קטגוריה: כללי

הגיטרה החשמלית בבלוז כבר היתה פופולרית ביותר לקראת סוף שנות החמישים. B.B. King, T-Bone Walker, Lowell Fulson, שהיו המובילים של הקו הטקסני של גיטרת הבלוז החשמלי, Muddy Waters,Robert Nighthawk, Elmore James,Willie Johnson שהובילו את הקו השיקגואי שלה, כבר הגיעו למחוזות חדשים וחדשניים. דור חדש של גיטריסטים בראשות אמנים כגון Guitar Slim ו Pat Hare כבר הוביל את הקו המחבר בין שני הגיטרות, הצליל המחוספס והשרירי של שיקגו יחד עם הצליל המדוייק והמורכב של טקסס. אבל החיבור לא הושלם עד שהחלו לקום הגיטריסטים הצעירים יותר של התקופה: Buddy Guy, Freddie King, Earl Hooker,Magic Sam וייצרו צליל חדש משני בתי הספר של שיקגו וטקסס. אחד מהצעירים הללו, Albert Collins, היה בעל צליל ייחודי במיוחד.

קולינס החל דרכו דווקא במועדונים בטקסס, עד שהקליט בלייבל הטקסני Hall-Way כמה קטעים, שניים ב 1958 ושניים נוספים ב 1961 שלא הפכו למוכרים במיוחד אבל הכניסו אותו לתמונה. בשנת 1962 הוא הקליט שורה של קטעים שהביאו להכרה שנדרשה לו, Frosty, Thaw-Out, Hot N Cold ואחרים הראו אותו כאחד החדשנים ואולי המחדש הגדול ביותר של תחילת שנות השישים בגיטרה החשמלית, מצד שני מייד לאחר הקלטות אלו הוא נטש את המדיה המוקלטת ועבר להתמקד בהופעות. קולינס בעל הצליל הפסיכדלי והחדשני עשוי היה להשכח אלמלא התעניינות חוזרת בו, כאשר בשנת 1965 יצא אלבום ראשון שלו The Cool Sound Of Albert Collins שהיה בנוי מההקלטות שלו משנת 1962 שכבר יצאו על תקליטונים.

יחד עם ההתעניינות בבלוז-רוק של אמצע שנות השישים, ובייחוד הפופולריות של ג'ימי הנדריקס והפסיכדליה מושפעי קולינס, קולינס נדרש ע"י חברת Imperial. באותה תקופה קולינס חרש את הצליל החדש של ה-Fאנק, אותו סגנון שג'יימס בראון הוביל יחד עם אמנים כגון סליי-סטון וג'ורג' קלינטון. קולינס הקליט בסוף שנות השישים 3 אלבומי בלוז-Fאנק עבור אימפריאל ובמקביל, אולי כגעגועים למה שעשה בתחילת שנות השישים, יצא האלבום Trucking With Albert Collins שהיה בעצם אותו חומר ממוחזר מהאלבום של 1965. קולינס ששוב לא התאקלם כאמן מקליט חזר למצולות ההופעות, במקומות בהם המוזיקה שלו היתה נדרשת יותר מה שאנשי המדיה המוקלטת לא צרכו, הם רצו את קולינס הישן, פורץ הדרך, זה שהצליל שלו יכל לפתוח אפילו את הראשים האטומים ביותר.

להמשיך לקרוא אלברט קולינס

נראה די פשוט לנחש, ומי שמנסה The Beatles לא ממש מפספס, החיפושיות מובילות. ומקום שני? גם פה אין הרבה הפתעות, יש כאלו שטוענים בדבקות שהוא מת, אבל לפחות בנושא מכירות האלבומים הוא חי ובועט, Elvis Presley הוא לא רק מקום שני, הוא גם מקום ראשון אם מתחשבים בהישגים של אמן בודד בלי להקות. עכשיו צריך לחשוב מי מקום שלישי ופה מתחילות הבעיות. ומעניין מי הראשון שיצליח לשלוח לפה תגובה שפותרת את השאלה נכון.
בהצלחה

Johnny Dodds היה אולי גדול הקלרינטיסטים של ניו אורלינס. הוא היה בין שני הקלריטניסטים הגדולים האחרים של התקופה Sidney Bechet, שהתפרסם בזכות מעבר חד לאירופה, היה בעל ידע תאורטי קלאסי גדול יותר שסייע לו להרחיב את הרפרטואר, Jimmie Noone לעומתו היה מחובר מאוד לבלוז, דודס היה ביניהם, שאב משני העולמות ובעיקר היה בעל יכולות ביצוע מדהימות ובמידה רבה כתב את הספר עבור אחרים שפעמים רבות רצו ללמוד ממנו כיצד להשמע בג'אז. ההקלטות שלו עם לואיס ארמסטרונג, ג'לי רול מורטון ואחרים נכנסו להיסטוריה כהקלטות החשובות ביותר של הניו-אורלינס ג'אז של שנות העשרים. גם אחיו בייבי דודס המתופף היה מהחשובים שבנגני ניו-אורלינס.

אל קפונה המאפיונר הנודע נהג לשבת באחד המועדונים בהם דודס ניגן מידי שבוע. באחד הימים, קפונה שרצה להכניס יותר מוזיקה איטלקית לרפרטואר של ענקי ניו-אורלינס, ניגש אל דודס וביקש ממנו לנגן לחן איטלקי מסויים. באותם זמנים הג'אזיסטים היו כה מוכשרים, בייחוד הללו מניו-אורלינס, שכל לחן שהיו מבקשים מהם הם היו יכולים לאלתר אלתור מדהים על הקטע להנאתם של המאזינים. דודס השיב לקאפונה כי אינו מכיר את הקטע. קאפונה הוציא שטר חתוך לשניים של מאה דולר מכיסו, והגיש את את חציו לדודס. "כושי, עדיף שבפעם הבאה תלמד את הלחן הזה.". דודס לקח את חצי השטר ובשבוע שלאחר מכן הרוויח את החצי השני, להנאתו של קאפונה. קאפונה שהכיר בגדולתו של דודס רצה לשמוע את המאסטר מאלתר על אלמנטים איטלקיים. דודס שהכיר בבריונות של קאפונה ובחשיבות של 100 דולר, רצה להרוויח את הכסף בשקט.

אחד הפספוסים הגדולים היה מותו של דודס בשנת 1940. אילו היה שורד עוד כמה שנים, היה מספיק להקליט במסגרת ההחיאה מחדש של הג'אז הניו-אורלינסי שהחלה בשנות הארבעים ושבה זכו לעדנה אמנים כ Bunk Johnson ו Kid Ory ש"התגלו מחדש".

Over the years, Robert Johnson (RJ) has been the most legendary Bluesman of all or at least, one of the most legendary and famous. There is no logical explanation for it that will satisfy all probably, however, it can be possible to list a few reasons that might be some of the reasons for it and starting with the 'selling his soul to the devil' is on topic.

Almost everything known about RJ is not built on the solid legs of logic. His 'selling his soul to the devil' thing is one. Off course, one can believe it to be true. However, it is actually a legend that rooted way back before RJ's times, and even in the Blues era he wasn't the first, Tommy Johnson, another legendary and famous Delta Bluesman had the same story about him a decade before RJ. But it tends to stick better with RJ than with anyone else, although, there is no prove that RJ sold more of his soul to the devil than, say, TJ. So, I guess in case someone, who doesn't know anything about nothing, will decide to try to search and find about someone who sold his soul to the devil, he'll find RJ as the most suitable answer.

The one guy who talked about RJ selling his soul to the devil is Son House(SH). And from his words, there's no hint to know what he meant, was he serious, or maybe he used an analogy to prove something, maybe he was just talking about the sacred VS secular music, and the strong belief in his time that one singing secular music, he is singing for the devil, and one singing sacred, he is singing for God. SH also mentioned on another occasion (read the liner notes to his double-cd on Columbia 1965 sessions) that he and his mate, musical partner, and yet another legendary Bluesman on his own, Willie Brown, that the two met RJ in 1930 and that he couldn't play. And than, after a short while RJ appeared again with them, and he was playing so well they were shocked. This short period of time between RJ was a bad to average Bluesman, and the time that he had skills that were praised by his peer legendary Delta Bluesman, might be part of what make people think strongly about the devil legend. The lyrics on RJ songs are also not hurting the devil story.

להמשיך לקרוא Robert Johnson – why is he such a huge legendary Bluesman?

מי היה הראשון לנגן ולהקליט גיטרה חשמלית? האם זה היה אריק קלפטון? אולי אלביס? בוב דילן? שמא היה זה האחד והיחיד ג'ימי הנדריקס? או אולי כמו שהאחים בלוז אמרו בסרט, אלמור ג'יימס? התשובה לכל השמות הללו היא-לא! הגיטרה החשמלית נמצאת איתנו כבר מעל שבעים שנים, והראשון שהקליט וככל הנראה הראשון שניגן עונה לשם אדי דורהאם.

 

אדי דורהאם – לאתר הרישמי

דורהאם היה אחד הארכיטקטים של התזמורות של בני מוטן, וקאונט בייסי, ולמעשה של כמה וכמה תזמורות נוספות כמו זו של גלן מילר, כך שהיתה לו חשיבות רבה בהתפתחות להקות הסווינג של שנות השלושים. שירים כמו "In The Mood" , "Moten Swing" עבור מילר, ואחרים עברו את מגע ידו. להקתו של מוטן היתה להקה עם הרבה מאוד רעיונות וחדשנות, ודורהאם כארכיטקט ניגן במגוון של כלי נגינה, אם כי עיקר הפרסום שלו היה בנגינת הטרומבון וכמובן בגיטרה. בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים דורהאם החל להשתמש במקרופון אותו שתל בתוך הגיטרה. הוא אלתר באמצעות קולב בגדים ועוד כמה אביזרים שפצורים מתאימים כך שהגיטרה שלו נגנה באופן מוגבר מאוד והיתה משהו חדש. חדש עד כדי כך, שבעלי מועדונים חששו שינגן פן הקהל יתרגז מהצלילים הללו שלא הבינו מהיכן הם בוקעים.

להמשיך לקרוא ראשית הגיטרה חשמלית, אדי דורהאם