הגיטרה החשמלית בבלוז כבר היתה פופולרית ביותר לקראת סוף שנות החמישים. B.B. King, T-Bone Walker, Lowell Fulson, שהיו המובילים של הקו הטקסני של גיטרת הבלוז החשמלי, Muddy Waters,Robert Nighthawk, Elmore James,Willie Johnson שהובילו את הקו השיקגואי שלה, כבר הגיעו למחוזות חדשים וחדשניים. דור חדש של גיטריסטים בראשות אמנים כגון Guitar Slim ו Pat Hare כבר הוביל את הקו המחבר בין שני הגיטרות, הצליל המחוספס והשרירי של שיקגו יחד עם הצליל המדוייק והמורכב של טקסס. אבל החיבור לא הושלם עד שהחלו לקום הגיטריסטים הצעירים יותר של התקופה: Buddy Guy, Freddie King, Earl Hooker,Magic Sam וייצרו צליל חדש משני בתי הספר של שיקגו וטקסס. אחד מהצעירים הללו, Albert Collins, היה בעל צליל ייחודי במיוחד.
קולינס החל דרכו דווקא במועדונים בטקסס, עד שהקליט בלייבל הטקסני Hall-Way כמה קטעים, שניים ב 1958 ושניים נוספים ב 1961 שלא הפכו למוכרים במיוחד אבל הכניסו אותו לתמונה. בשנת 1962 הוא הקליט שורה של קטעים שהביאו להכרה שנדרשה לו, Frosty, Thaw-Out, Hot N Cold ואחרים הראו אותו כאחד החדשנים ואולי המחדש הגדול ביותר של תחילת שנות השישים בגיטרה החשמלית, מצד שני מייד לאחר הקלטות אלו הוא נטש את המדיה המוקלטת ועבר להתמקד בהופעות. קולינס בעל הצליל הפסיכדלי והחדשני עשוי היה להשכח אלמלא התעניינות חוזרת בו, כאשר בשנת 1965 יצא אלבום ראשון שלו The Cool Sound Of Albert Collins שהיה בנוי מההקלטות שלו משנת 1962 שכבר יצאו על תקליטונים.
יחד עם ההתעניינות בבלוז-רוק של אמצע שנות השישים, ובייחוד הפופולריות של ג'ימי הנדריקס והפסיכדליה מושפעי קולינס, קולינס נדרש ע"י חברת Imperial. באותה תקופה קולינס חרש את הצליל החדש של ה-Fאנק, אותו סגנון שג'יימס בראון הוביל יחד עם אמנים כגון סליי-סטון וג'ורג' קלינטון. קולינס הקליט בסוף שנות השישים 3 אלבומי בלוז-Fאנק עבור אימפריאל ובמקביל, אולי כגעגועים למה שעשה בתחילת שנות השישים, יצא האלבום Trucking With Albert Collins שהיה בעצם אותו חומר ממוחזר מהאלבום של 1965. קולינס ששוב לא התאקלם כאמן מקליט חזר למצולות ההופעות, במקומות בהם המוזיקה שלו היתה נדרשת יותר מה שאנשי המדיה המוקלטת לא צרכו, הם רצו את קולינס הישן, פורץ הדרך, זה שהצליל שלו יכל לפתוח אפילו את הראשים האטומים ביותר.
קולינס הבין את המדיה המוקלטת רק בשנת 1978, כשחברת Alligator החתימה אותו עם האלבום Ice Pickin'. האלבום שהיה מלוטש בצורה יוצאת דופן, הביא לאופטימליות בצליל של קולינס ששילב את מוזיקת ה-Fאנק והסול עם הפסיכדליה באופן ייחודי. האלבום זכה להצלחה והוביל לשלושה אלבומים מוצלחים באליגטור, לפני שבשנת 1985 הם הגו את הרעיון של שילוב 3 נגני טקסס-בלוז עם נטייה ל-Fאנק ביחד, יחד עם קולינס היו שם Robert Cray שהגיח מכיוון הסול, כמו גם Johnny Copeland שהיה נציג טקסס בלוז. בצורה כזאת קולינס בעצם היה הוירטואוז שחיבר בין הסול של קריי לבלוז של קופלנד וביחד האלבום Showdown! הפך למוצלח וגרף מספר פרסים.
דווקא באותו הזמן קולינס די נעלם, דווקא כשהגיע לשיא, ומאז הימים באליגטור הוא לא זכה להיות אמן מוביל של אף לייבל. המוזיקה שלו כבר היתה מופצת על גבי מדיות מוקלטות רבות ובגוונים שונים, ובמקום להציף את השוק עם עצמו הוא שוב נעלם לו. בשנת 1991 הוא הקליט אלבום נוסף, הפעם בחברת Virgin שנקרא Ice Man שהיה אמור להיות אולי אלבום החזרה של קולינס. האלבום למרות איכותו, ולמרות הנגינה האנטנסיבית והשוב-מתחדשת של קולינס, לא הצליח להוביל להמשכיות, בעיקר בגלל שקולינס הלך לעולמו במהלך סבב ההופעות שנתיים לאחר מכן. אוסף של סבב ההופעות האחרון שלו בשנים 1992-3 יצא לאור לאחר מותו ומהווה אולי סיכום למה שקולינס היה יכול לעשות. קולינס הרבה לעשות בימיו קטעים אנסטרומנטליים ובכל אופן היתה זו הגיטרה שלו שהובילה הרבה יותר מהשירה שהיתה נדירה יותר, ודווקא בשנים האחרונות קולינס שהקול שלו היה כעת מעובה וסדוק יותר מבעבר החל יותר להשתמש בו מבעבר, למרות שגם כאן היתה זו הגיטרה שהובילה.
אלבומים מומלצים וזמינים:
1. Ice Pickin/Alligator' – השיא
2. Truckin' With Albert Collins/MCA – ההתחלה
3. Live 92-3/Virgin – הסוף
האזנה נוספת :
Showdown!/Alligator – שיתוף הפעולה