בלוז- 4 תוכניות רדיו-אנטרנט דוקומנטריות #1

Keb Mo הוא בלוזיסט צעיר שקנה מקום בשורה הראשונה של הבלוזיסטים המודרניים של ימינו. הוא מארח 4 תוכניות על הבלוז, שנערכו במסגרת The Year of the Blues של שנת 2003. כל אחת בת כשעה. אפשר להאזין לתוכניות בקישור הבא. התוכנית הראשונה שנקראת The Birth of the Blues מתחילה בהתייחסות לרגשות, במשך הדקות הראשונות מובאות ציטטות מאנשי בלוז שונים שבאות להסתכל על הבלוז מנקודת מבט רגשנית, ולציין שהבלוז הוא לא מוזיקה עצובה דווקא אלא שמחה, לפחות לעיתים. אפשר לציין לטובה את ההדגשה שהבלוז הביא להרבה סגנונות אחרים.

השלב הבא מתחיל בהתיחסות למבנה AAB של הבלוז בליריקה, ועובר להדגמה של בלוז בידי קב מו עצמו על גיטרה. לאחר מכן כשהוא מביא הדגמות של רוק שמראות מהקשר לבלוז. אנשי רוק מתראיינים ומספרים על הקשר החזק שלהם לבלוז. משמיעים את Manish Boy של Muddy Waters. קרלוס סנטאנה אומר שמי שהולך ישר לג'אז בלי בלוז בעצם יש לו בעייה עם הטעם שלו. הבלוז נמצא בכל מוזיקה כי הוא הגורם האנושי, מסביר סנטנה.

להמשיך לקרוא בלוז- 4 תוכניות רדיו-אנטרנט דוקומנטריות #1

ג'ון מקלפלין

האתר allaboutjazz ערך ראיון מעניין במיוחד עם מקלפלין, מקלפלין שחזר משבעה חודשים של טיול בהודו נראה כעת מלא מרץ ורעיונות, לפחות לפי הראיון. הנתק של שבעת החודשים עשה לו טוב ככל הנראה, ומקלפלין שתמיד מחפש לעשות דברים חדשים מוכן כעת לסבב הופעות חדש + אלבומים חדשים. זוהי נקודת צומת מעניינת בקריירה העשירה של מקלפלין שיש בה משום בשורה אולי. הקריירה של מקלפלין תפסה תאוצה רבה ממש בתחילתה.

הוא הגיע מבסיס של ג'אז, רית'ם אנ בלוז, רוק כבד, פ'אנק אלו היו הדברים שעליהם גדל, ובתחילת דרכו כבר באלבום הראשון Extrapolation אלבום מצויין ומומלץ הוא הראה שילוב טוב של מגוון רעיונות חופשיים ורומנטיים בתוך אווירה טובה של פוסט-בופ עם נגיעות שונות ולא צפויות מהמוזיקה של תקופתו שהופכות את האלבום לטוב לשמיעה מתחילתו ועד סופו, והאלבום נשמע די עדכני גם כשמאזינים לו היום! למעשה ייתכן והפנייה לפיוז'ן די הגבילה חלק מהכיוונים שעליהם עבד בתחילה, מאחר והפיוז'ן דרש מהאמנים בסופו של דבר להתמרכז סביב מספר רעיונות מרכזיים שהיו משותפים להרכבים החשובים של התקופה.

להמשיך לקרוא ג'ון מקלפלין

ג'ו זאווינול 1932-2007

זאווינול שהלך לעולמו היום, הוא דוגמא מצויינת למוזיקאי שהבין שיש צורך בהשראה טובה בשביל יצירה טובה. למרות שהגיע מהשראה של מוזיקה צוננת, הוא חיפש ולעולם לא איבד את חיבתו לחום שיכול לצאת ממוזיקה. זה לא מפתיע שפעל עם דינה וושינגטון וקנונבול אדרלי, עבורו כתב את הקטע Mercy, Mercy, Mercy. היה זה שיא הקריירה של זאווינול, סוף שנות השישים ותחילת השבעים. אדרלי שהחל בשנות השישים לחפש את החום במוזיקה חיפש בדיוק מישהו כמו זאווינול שיש בו רצון לעשות מוזיקה חדשנית וחמה. זאווינול לא הסתפק בכך אלא אף פעל עם מיילס דייויס לפני שהקים את ווידר ריפורט.

היה זה אחד משיאי סגנון הפיוז'ן. רבים תמיד מכתירים את מיילס דייויס לבדו כאבא של הפיוז'ן, אבל הפיוז'ן לא היה קם לתחייה בצורה שבה הוא קם אלמלא היו אמנים כמו זאווינול והרכבים כמו ווידר ריפורט. זאווינול הספיק להקליד בחייו כמה מקטעי הפיוז'ן הטובים ביותר, והמשיך לחקור את הסגנון, עד ליום מותו. הממצאים שהגיע אליהם מחקירתו בשנים המאוחרות יותר היו פחות משפיעים מעבודתו בשנות השבעים, אך בכל אופן הוא נותר דמות ייחודית ביותר, ומותו באוסטריה ממנה הגיח ובה סיים חייו הוא סיום מעגל של האיש הזה ופועלו.

היכולת של מוזיקאי לתרום לקהילה בהתנדבות

פעמים רבות מוזיקאים זוכים שהקהילה תומכת בדרכם. במקרים אחרים אלו הם המוזיקאים שנותנים מעצמם לקהילה. כביש דו-סיטרי זה של אהבה בא פעמים רבות לידי ביטוי, עד כי נראה שזה הדבר הכי טיבעי בעולם. כשאנו מוחאים כף למוזיקאי פורץ גבולות בהופעה הרי זה אות תודה בשביל היצירתיות שהוא מוסיף לנו כקהל. כאשר המוזיקאי קד קידה זוהי הבעת תודה על האמון שהקהל נתן בו. הקהל אוהב להתעניין ולהרעיף אהבה אך לא תמיד הקהל זוכה לתמורה מהאמן, גם אם המוזיקה שלו לא רעה, הרי שיש אמנים שמעבר למוזיקה אוהבים לשים את עצמם במרכז ורואים בקהל סה"כ קבוצה שמשלמת להם כסף ולא יותר. דוגמא חיה לכך היא קית' ג'ארט.

מילותיו של ג'ארט לא מותירות מקום לספק: "אני לא דובר איטלקית, אז מישהו שיכול לדבר אנגלית יכול לומר לכל 'חורי התחת' עם המצלמות 'פאקינג' לכבות את המצלמות עכשיו ומיד." והוא מוסיף "לכם כקהל יש פריבילגיה לראות אותנו אבל לנו יש זכות להפסיק לנגן ולעזוב את העיר הארורה". ג'ארט הוא ללא ספק איש שמעריך את עצמו מאוד אבל התגובה שלו לא הולמת, למרות כשרונו, הוא לא עד כדי כך מוכשר. כנראה שבאיטליה אוהבים אותו, או שכמו שהוא אמר, הם לא מבינים אנגלית, אבל אין לי ספק שאילו היה אומר זאת בישראל או ברשות הפלסטינית הקהל היה מגיב אחרת לחלוטין.

דוגמא נגדית היא האמן אולי החשוב ביותר בג'אז של ימינו, וינטון מארסליס. הכתבה הבאה מהמגזין טיים שנכתבה ע"י אהרון נוויל מ"האחים נוויל" אומרת הכל. מארסליס הוא מוזיקאי שמרבה לתרום לקהילה. העבודה שלו כתגובה לסופה קאתרינה היא דוגמא לאמן שיש בו את הרצון לתרום לקהילה מיכולתו ולא לשים מחסום של יהירות בינו לבין האוכלוסייה כמו שג'ארט, שעם כל הכבוד לו יכול היה להתנהג בצורה יותר אנושית, נוהג לעשות. כולי תקווה שג'ארט לא יזדקק לסיוע של האוכלוסייה כי יכול להיות שביום הזה יפנו לו את הגב, במיוחד אם הוא כבר יהיה זקן ורחוק משיאו.

לוציאנו פאבארוטי 1935-2007

לפני כחודש חלו סיבוכים במצב בריאותו של לוציאנו פאבארוטי. הוא אושפז והיה נראה לפחות לפי הדיווחים כי סופו קרוב. דיווחים סותרים כרגיל במצבים שכאלו הגיעו מבית החולים ע"י בני המשפחה, עד שלבסוף מת פאברוטי היום. פאברוטי הגיע לגדולה בשל כשרונו, אבל מרגע שהגיע להכרה ידע להרחיב את מעגל המאזינים שלו באמצעות הן שיתוף פעולה עם אמנים מתחום הפופ, הן הקמת פרוייקטים ענקיים ומתוקשרים כגון פרוייקט הטנורים הצעירים, והן בשל דמותו והכאריזמה יוצאת הדופן שלו על הבמה. פאבארוטי נתן לאופרה במאה העשרים משמעות עדכנית כך שהאופרות בביצועיו פעמים רבות נחשבו לעדכניות. קולו בעל העוצמה זימר את האופרה לאוזניים רבות אולי מכל אחד אחר בהיסטוריה, הוא נכנס לספר השיאים של גינס עקב עופעות הענק החיות שלו לעיני מליוני צופים.

האופרה זכתה לשנים טובות בשנות השישים עת רבים נכספו לצלילים הללו. פאברוטי שהתאים לתקופה כמו כפפה ליד ידע להביא את האופרה לבתים רבים, וסיום חייו לווה במעט מהדרמטיות שאיפיינה אותו, כאשר הדיווחים הסותרים מבית החולים בילבלו את התקשורת אך נתנו להבין כי הוא גוסס. מותו מסמל סיום פרק בתולדות האופרה של המאה העשרים, כאשר בשיאה היו מספר טנורי-על מוכשרים במיוחד שהתחרו ביניהם והישרו אחד על השני כגון המפורסמים יותר כפלסידו דומינגו וחוזה קרראס והיו כמובן טנורים נוספים פחות מוכרים מה שמסמל את האנרגיות החיוביות של הסצנה הזו.