חודש: מאי 2007

ממש כעת אני קורא ספר מרתק של היוצר והמבקר סטנלי קראוץ', "Considering Genius". איש מדהים ביותר הראוי להערכה רבה על השגיו. במהלך הקריירה המרשימה שלו קראוץ' עבר מספר שינויים שאני אסקור בקצרה, שינויים אלו הם מה שמרכיב יחד את אישיותו הלא קלה לעיתים שאף גררה אותו למספר קטטות, ואולי היה לכך אפילו חלק מסויים בפיטורין שלו ממגזין ג'אז טיימס גם בשל התדמית שנוצרה לו. להלן גם דף המוקדש לקישורים לקראוץ' ועבודתו.

ראשית, בשנות השישים, שנים של מבוכה בקרב הקהילה השחורה בארה"ב, מבוכה של זהות. ריבוי של אירועים מאוד קריטיים כמו הרצחם של מלקולם איקס, מרתין לותר קינג, התפרעויות, פעילות הקו קלוקס קלאן במדי שוטרים במדינת מיסיסיפי שנחשפה, עליית האומה השחורה והגאווה השחורה ועוד כל הללו ליוו אותו כצעיר ובסופו של דבר הפכו אותו למה שרוב הצעירים האפריקאים-אמריקאים של התקופה הפכו, לנושאי צלב של גאווה שחורה וגזענות ונקמה נגד לבנים בפרט מה שקרוי "pay back", לכאורה משהו תגובתי אבל בפועל כפי שמשתקף מדבריו של קראוץ' אני מסיק כי מדובר בשמירה על דומיננטיות פיזית ברחוב מול הלבנים.

קראוץ' באותה תקופה של אמצע שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים החל להחשף לג'אז, והשילוב ביחד של ג'אז מרפסות ע"י אמנים צעירים שראו עצמם כמחוייבים לביטוי של שחורים וייבוא של זהות אפריקנים ע"פ דפוסים שהוגדרו ע"י ראשי ומשפיעי הקהילה, בראשם המשורר לירוי ג'ונס ששינה את שמו מאוחר יותר לאמירי ברקה, אמנים אלו האמינו שהם חלק מתופעה פורצת גבולות של מוזיקה שמייצגת את האוטנטיות שלהם כאדם שחור אפריקאי ולעיתים קרובות גם מוסלמי, ובעצם כל מה שמקשר ביניהם לבין השכן הלבן נפסל. ברקה עצמו אף התגרש מאשתו הלבנה כחלק מהרזומה של מה שהוא הוביל.

להמשיך לקרוא סטנלי קראוץ'

נושא אורך השיר ומבנה האלבום הוא נושא שמעט המתנתי איתו להיות בטוח שהם לא יגידו שמיהרתי לפני שהם הספיקו, שהם בדיוק עמדו לעשות וכולי וכולי… אני מדבר קודם כל על המדייה ששימשה בית למוזיקה המוקלטת המסחרית, תחילה היו אלו תקליטוני 78" שהיו צו השעה של תחילת ימי ההקלטות המסחריות. תקליטונים אלו היו בפורמט של שני צדדים X שתיים וחצי דקות עד שלוש וחצי דקות בדר"כ. לעיתים היו כמובן פחות או יותר מכך. היתה זו מגבלה טכנולוגית, תקליטונים אלו לא יכלו להכיל יותר מאשר קצת יותר משלוש וחצי דקות לכל צד, והלייבלים כמו גם האמנים התייחסו ל שלוש וחצי דקות כמקסימום של שיר פחות או יותר, ולשתיים וחצי דקות כמינימום של שיר אם כי היו חריגות לכאן ולכאן, כמו למשל תקליטונים שהיו בנויים מחלק ראשון ושני של אותו השיר, אך רוב מכריע היה בטווח הזה. זוהי דוגמא להשפעת טכנולוגיה על מוצרי תרבות.

אין הגיון ממשי אחר להגביל שירים לתחום שכזה, אם כי זהו תחום סביר לשיר בודד. לראייה כשהגיעו "אריכי הנגן" שהכילו מקסימום של 25 עד 30 דקות לכל צד, השירים אמנם התארכו,אבל הקונספט החדש לא היה של שירים באורך מלא של 25-30 דקות אלא אלבום של שירים קצרים יותר, אוסף של שירים שבדר"כ נעו בין 3 דקות ל 7 דקות, ברוב מכריע של המקרים אם כי כמובן שהיו חריגים. לנושא הצדדים של האלבום היתה משמעות דומה לזו של צד A וצד B של תקליטוני 78", אם כי לא זהה ופחותה בחשיבותה,בתקליטוני 78" צד A היה בדר"כ זוכה לנתח הפרסום הגדול יותר והיה כותרת התקליטון, באלבומים הכותרת של האלבום היתה לעיתים זהה לאחד השירים באלבום אם כי פעמים רבות זה לא היה כך. לסיכום, אמנם היו מקרים של שירים שחצו צדדים של אלבום, ואפילו שירים שחצו גודל של אריך נגן ונפרסו על כמה אריכי נגן, אבל זה היה מיעוט שבמיעוט.

להמשיך לקרוא אורך השיר ומבנה האלבום על גבי מדיית האינטרנט

הפעם אני לא כותב אלא מפנה למה שכתב אמנון לנגי בפורום Y-NET. אפשר להכנס להודעות הנוספות של לנגי בתגובה לעצמו במהלך השרשור.

קריאה מהנה.

בבלוג של עומר שומרוני מתפרסם ראיון עם אשר פיש, מנהל אומנותי ישראלי במשרה חלקית, שהגיע לארץ במיוחד בשביל לנצח על יצירתו של ריכרד שטראוס "ארידונה בנקסוס" ובאמתחתו מספר מילים ותובנות מעניינות, חלקן מוזיקליות, חלקן פוליטיות. הראיון מעניין ממספר סיבות, לא רק בגלל שהוא חושף את קשיי התקציב של ישראל שלא מאפשרים לו להביא אמנים מהשורה הראשונה לארץ, אלא רק מהשורה השנייה, והשאיפה והרצון להגדיל את התקציב בכמה מאות מליונים בשביל לשפר את איכות האמנים המגיעים די מובנת, ולא רק בגלל שכמחליף של דניאל בארנבוים הוא אימץ עמדות פוליטיות דומות: נסיון נמשך לדחוף את ביצוע וגנר בישראל במקביל לביצועים תכופים יותר של שטראוס בישראל וביקורת חד כיוונית גורפת כלפי ישראל בנוגע לסכסוך במזרח התיכון, אלא בעיקר בגלל הבשורה שהולכים לשתול מגברים בבניין האופרה לצורך שיפור האקוסטיקה.

די תמוה בעיני ששיפור האקוסטיקה בימינו כרוך בשימוש במגברים חשמליים ומחשבים דיגיטליים. הדבר נראה לי אף כסותר, אמנם, כשמדובר בנישה הרומנטית יותר של המוזיקה הקלאסית, אמנים כוגנר שטראוס ואופרות יש פחות חשיבות לאקוסטיקה בעיני, אבל בכל זאת, אם רוצים לשפר אקוסטיקה אמצעים חשמליים ודיגיטליים נראים לי הדבר האחרון שראוי לקחת בחשבון. בעצם זה הסוף של ההרמוניה האקוסטית ומעבר לניגון מוזיקה דיגיטלית שלא ממש משרת את צרכיה של המוזיקה הקלאסית המסורתית. באך דיגיטלי? אני ככל הנראה לא המבין הגדול ביותר למוזיקה קלאסית, אבל אני מעדיף לשמוע ביצועים לבאך שמבוצעים באותה שיטה שבה הם מבוצעים מזה מאות שנים, ואני לא רואה כיצד שימוש באמצעים דיגיטליים יכול לשפר זאת.

להמשיך לקרוא עומר שומרוני מראיין את אשר פיש

שאלת הכתיבה למול הביצוע היא שאלה שהיתה במרכז ההוויה של המוזיקה הקלאסית במשך דורות. במוקד המוזיקה הקלאסית היה עניין היצירה הכתיבתית, כלומר הדרגה הגבוהה ביותר ניתנה לקומפוזרים, הללו שהיה בהם כשרון לכתוב מוזיקה חדשה, לפרוץ גבולות או להגיע לפסגות מוזיקליים באמצעי הכתיבה. אי לכך היתה הפרדה בין הכותב לבין המבצעים. הכותב היה אחד ויחיד במינו שחתום על המוזיקה ולא משנה מי המבצעים. כדוגמא, הסמפוניה התשיעית של בטהובן בוצעה ע"י אלפי הרכבים שונים במשך השנים, חלקם זכו לשבחים גדולים על הביצוע, אבל זה לא משנה כי את הכבוד הגדול ביותר מקבל בטהובן, שכתב את המוזיקה, הרבה יותר מכל המבצעים לדורותם גם יחד.

לעומת זאת במוזיקת פולקלור, זהו המקרה הקיצוני לכיוון השני, מאגר שירים שפעמים רבות שירים בו זוכים להתכנה מסורתיים (טרדישיונאל) ומבוצעים ע"י אמנים שונים החולקים את אותו סגנון. במקרה הזה יוצר השיר לא רק שלא זוכה להכרה וכבוד, אלא שהוא אנונימי לחלוטין. בשני המקרים, גם הקלאסי וגם הפולקלור מובן כי המוזיקה שנכתבה היא מאמץ של אנשים רבים שהושפעו ופיתחו את המוזיקה, גם כותבים וגם יוצרים, אלא שבמקרה המוזיקה הקלאסית רוצים להדגיש את מי שחידש וחתום על אלמנטים מוזיקלים פורצי דרך, במקרה הפולקלור דווקא רוצים להדגיש כי מאגר השירים הוא מאמץ עממי ופחות ידוע איך התפתח המאגר והאלמנטים פורצי הדרך שבו. אם כן, הקו המקשר הוא יש מוזיקה כתובה ידועה מראש לביצוע גם במקרה שמישהו רוצה לבצע קומפוזיציה של מלחין וגם במקרה שרוצה מישהו לבצע שיר עממי, אלא שהקרדיט למלחין קיים באופן ברור הרבה יותר במקרה הראשון.

להמשיך לקרוא כתיבה למול ביצוע מוזיקה