קטגוריה: קישורים

לסגנון הג'אז-רוק המודרני יש בית באנטרנט, ובית מושקע: עולם הג'אז-רוק. האתר המשובח הנ"ל נותן מענה לסגנון שלא מצליח למצוא בית בג'אז ולא כל כך רוצה להדחק לתוך הרוק. אחד הסגנונות המלהיבים ביותר שייצא לדרך החל מימי מיילס דייויס בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, הפיוז'ן שפרח עם מספר להקות לא רעות.

באותו הזמן הביטוי "ג'אז-רוק" היה בעצם ללעג בפי ג'אזיסטים כנגד תופעת הפיוז'ן, ומאז השתנו הדברים וכיום מדובר כבר ללא ספק בסגנון ייחודי בפני עצמו, סגנון שכמו הסמות' ג'אז צמח מתוך הפיוז'ן של מיילס דייויס, רעיון ראשוני שפרץ למימדים גדולים יותר הן כסמות' והן כרוק-ג'אז, כאשר החלו אמנים להכיר בצורך של הסגנון להשתחרר קצת מהכבלים של שנות השבעים ולהתערבב בצורה חופשית לכיוון הרוק.

כעת הג'אז-רוק הוא סגנון בפני עצמו ומצליח לסחוף הן מעולם הג'אז והן מעולם הרוק מוזיקאים, הללו מעולם הג'אז שרוצים לנגן משהו שיתאים להמוני בני דורנו, והללו מכיוון הרוק שרוצים לשפר את הטכניקות שלהם ולנגן מוזיקה מתוחכמת יותר. בסיכום הכללי מתקבל הג'אז-רוק שהוא כיום אחד הסגנונות שממשיכים להתפתח, אולי לא ממש ג'אז אבל יש בו רעיונות מעולם הג'אז. הסגנון מצליח להבדיל את עצמו מהפרוג רוק בזכות השענות על טכניקה ולא על ליריקה, בזכות היכולת לבצע קטעים שעומדים בפני עצמם בניגוד לקטעים שהם חלק מאלבומים, ובזכות היכולת לתת הופעות חיות מרתקות לעומת הצורך בעבודת אולפן אנטנסיבי והפקה מרובה של אנשי הפרוג. הסגנון גם מבדיל עצמו מג'אז בזכות השענות על אלמנטים של רוק ונבדל מרוק בזכות הנסיון בשימוש בתחכום ובתאוריה. מדובר בהחלט בנישה מעניינת שמצליחה לדבר לבני דורנו שמחפשים משהו איכותי מחד, ומצד שני רוצים משהו חדשני ופורץ גבולות.

כהרגלנו, ברגע שיש לינק מושקע בנושא שקשור, זוהי הזדמנות מצויינת לדון בו. הפעם נספק את הקישור להיסטוריית הבוגי ווגי, וניתן קצת רקע להקלה על כניסה לעניינים. חשוב לציין שראשיתו של הבוגי ווגי לא ידועה, ההערכה הכוללת היא שמקום הולדתו בטקסס, ושהמוטיבציה ליצירת הסגנון נולדה ע"י פסנתרני בלוז שניסו לחקות את הצלילים שמוציאה הרכבת בעת נסיעתה, דבר שנהפך להיות להיט ברחבות הריקודים של "בתי-החביות" (barrelhouse), מועדוני אלכוהול וריקודים. יתר על כן הסגנון נקרא גם ברלהאוז לעיתים.

 

 

ראשית הפיכתו של הסגנון לפופולארי החלה מהגעתו לעולם הג'אז של ניו-אורלינס. הרסל תומאס וג'ורג' תומאס, שני אחים שהגיעו מטקסס במסגרת משפחה מוזיקלית שכללה את הזמרות הפופולאריות "סיפי" וולאס והוסיאל תומאס, הביאו איתם את הבוגי-ווגי מטקסס לניו-אורלינס כשהגיעו לשם. "New Orleans Hop-Scop Blues" פורסם ע"י האחים תומאס בניו אורלינס ב-1916, ואלו התווים הראשונים שנכתבו לשיר בוגי ווגי. הבוגי ווגי הפך לנפוץ בניו-אורלינס ומשם הגיעה לכלל אמני הג'אז של תחילת שנות ה-20, פלטשר הנדרסון, ג'ימי בליית, וקלארנס וויליאמס היו מהראשונים להקליט בסגנון בשנים 1923-1924, אבל מי שלראשונה השתמש במונח "בוגי-ווגי" בפירוש היה קלארנס "פיינטופ" סמית שב-1929 כתב את "Pinetop's Boogie Woogie" שהך להיות השיר הכי מפורסם של הסגנון. אמנים כמו Cow Cow Davenport שכתב את "Cow Cow's Blues" היו גם הם אחראים להפצת הסגנון.

Charles "Cow Cow" Davenport

לאחר שבשנות העשרים היה הבוגי-ווגי פופולארי מאוד ובוצע ע"י נגנים רבים, בשנות השלושים הסגנון נטמע בתוך הביג-באנדס של הג'אז והיו פחות ביצועים של נגני בוגי-ווגי בסגנון הקלאסי של פסנתרן בודד או דואטים/טריואים של פסנתר. באמצע שנות השלושים החל הבוגי ווגי לחזור בתצורה הקלאסית שלו, אמנים כמו פיט ג'ונסון, "קריפל" לופטון, "מיד-לוקס" לואיס, אלברט אמונס, ג'ימי יאנסי ואחרים הפכו למאוד פופולאריים והופיעו והקליטו שוב על בסיס קבוע עד למלחה"ע. ענקי בוגי ווגי כמו ספקלד רד ובליינד ג'ו דייויס המשיכו להופיע גם בשנות השישים והשבעים בארה"ב ובאירופה ולשאת את דגל הבוגי-ווגי.

כתבה על אטה בייקר זה תמיד דבר טוב.במיוחד כשיש גם מספר שירים להאזנה כולל אחד מ-1956 ושניים מהאלבום שהוציאה לפני כשנה. הכתבה אמנם התפרסמה לפני שנה, אבל מה זה משנה? והרי הכתבה…

בייקר עם טאג' מאהאל

בייקר כבר לא ילדה, כילידת 1913 היא בת 93. את האלבום האחרון שלה לפני שנה היא הקליטה בגיל 92. כמה היו רוצים לנגן בשיאם כמו שבייקר מנגנת בגיל 92! פשוט לא מורגש הגיל המתקדם שלה. בייקר לא פנתה מעולם לנסות את מזלה כמוזיקאית פול-טיים, היא ניגנה פה ושם, ורק כשהתפנה לה הזמן מהמפעל שבו עבדה במשך חמישים שנים, מהטיפול ב-9 ילדים ובכמות נכבדת של נכדים ונינים , בייקר בשנת 1991 פנתה להקליט את האלבום הראשון שלה והיא בגיל 78. נראה כי היא ממשיכה להיות פעילה ומושכת עניין גם מטאג' מאהאל המפורסם. מי שאמר שהגיל קובע לא כל כך צדק, לפחות לא במקרה של בייקר. אפשר להיות טובים גם בגיל 93 זה לא בעייה. ולהאזין לבייקר זה פשוט עינוג.

אם יש הקלטות שכמעט ולא ידוע דבר על האמנים שלהם, הרי אלו ההקלטות שהקליטו אפריקאים-אמריקאים בין סוף המאה ה-19 ועד תחילת שנות העשרים של המאה העשרים. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בכך שלא היו אלו הקלטות מסחריות, לפחות לא מהסוג שהחל להיות מיועד לאפריקאים-אמריקאים החל מתחילת שנות העשרים, עת השיר "Crazy Blues" של הזמרת מאמי סמית הפך להיות רב מכר ופתח בכך שוק חדש : שוק שבו המוזיקאים הם אפריקאים אמריקאים, והצרכנים גם הם ברובם הכמעט מוחלט אפריקאים-אמריקאים.

Mamie Smith

אם כן, האמנים שהקליטו בין 1890, עת ראשוני הרכבי "להקות כלי-המיתר" האפריקאיות-אמריקאיות הקליטו, ועד 1920 עת מאמי סמית הקליטה את הלהיט שלה, היו אלו אמנים עלומי שם, כמעט ולא ידוע אודותיהם דבר למעט ההוכחה שטמונה במוזיקה שניגנו. מתברר שהיו לא מעט הקלטות כאלו, וכעת, למעלה ממאה שנים לאחר שהוקלטו, יוצא ספר חדש שסוקר את כל התהליך הזה, שמבחינת חשיבות היסטורית מצביע למעשה על ראשית התפתחות שוק המוזיקה של המאה העשרים כולה, על שורשי חלק מהסגנונות ועוד. הרכבים אלו נגנו בעיקר מוזיקת שמבוססת על מוזיקת כנסיות, ובהיותם נגנים שביצעו שירים שכאלו לא היה עניין רב מידי בציבור לדעת אודותיהם ואודות חייהם הפרטיים.

הספר, צלילים אבודים

כל זה השתנה בשנות העשרים, היתה זו מוזיקה שהיתה מיועדת לציבור רחב, מוזיקה שחברות עשו ממנה כסף רב ומטבע הדברים ביקשו לפרסם ככל האפשר את המבצעים על מנת שהללו שנהנו, יחזרו וייקנו עוד מהאמנים האהודים עליהם. הספר אם כן, מתמקד בתקופה הראשונה, ומביא סטטיסטיקה וניתוח כמו גם סקירה היסטורית של מה שקרה בזמן הזה. ספר שכזה מן הסתם לא מושך עבור רובם של המאזינים, אבל בהחלט מהווה ספר חשוב באמת מידה של חקר היסטוריה, חקר אומנות, ומידע חשוב שמעולם לא אוגד בצורה בלעדית שכזו ותוך צמצום הנקודה העיקרית שבו בדיוק לאמנים העלומים הללו ולהליך ההיסטורי של המוזיקה הזו. חובה למוזיקולוגים.

בוב דילן שבר שיא השבוע: הוא האמן המבוגר ביותר שאלבומו הגיע ישירות למקום הראשון בארה"ב. הפעם האחרונה של דילן במקום הראשון היתה לפני 30 שנים, נראה כי דילן חוזר לעצמו ובגדול באלבומים האחרונים : אמנם מזה 5 שנים הוא לא הוציא אלבום אולפן, אבל 3 האלבומים האחרונים שלו זוכים להערכה רבה בעולם המוזיקה, והנה האלבום החדש ככל הנראה הוא ה"התפוצצות", הקטע שבו דילן פורץ מחדש קדימה.

דילן בן ה-65 הוא אחד הסמלים הגדולים של מוזיקת המאה ה-20. המוקד היה ב-1965 בפסטיבל ניופורט עת דילן עלה לבמת הפסטיבל האקוסטי הזה כשהוא מלווה בלהקה חשמלית ומנגן על כלי חשמלי. זה היה רגע קריטי ודרמטי למוזיקה : למולו של דילן עמדו "מאפיית הפולק" כפי שנקראו, הללו שלא יכלו לסבול מן הסתם שום דבר בלתי אקוסטי, בטח ובטח שלא בפסטיבל כמו ניופורט. העסק הפך מהר מאוד לחילופי דברים, כאשר אלן לומקס נציג "מאפיית הפולק" הציג את האמנים של המנג'ר של דילן, אלן גרוסמן בצורה שהרגיזה את גרוסמן. "הצגת אמנים עלובה" הוא הטיח בלומקס והשניים עברו לחילופי מהלומות, כאשר אלן לומקס, וגרוסמן מתפלשים ומתאגרפים ביניהם.

זו היתה נקודת שיא כמו גם נקודת מפנה במעבר בין מוזיקה אקוסטית לחשמלית, נקודה שממנה והלאה דעך העניין במוזיקה האקוסטית, ולעומת זאת גבר במוזיקה החשמלית. הן בבריטניה והן בארה"ב, הלהקות המובילות עברו באופן מלא לנגן מוזיקה חשמלית כדבר העיקרי, כאשר מוזיקה אקוסטית הפכה לדבר מישני.