, מאמנים שמרכיבים נבחרת לא תמיד מרכיבים בכל עמדה את הטוב ביותר על הנייר. הסיבה היא שכשמרכיבים גורמים ביחד לא תמיד הסכום של הפרטים שווה לסכום של הקבוצה, יש מקרים שהפרטים גדולים מהקבוצה ולהיפך. אי לכך האקלקטיות לא הצליחה במיוחד לאורך השנים, לעומת זאת הסימפול היה מוצלח יותר. רעיון הסמפול הוא לקחת מאפיינים מסויימים, על הטוב והרע שבהם, ולעטוף אותם בכל מיני דברים ולראות מה יוצא. המאפיינים הבסיסיים הם קבועים ולא משתנים בדר"כ, כשמשנים אותם בעצם מקבלים סגנון מסומפל חדש. זה ההבדל בין סגנונות מסומפלים כמו בלוז גוספל וראפ למשל, ההבדל הוא בגרעין הרעיוני שעליו מסמפלים כל מיני דברים ומכאן המוצר הסופי יוצא שונה.
הסמפול הוא המאפיין הגדול ביותר של מוזיקת המאה העשרים, והחליף את האקלקטיות של המוזיקה הקלאסית בכך שתמיד הצליח למצוא תוצאות מקסימליות בלי קשר להרכב האלמנטים, בכך סייע לייצור סגנונות נוספים. במהלך המאה נוצר רעיון חדש הוא הרעיון האטומי שגם הוא לא היה קיים לפני כן לפחות לא במודע. במהלך שנות הארבעים תוצאות מלחה"ע השנייה המחישו את העוצמה הגרעינית והביאו לדור האטומי. ההשפעה היתה כשאנשים ראו שכשלוקחים ומפרקים משהו לאטומים, ומפרקים את האטום מגיעה עוצמה ואנרגיה אדירות. רבים חשבו כי זהו העתיד, ולמעשה הרעיון של לקחת דברים מורכבים ולפרק אותם ליחידות, ובכך לנצל ניצול אופטימלי את התכונות של יחידות אלו הוא רעיון מתקדם ששייך לעתיד המאוד רחוק. במידה מסויימת היתה השפעה על טכניקות הביבופ לדור האטומי. הביבופ כפי שנוגן ע"י צ'ארלי פרקר לקח את הסווינג ג'אז המתוזמר ופירק ממנו את הבלוז שנוצר בתקופת הסווינג שהיה הרמוני במיוחד, ופיתח אותו. אפשר לשמוע כיצד פרקר מדגים הלכה למעשה איך הוא עובר מבלוז לביבופ וחוזר בחזרה, תולדה של הרעיון האטומי של לקחת משהו ולפרק ממנו רכיב ולפתח את הרכיב למיצוי מקסימלי של הרכיב.
במהלך שנות החמישים החל להתפתח עוד תוצר של העידן האטומי וזוהי מוזיקת הפופ. בימי המוזיקה הקלאסית כבר היתה קיימת מוזיקת פופ רבות מהתאוריות של המוזיקה הקלאסית והסיבות להתחלתה מבוססות על תכונות של מוזיקה שנעימות לאוזניים רבות. אבל במשך הזמן המוזיקה שאפה יותר להתאים את עצמה לאניני-הטעם, אך למדה גם לקרוץ להמונים ולהשתמש במאפיינים דרמטיים ורומנטיים יותר. בשנות החמישים של המאה ה-20, אולי כתגובה לסגנונות נוסחתיים שהצליחו כמו הרוקנרול החלו אמנים לבודד מהמוזיקה את האלמנטים המיידיים והקליטים ולפתח אותם. פותחו תאוריות מדוייקות עד לרמה של מתי להחליף אקורד, איך להחליף אקורד, מאיזה אקורד לעבור לאיזה אקורד, רעיון כגון אלו פותחו והשתלטו פעמים רבות על מצעדי הפזמונים והמכירות השונים. כך, היה זה מהלך של פירוק המוזיקה הפופולארית והקליטה לרכיבים שגורמים לה להיות כזו ופיתוח מרכיבים אלו.
דוגמא נוספת להשפעת העידן האטומי הומחשה במהלך שנות השישים ע"י ג'יימס בראון. בראון, עבר מהלך של פירוק אטומי של מוזיקת הסול כפי שהיתה מוכרת בסוף שנות השישים, מוזיקה שהיתה בנויה משילוב של גוספל ובלוז. בראון פירק מהמוזיקה את הגרוב והחל לפתח אותו, עד שהגיע למעשה להגדרה מחדש של מוזיקת הריקודים מאז ולמעשה עד היום. הרעיונות שפיתח נחלו הצלחה והשפעה עצומה עד כי כל מוזיקה ריקודים כיום לא יכולה להתעלם מג'יימס בראון. בכך יצר את מוזיקת הפ'אנק, שהפכה להיות מאוחר יותר מוזיקה מסומפלת באמצעות האלמנטים שבראון בידד ושיפר.
העידן הפוסט-מודרני אמנם הוכר בעיקר החל משנות השמונים אבל במוזיקה הוא כבר בא לידי ביטוי מוקדם יותר. הרעיון של לקחת משהו ולשנות אותו לחלוטין מבלי להתבסס עליו בכלל, ועדיין לנסות להשאר בתחומו הוכר עוד בג'אז החופשי ובסגנונות עידן חדש ואוואנגרד כבר בשנות החמישים. דווקא כשהחלה המודעות לפוסט-מודרניות, היה זה כבר כשהמוזיקה הפוסט-מודרנית היתה הרבה מעבר לשיאה. עם תום העידן הפוסט מודרני בתחילת המאה ה-21, אנחנו נכנסים לעידן החדש בין ימינו. עידן זה גם הוא החל במוזיקה מוקדם יותר, כבר בשנות השמונים של המאה ה-20, אבל ההכרה לו היא רק בשנים האחרונות ומשמעות לתת פרשנות עדכנית לדברים מהעבר. יכול אדם לבוא ולטעון שזה היה תמיד ככה, אלא שבעבר זה לא היה ממש כך, רק שחיטת הפרות הקדושות של העידן הפוסט-מודרני היא זו שהביא באופן ממשי לעידן הפרשנות-מחדש או ההתחדשות. העידן הזה נבדל מהעידן הפוסט-מודרני בכך שהוא כן מתבסס על העבר, בעוד העידן הפוסט-מודרני ביקש לא להתייחס לשום דבר מהעבר כבסיס. העידן של ההתחדשות נבדל מהעידן האטומי בכך שאין הוא מבקש לבודד את האלמנטים אלא לחקור אותם באמצעות מלוא הידע. הוא נבדל מהאקלקטיזם בכך שאינו שואף בהכרח לחבר דברים שונים ביחד. הוא שונה מעידן הסמפול בכך שאין הכרח בסמפול כלל וכלל.