מחבר: Mr. Whale

האירוויזיון זה דבר מת ואף אחד לא ממש מתייחס אליו כמשהו מוביל מוזיקלית בעולם כולל בתחום הפופ. אמנם בשנים עברו היו מקרים של שירי אירוויזיון שהפכו למשפיעים ומצליחים בייחוד בשנות הדיסקו, אבל מעבר לזה כמעט ואין השפעה של האירוויזיון על המוזיקה העולמית. והנה השנה האירוויזיון מתעורר לחיים. טיפקס בשיר קיצבי נחמד, אבל יותר מהמוזיקה מרב יודילוביץ ב-Y-NET מבשרת בכתבה מעניינת כי זוהי הליריקה שמרתקת את הצופים.

האמת שמקריאת המילים אני לא רואה שום התייחסות למנהיגה של איראן שנחשד דווקא הוא כמי שנרמז לגביו שמילות השיר הן אודותיו. בשביל לחשוד בדבר שכזה החושד נצרך מראש לחשוד באיראני החביב שהוא מה שמתואר במילות השיר, אין שום מקום בשיר שמציין דווקא אותו ודווקא החשד הראשון שקינן בראשי הוא שמדובר במירוץ החימוש העולמי באופן כללי. מה הסבירות שה-BBC הבריטי החליט להתנקם בישראל על החרם שעשו עליו בישראל לפני מספר שנים?

מצד שני יש קמצוץ אמת בטענות כי השיר מכיל מסרים שעשויים להיות חשודים כפוליטיים, ואולי אף בטענה כי השיר אינו קולע לרוחו של האירוויזיון בעיקר בגלל התיאורים המפורטים. נראה כי יהיה חם ומעניין, ואולי מספר מדינות אירופאיות יצטרפו למדינות ערב כאשר יחשיכו את המסך בזמן השיר הישראלי, מה שיוסיף עניין ומתח לחיינו המשעממים.

יסוד הבלוז הכריזו על האמנים והאנשים שיכנסו להיכל התהילה של הבלוז בשנת 2007. היכל התהילה של הבלוז לא זוכה להיות חשוב במיוחד כמו היכל התהילה של מוזיקת הרוקנרול או הקאונטרי, אבל בכל זאת יוצר עניין מסויים. בשנים האחרונות מוכנסים אנשים בסיטונות להיכל התהילה מה שמקהה את העוקץ שלו מצד אחד ומצד שני מגדיל את החשיבות שלו. ובכל זאת יש הרבה צדק בבחירות של האמנים והאנשים הללו.

Dave Bartholomew די אלמוני מחוץ לעולם הבלוז, לעומת זאת ד"ר ג'ון מפורסם הרבה יותר. אבל מי שבאמת טוב שהוכנס הוא Eddie “Guitar Slim” Jones אחד מהארכיטקטים של הגיטרה המודרנית החשמלית. בשנת 1953 הוא נכנס לאולפן והקליט את The Things I Used To Do, כשהפסנתרן שלו הוא לא אחר מאשר ריי צ'ארלס. השיר הפך ללהיט ענק, ב-30 בינואר 1954 הוא קפץ למקום הראשון במצעד האר.אנ.בי שם שהה לא פחות מ-14 שבועות! הסגנון החדשני של גיטר סלים השפיע על האמנים שבאו אחריו.

Sister Rosetta Tharpe גם היא די מפורסמת. הסיבה היא שהיא לא הסתפקה בבלוז אלא עסקה גם בגוספל ומוזיקת פולק מה שהרחיב את ההכרה בה. בנוסף אפשר לראות את שורת השירים שהוכנסו להיכל, Hideaway של פרדי קינג שרשום באתר של בילבורד כשיר ה R&B מספר 3 של השנה כולה ב 1961, I Pitty The Fool של בובי בלנד, כמו גם Death Letter של סון האוס. האלבום Angola Prisoners’ Blues בכיכובם של מספר אשפי בלוז מלואיזיאנה גם הוא נכנס, מה שחשוב לזכור זה שמככב באלבום הזה Robert Pete Williams שהוא נגן בלוז שפרץ את הדרך הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה על גיטרה אקוסטית, (יחד עם מתי מעט כמו John Lee Hooker ו Lightnin Hopkins ) ולמרות שהאחרים לא מוכרים כל כך באלבום הזה, זה בהחלט אלבום קלאסי. הספר Blues With a Feeling: The Little Walter Story – Tony Glover, Scott Dirks & Ward Gaines הוא אחד מספרי הבלוז המושקעים והמקיפים ביותר, אמנם ליטל וולטר נגן המפוחית עומד במרכז שלו, אבל הספר שמנציח כמעט כל רגע ואירוע ידוע מחייו של וולטר מגלה בעצם שמדובר במשהו מקיף מאוד. ספר קלאסי ללא ספק.

כמדי שנה פורבס מפרסמים את רשימת עשרת הגדולים. אתר CBC של קנדה הקדיש לרשימה כתבה קצרה. דייב מתיוס הדרום אפריקאי סוגר את הרשימה, האבנים המתגלגלות הבריטים פותחים אותה, סלין דיון וניקלבק הקנדים תופסים מקומות 7 ו-9 בהתאמה. השאר אמריקאים מהסוג הארצות-הבריתי. ויש אפילו שתי יהודיות ברברה סטרייסנד כהלכה ומדונה העוסקת בקבלה. סטרייסנד מצטיינת בכך שעשתה את הרווחים ממספר מצומצם יחסי של הופעות, כעשרים הופעות במהלך השנה שילשלו לכיסה סכום נאה של 95.8 מליון דולר מוסר האתר הקנדי. הרשימה מראה מגמה מתחדשת בעולם המוזיקה הפופולארית.

מבט קצר מבהיר שהרשימה די לבנה, אמנם יש בלהקה של דייב מתיוס כמה שחורים אבל בגדול יש מגמה לבנה, אין לטינים, אין מהגרים מארצות העולם השלישי, וכדומה. מוזיקת הקאונטרי מיוצגת ע"י לא פחות משלושה נציגים, במקומות 2 3 ו-6. בנוסף הרוק כבד של בון ג'ובי לצד הרוק הפחות כבד של האבנים המתגלגלות גם הם מדברים לקהל ייחודי. חלק מהעניין הוא שהקהל הייחודי הוא קהל נאמן הרבה יותר מאשר הקהל שרבים מאמני הפופ הישיר שמנסים לקלוע ללהיט חד-פעמי קליט ונעלמים אחרי זמן קצר זוכים לקבל. להקות המבוססות על צליל ייחודי ולאורך זמן, מסרים ברורים ויחסים עם קהל בהופעות ענק, ומסורת נחשקות יותר בהופעות חיות. אמנם מדונה וסלין דיון יכולות להיות מייצגי הפופ, אבל זהו ייצוג קטן יחסית ברשימה, מה גם שלמדונה יש בכל זאת תדמית יציבה ומסרים יציבים לאורך שנים, מה שהפך את מסע ההופעות האחרון שלה לריווחי מאחר וגם לה יש קהל נאמן. מה שמשקף את המגמה של ההופעות אם כן, הוא שאנשים רוצים לראות הופעות שמדברות אליהם באופן אישי ואל חבריהם והקהילה שלהם או משהו שהם מזדהים איתו, יותר מאשר ללכת להופעה של משהו קליט-אוניברסלית או משהו שעושה באז גדול אבל לא מחבר אותם לעצמם ולמה שהם רוצים שהאמנים ישמיעו עבורם.

Over the years, Robert Johnson (RJ) has been the most legendary Bluesman of all or at least, one of the most legendary and famous. There is no logical explanation for it that will satisfy all probably, however, it can be possible to list a few reasons that might be some of the reasons for it and starting with the 'selling his soul to the devil' is on topic.

Almost everything known about RJ is not built on the solid legs of logic. His 'selling his soul to the devil' thing is one. Off course, one can believe it to be true. However, it is actually a legend that rooted way back before RJ's times, and even in the Blues era he wasn't the first, Tommy Johnson, another legendary and famous Delta Bluesman had the same story about him a decade before RJ. But it tends to stick better with RJ than with anyone else, although, there is no prove that RJ sold more of his soul to the devil than, say, TJ. So, I guess in case someone, who doesn't know anything about nothing, will decide to try to search and find about someone who sold his soul to the devil, he'll find RJ as the most suitable answer.

The one guy who talked about RJ selling his soul to the devil is Son House(SH). And from his words, there's no hint to know what he meant, was he serious, or maybe he used an analogy to prove something, maybe he was just talking about the sacred VS secular music, and the strong belief in his time that one singing secular music, he is singing for the devil, and one singing sacred, he is singing for God. SH also mentioned on another occasion (read the liner notes to his double-cd on Columbia 1965 sessions) that he and his mate, musical partner, and yet another legendary Bluesman on his own, Willie Brown, that the two met RJ in 1930 and that he couldn't play. And than, after a short while RJ appeared again with them, and he was playing so well they were shocked. This short period of time between RJ was a bad to average Bluesman, and the time that he had skills that were praised by his peer legendary Delta Bluesman, might be part of what make people think strongly about the devil legend. The lyrics on RJ songs are also not hurting the devil story.

להמשיך לקרוא Robert Johnson – why is he such a huge legendary Bluesman?

רצה המקרה והזכרתי את ליטני מספר פעמים לאחרונה בבלוג. ציינתי את תרומתו לבלוז הישראלי, ואת ההוצאה המחודשת לאלבום ישן שלו בידי חברת N.M.C. השמועות אומרות שליטני חוזר עם כוחות מחודשים ועם שותף מעניין, באקי בקסטר האמריקאי. השניים היו אמורים להופיע אתמול בחיפה, ועכשיו אני מחכה בקוצר רוח שיגיעו להופעה במרכז בשביל שאפשר יהיה לראות על מה מדובר.

בקסטר מוכר היטב, הוא מולטיאנסטרומנטליסט, כמו גם מפיק ומעבד ויוצר, בקיצור, הוא שולט בכל פאן של המוזיקה החל מהכתיבה של המוזיקה, עיבודה, ביצוע בכלי הנגינה השונים, הקלטה ועוד כל מה שאפשר לדמיין. בין השאר הוא עבד עם אמנים מפורסמים כמובוב דילן, להקת R.E.M ועוד אמנים. העבודה שלו היא בעיקר מאחורי הקלעים של האמנים הללו, שהרי אינו בחזית, ואילו כעת עם ליטני נראה כי תהיה זו עבודה יותר אינטימית, מה שמבטיח בונוס רציני לקהל הישראלי.

באנטרנט אפשר למצוא דף שסוקר את פועלו. יש למה לצפות מהשילוב הזה, אסור לשכוח שליטני שמעולם לא היתה לו בעייה לעבוד עם אמנים בסדר גודל גדול במישור הישראלי, הפעם מצא שותף שיכול לקדם את המוזיקה שלו למחוזות שלא היו בעבר.