לו-אן ברטון וג'ימי וואהן

ההיסטוריה לעיתים חוזרת על עצמה. ג'ימי וואהן הוא האח של. לו-אן בארטון היא מנהיגת הלהקה שלפני הפריצה של. מי שחסר להשלים את התמונה הוא סטיבי ריי וואהן, נגן הגיטרה שבשנות השמונים פרץ בצורה מרשימה והצליח להותיר חותם עמוק. ברטון הנהיגה להקה, אליה הצטרף נגן צעיר ומוכשר בשם סטיבי ריי וואהן. לאחר שעזבה, הנהיג סטיבי את הלהקה עד למותו בטרם עת. והרי: אחיו ג'ימי ובארטון משתפים פעולה כפי שאפשר לראות.

בהופעה משותפת עם אורחים בעלי שם בתחום מראים השניים ניצוצות של מה שעשוי להיות אלבום משותף. במשך השנים השניים כל אחד בנפרד עשו דברים רבים, פנו לכיוונים מוזיקליים שונים, וכעת ברגע של נוסטלגיה נרקם שיתוף פעולה שכזה. סטיבי ריי וואהן עצמו גם כן שיתף פעולה, בעיקר זכור שיתוף הפעולה שלו עם אלברט קינג שהוליד אלבום משותף בסופו של דבר. לכל אורך הדרך ראה בעצמו סטיבי ריי וואהן בלוזיסט, זו היתה התפיסה שלו והוא אכן נכנס להיכל התהילה של הבלוז.

סאם צא'טמון, יוסטון סטאקהאוז, טומי ג'ונסון

המיסיסיפי שייקס היו הלהקה הפופולארית ביותר של הדלתא בלוז בשנות השלושים. הלהקה היתה בנויה על משפחת צ'אטמון, משפחה עניפה ומעורבת. בראש הלהקה עמד דווקא האח המאומץ, וולטר וינסון, הרבה בזכות יכולת השירה שלו וכתיבת השירים שלו. הבסיס של הלהקה כלל מלבד וינסון גם את לוני צ'אטמון, האח הבכור וכנר מוכשר, ובבסיסה הלהקה כללה את וינסון בגיטרה ולוני צ'אטמון בכינור. חבר לא קבוע אבל שהשתתף רבות בפעילות הלהקה היה הגיטריסט הוירטואוז בו קארטר, שלעת מצוא הפליא לנגן גם בכינור, שהיה האח השני אחרי לוני, ושינה שמו מצ'אטמון לקארטר.

לעיתים גם הרכיבו חברי הלהקה הרכבים שונים אליהם הצטרפו נגנים כמנדולניסט צ'ארלי מקוי. בנוסף וינסון וקארטר נגנו גם לבד כשהם מלווים את השירה בגיטרה. האח הצעיר יותר, סאם צ'אטמון גם הוא לעיתים הצטרף ללהקה אם כי לעיתים נדירות באופן יחסי. האחים שלו חשבו שהוא לא מספיק טוב בשביל להיות נגן קבוע וחששו שיוריד את הרמה. סאם התחבר במשך השנים למוזיקה שלאו דווקא היתה מושפעת ממה שאחיו המפורסמים עשו, הסגנון שפיתח היה דומה לעיתים יותר לנגנים כמו טומי ג'ונסון, כמו שאפשר לראות בקליפ הנ"ל. סאם הפך אם כן החל משנות השישים להיות אחד האמנים שהיוו עדות חשובה ביותר למה שהיה הדלתא בלוז. הוא לא התפרסם באותה הרמה שהתפרסמו נגני דלתא בלוז שהתגלו גם הם החל משנות השישים, אבל עדיין היווה עדות למה שהיה הדלתא בלוז, עדות חיה שהיוותה השראה לרבים שרצו להמשיך את המסורת. עד למותו ב-1983 הספיק צ'אטמון להוות מסמך מרתק שמעיד על הסגנון.

טומי ג'ונסון היה מוזיקאי מרכזי בעיצוב הדלתא בלוז, למעט צ'ארלי פאטון לא היה מישהו חשוב יותר בעיצוב הדלתא בלוז. עוד אחד ששרד בשנות השישים היה יוסטון סטאקהאוז. סטאקהאוז למד נגינה ישירות מטומי ג'ונסון. כאן הוא מלווה בג'ו ווילי ווילקינס ביצירה של טומי ג'ונסון שהם מכסים.

בלוז לבן, בעד או נגד?

פול גרון הוא אחד הכותבים החשובים בנושא הבלוז. אתר בלוזוורלד מביא כאן כתבה שגרון כתב, שנושאה הוא הבלוז הלבן, נושא שמצוי על הפרק כבר חמישים שנים. בשנת 1958 כשביג ביל ברונזי הלך לעולמו סברו רבים שמדובר באחרון הבלוזיסטים האותנטיים. בשנים שלאחר מכן לא רק שנתגלו הרבה בלוזיסטים מהדור הישן, אלא היתה די התעלמות מכך שהבלוז היה סגנון חי וקיים ופופולרי. אמנים כמו סלים הארפו, ג'ימי ריד, בובי בלאנד, בי. בי. קינג, אלברט קינג ואחרים המשיכו להיות פופולאריים עד לשנות השמונים.

ומאז שנות השמונים יש עדיין את סגנון הבלוז-סול שעדיין ממשיך להיות חי ובועט בקרב האפריקאים-אמריקאים אפילו כיום יש עדיין אחוז מסויים שעוקב אחרי המוזיקה הזו. כל זה סבל מהתעלמות ממושכת. מגזין ליבינג-בלוז ואחרים לקחו על עצמם את האחריות לקבוע בתוכן שלהם עדיפות לסגנונות הבלוז שנראו להם שורשיים יותר ולדחוק סגנונות מודרניים שהתפתחו. רק השנה ליבינג-בלוז היכה על החטא הזה כאשר החל להכניס את הבלוז-סול חזק יותר לתכנים שלו, כאילו חיכו שהסגנון ימות בשביל להתחיל להתייחס אליו.

אם ללבנים אסור לנגן בלוז, בין אם מסיבה של חוסר באותנטיות או מסיבה שהם תופסים מקומות עבודה של שחורים, הרי מדוע יכולים לבנים לכתוב ספרים על הבלוז, לערוך מגזינים, לקבוע מה אותנטי ומה לא, וכולי? כמובן שזה אבסורד, הרי גם כאן ניתן לטעון כי נלקחו מקומות עבודה וכי יש בכך חוסר באותנטיות.

צריך להסתכל על הדינמיקה שבה הדברים כבר מצויים, הבלוז הוא מוזיקה שמשותפת כבר זמן רב ללבנים ולשחורים כאחד ולמרות שרוב המועדפים שלי הם שחורים זה לא מונע ממני להנות מבלוזיסט לבן טוב בין אם הוא שר, מנגן, כותב ספר, או עורך תכנים של מגזין. אם אהבתי-קניתי ואם לא אז לא.

ג'אז בישראל – פלוסים ומינוסים

סצנת הג'אז בישראל יש בה פלוסים ומינוסים. המינוס הגדול נובע ממבחן התוצאה – אין בישראל סצנה מספיק גדולה, כזו שיכולה להוות בית לאורך זמן למוזיקאי, או במילים אחרות, הסצנה היא מוגבלת והתקדמות של מוזיקאי תלויה ביציאה מישראל החל משלב מסויים במדינות כמו הולנד, בריטניה, פולין או איטליה המוזיקאים יכולים לשרוד בסצנה המקומית הרבה יותר ואינם חייבים להעתיק את מקומם בשביל להתקדם, מספיק שייצאו לגיחות בינלאומיות, הבית שלהם נשאר בארץ המוצא. בישראל זה לא שונה. אמנים ישראלים שזוכים להכרה בינלאומית עושים זאת לאחר שמעתיקים מקומם לפרק זמן ארוך במדינות אחרות.

אפשר להסתכל על רשימת האמנים שמגיעים לישראל. הפסטיבל הכי גדול של ישראל ואולי הסמל הגדול של הג'אז הישראלי, הפסטיבל באילת, לא מצליח להגיע לכל אמן שהוא רוצה. כך ציין אף דני גוטפריד, הפעיל בפסטיבל ומארגן אותו מזה שנים, כאשר ציין אמנים גדולים כמו סוני רולינס שאינו מעוניין להגיע לישראל. ישראל מתקשה לכפר על החסרון הפוליטי שלה והסצנה שלה נראית אפורה רוב הזמן, רק הגעתם של אמנים גדולים מחו"ל לפסטיבלים השונים היא זו שמצליחה להכניס מעט צבע לסצנה מידי פעם. כאשר מדובר על פסטיבלים על טהרת ישראלים, מעט מאוד מזה מגיע למרכז הבמה ומתוקשר בתקשורת הלאומית. סצנת הג'אז בישראל היא כמעט אנדרגראונד, ולמעט מספר מצומצם של אמנים שהצליחו להגיע למצב שהם מושכים תשומת לב כלל ארצית, הסצנה די חבוטה ומנודה מהמרכז התרבותי הישראלי.

גם כשמסתכלים על הטלוויזיה והרדיו המצב די עגום. עיקר הג'אז שניתן לראות בקופסא בסלון מגיע מערוצים כמו Mezzo, ובתודעה הישראלית מדובר במשהו זר ולא משהו שיש אמנים מקומיים שעוסקים בו באנטנסיביות. ברדיו המצב לא הרבה יותר טוב, יש את ערוץ 88FM אבל הנ"ל גם הוא מבין היכן מרוחה החמאה ומשתדל לקלוע למכנה משותף נמוך יותר ופחות ללכת על תוכניות נישה איכותיות.

עיתונות הכתובה גם היא חלשה למדי. מידי פעם יש פרוייקטים בצהובונים המבקשים לתת נישה יותר איכותית ע"י סקירה של מוזיקה לא פופוליסטית, אבל בגדול הפרוייקטים הללו אינם מצליחים ונעלמים די מהר. בהארץ המצב מעט טוב יותר, אך עדיין הארץ אינו מצליח לחשוף אנשים ולהכניס לתודעה שלהם את המוזיקה.

מאידך יש הרבה מוזיקאים מוכשרים בישראל. יש ממש גל של עניין בשלושת השנים האחרונות ומוזיקאים ישראלים צעירים מפתחים את עצמם היטב. השאלה העיקרית שיש לשאול היא האם הכשרון הזה יתפתח לסצנה או שיישאר בתצורה הנוכחית. ימים יגידו.

ג'אז + רוק = ג'אז-רוק = פיוז'ן

לסגנון הג'אז-רוק המודרני יש בית באנטרנט, ובית מושקע: עולם הג'אז-רוק. האתר המשובח הנ"ל נותן מענה לסגנון שלא מצליח למצוא בית בג'אז ולא כל כך רוצה להדחק לתוך הרוק. אחד הסגנונות המלהיבים ביותר שייצא לדרך החל מימי מיילס דייויס בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, הפיוז'ן שפרח עם מספר להקות לא רעות.

באותו הזמן הביטוי "ג'אז-רוק" היה בעצם ללעג בפי ג'אזיסטים כנגד תופעת הפיוז'ן, ומאז השתנו הדברים וכיום מדובר כבר ללא ספק בסגנון ייחודי בפני עצמו, סגנון שכמו הסמות' ג'אז צמח מתוך הפיוז'ן של מיילס דייויס, רעיון ראשוני שפרץ למימדים גדולים יותר הן כסמות' והן כרוק-ג'אז, כאשר החלו אמנים להכיר בצורך של הסגנון להשתחרר קצת מהכבלים של שנות השבעים ולהתערבב בצורה חופשית לכיוון הרוק.

כעת הג'אז-רוק הוא סגנון בפני עצמו ומצליח לסחוף הן מעולם הג'אז והן מעולם הרוק מוזיקאים, הללו מעולם הג'אז שרוצים לנגן משהו שיתאים להמוני בני דורנו, והללו מכיוון הרוק שרוצים לשפר את הטכניקות שלהם ולנגן מוזיקה מתוחכמת יותר. בסיכום הכללי מתקבל הג'אז-רוק שהוא כיום אחד הסגנונות שממשיכים להתפתח, אולי לא ממש ג'אז אבל יש בו רעיונות מעולם הג'אז. הסגנון מצליח להבדיל את עצמו מהפרוג רוק בזכות השענות על טכניקה ולא על ליריקה, בזכות היכולת לבצע קטעים שעומדים בפני עצמם בניגוד לקטעים שהם חלק מאלבומים, ובזכות היכולת לתת הופעות חיות מרתקות לעומת הצורך בעבודת אולפן אנטנסיבי והפקה מרובה של אנשי הפרוג. הסגנון גם מבדיל עצמו מג'אז בזכות השענות על אלמנטים של רוק ונבדל מרוק בזכות הנסיון בשימוש בתחכום ובתאוריה. מדובר בהחלט בנישה מעניינת שמצליחה לדבר לבני דורנו שמחפשים משהו איכותי מחד, ומצד שני רוצים משהו חדשני ופורץ גבולות.