בשבוע שעבר נזדמן לידי עיתון ידיעות אחרונות של סוף השבוע. זה היה נוסטלגי, מייד דפדפתי לדפים של פרסומי ההופעות, אני מניח שרוב האנשים מכירים את שטח פרסום המופעים, פרסומות ליד פרסומות שמופיעות באופן מרוכז במספר דפים. זה נוסטלגי, כי מאז שנות השמונים-תשעים לא דפדפתי בדפים הללו.
בדפים הללו מתפרסמים האקטים התרבותיים הגדולים, כלומר כאלו שיש להם מספיק מוניטין בשביל שמשרד פרסום ישקיע כסף לקדם אותם. במילים אחרות, מתפרסמים שם מופעים של אמנים שטווח ההכרה שלהם גדול, כלומר שעשו פריצת דרך לקהלים גדולים ומצויים בקונסנזוס. ודבר נוסף שמשותף לאמנים הללו הוא פוטנציאל משיכת קהל, אמנים שמספיק להודיע היכן ההופעה הבאה שלהם בשביל שקהל יבוא, ולא צריך מעבר לזה גימיקים או מאמצים פרסומיים נוספים.
מה שראיתי לתדהמתי זה שכמעט שום דבר לא השתנה משנות השמונים-תשעים. מלבני הפרסום נותרו בעינם, אותו עיצוב, אותו סידור, חלק צבעוניים יותר, חלק גדולים יותר, חלקם ממש קטנים ובגוונים מעטים. אבל מה שמפתיע אפילו יותר, היה השמות. רובם ככולם של השמות היו בדיוק אותם השמות שהיו שם בשנות השמונים-תשעים. מספר קטן מאוד של אמנים חדשים נכנסו לשם מאז.
לואיג'י רוסולו
עסק באמנות עתידנית, מה שנחשב לאוונגרד שבאוונגרד. בשנת 1913 פרסם את ספרו אמנות הרעש, שבו טען שיש להשתמש בכל צליל אפשרי במוסיקה, לא רק זה של כלי נגינה מוכרים, בשביל לשבור את המגבלה של הצליל של כלי הנגינה המסורתיים.
במידה רב התפיסה של רוסולו ניצחה דווקא במובן אחר, המאה העשרים היתה מלאה לא רק בשימוש בכלים לא סטנדרטיים ליצירת מוסיקה, ולא רק שימוש של כל דבאפשרי להפקת צלילים, אלא שאפילו הכלים הסטנדרטים, פעמים רבות אמנים ניסו לנגן עליהם תוך הפגנת ניצחון על המוגבלות הטיבעית של הצליל שלהם.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=WFQL_NLZKXc[/youtube]
לואיג'י רוסולו, 1913: כל דבר יכול לשמש ככלי נגינה
כלי נגינה מהמוסיקה המערבית
הכלים המתוחכמים של המוסיקה המערבית שולטים אמנם, אך במקומות רבים פותחו כלים אחרים עם צלילים שונים לחלוטין. כלים אלו אחר כך מגיעים לידי נגנים מערביים שמשתמשים בהם בשביל ליצור אקזוטיקה. באופן אירוני, המערב מאמץ כלים אלו ומפתח בהשראתם כלים נוספים ולאחר זמן מה טוען כאילו היו שלו מאז ומעולם. למרות שבמקומות רבים בעולם לא היו צריכים את רוסולו בשביל להבין שיש מגבלה ברורה לצלילים הרגילים שמופקים מכלי נגינה מסורתיים, מאחר והשליטה של הכלים המערביים ברורה, יש חשיבות לא מבוטלת לדיון הזה שרוסולו פיתח.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=rwo6HVTacYs[/youtube]
וויסטלר ג'אג בנד: וידאו נדיר של חברת קולומביה משנת 1930 שמתעד את הג'אג בנדס
ג'יימס פרייס ג'ונסון
רבים מייחסים לג'ונסון את שגעון הריקודים שנילווה לג'אז המוקדם. ג'ונסון היה מלחין משושלת מלחיני הראגטיים. ישנם מלחינים רבים שהגיעו מהכיוון הזה, כאלו שהפכו באופן טיבעי לחלק מעולם הג'אז אך גם אם לא היה ג'אז היו עדיין מלחינים, כותבי תווים ופיאנו-רולס. ג'ונסון אחד מהם, עוד מהמפורסמים שבהם: תומאס רייט "פאטס" וולר, פרדיננד "ג'לי רול" מורטון וארתור "ארט" טייטום. יש כמובן רבים אחרים. ג'יימס פ. ג'ונסון כתב את הקטע צ'ארלסטון בשנת 1924 שהפך לשגעון רציני, הקטע הבולט בראנינג מדלי של ג'ונסון, שגרם ליצירת סגנון ריקודים בעל אותו שם. באמצע שנות השלושים שיטת המלחינים בג'אז השתנתה, הגישה של פלטשר הנדרסון, דיוק אלינגטון ואחרים שלא הפרידה בין היצירה לביצוע, וכללה בעיקר השקעה בעיבודים, ניצחה, וכך הסתיימה לה שושלת המלחינים שהגיעו מבסיס של הגישה הישנה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=iLL9kL2sRmY[/youtube]
ג'יימס פ. ג'ונסון: צ'ארלסטון
ג'ורג' וו. ג'ונסון
החוואים הדרומיים ונוגשי העבדים של המאה ה-19 בארה"ב הקפידו תמיד לציין עד כמה העבדים מרוצים ממצבם. העבדים כאשר הופעיו במופעי אמנות, תמיד נדרשו לחיוך רחב, והפגנת אושר אינסופי. הדברבא לידי ביטוי במה שקרוי "מינסטרל שואוז", אותם מופעי מינסטרל שבהם היו צובעים לבנים את פניהם באיפור שחור בשביל לקבל חזות שחורה. במקביל היו גם אמנים שחורים שהשתתפו בעניין. למעשה סיכוי טוב שעבד שהיה נשאל היה מחייך מאושר. גם כשהסתיימה העבדות לא נסתיים העניין הזה. באופן אירוני תגובת הנגד המאוחרת של ארגוני שחורים באמצע המאה ה-20, היתה לכנות את המחייכים למיניהם "הדוד תום". הדוד תום שהחל כסיפור שהפך להיות מונח חברתי, הפך לכינוי לעג שגור בפני כל שחור שחייך בקרבת לבנים. אפילו לואיס ארמסטרונג זכה לכינוי בשל החיוך הרחב שהפגין. אם חוזרים קצת אחורה בזמן, שירת הברבור של הנוגשים בתחום האמנותי היתה ג'ורג' וו. ג'ונסון. ג'ונסון היה השחור הראשון שהיה פופולרי כזמר בכל רחבי אמריקה. ג'ונסון הקליט את אחת השיטות להפגין את החיוך המאושר, מה שנקרא שיר הצחוק, להיט היסטרי בשנת 1891.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=fk3zDUNU_rM[/youtube]
ג'ורג' וו. ג'ונסון: שיר הצחוק
האליטה של ימינו בישראל מזכירה לי מאוד את הנוגשים של המאה ה-19. למשל כל הנושא של "העובדים הזרים" (עבדים יש לומר). ההתייחסות לעובדים זרים היא כאל עבדים בישראל. ומי שאשם בכך זה האליטה השולטת, לא שרף, לא מלאך, הם ורק הם. איך זה בא לידי ביטוי? פשוט מאוד, לעובדים הזרים אין שום זכויות, והם מקולגסים על ידי אותם הללו שמכנים עצמם נאורים. שעות עבודה אינסופיות, לוקחים להם תעודות, ממש אוסרים אותם, לעיתים מכים אותם ולוקחים את כספם. מי שאשם זה לא אותו אחד בדרום תל אביב ששינו לו את הדמוגרפיה באיזור המגורים, ושאין לו מה לעשות, לא כסף לצאת משם, ולא יכולת לצאת מהבית בלי להתקל בבעיות.
מי שאשם זה אותו אחד בצפון תל אביב שיש לו עבדים (מאושרים ומחייכים יש לומר). מי שאשם זה האליטה השלטת שמגדירה את האנשים על פי רמת החיוכים כלפיה. זה כל כך נוח לכל מיני כאלו שרואים עצמם כיפי נפש לתפעל את עניין העבדות הזה, "לשחק אותה" כלפי חו"ל כאנשי ערכים, כשבסופו של דבר הדבר הפשוט, מתן לעובדים הזרים זכויות שוות לישראלי, הגבלת שעות העבודה לשמונה ביממה, תשלום מיסים וביטוח לאומי באורח מלא, דאגה לכל הצרכים הבסיסיים כמו כל אזרח בישראל, את זה הם לא עושים.
זה נוח שיש עבדים במחיר זול שעובדים ללא מגבלת זמן, תלויים באדוניהם העשירים מצפון תל אביב, שמסדרים בשיחת טלפון כל עניין. והכי חשוב, הם תמיד מחייכים. אתמול ראיתי את המינסטרל שואוז הישראלים, עובדת זרה באמת חמודה ששרה יפה, ואיזה חיוך יש לה, מקסים. במקרה עברתי ליד מסך הטלוויזיה לשניה בתוכנית כוכב נולד וראיתי איזה יפה ונאור זה. כל הכבוד לאליטות הישראליות! ממש נחמד. מה עם לתת זכויות שוות? אההההה, זה לא טוב הרי ברגע שזה יקרה כבר לא יהיו עבדים ואז החיוך שלהם כבר יעלם. הם יהפכו להיות אוכלוסיה נחשלת ולא מעניינת כמו החרדים, המתנחלים, ושאר יצורים שנחתו על חמש המשפחות המסכנות והנאורות ששולטות במדינה!
אני עדיין חושב שהבעייה העיקרית במדינה זה זכויות אדם, איכות סביבה, ומשוא פנים ושחיתות ברשויות, ושהדרך פתור את זה היא ביום שיכירו שפתרון בעיות נובע לא מזה שעושים מה, שכאלו שמשקרים ומציגים עצמם כנציגים של פתרון בעיה אומרים, אלא מה שצריך. זה שהאליטות הקיצוניות והקלגסניות ביותר בישראל מציגים עצמם בעד פתרון בעיה לא יעזור כי פעולותיהם הפוכות לפתרון הבעייה, זה תעמולה של חזרה על שקרים. פתרון בעיה נובע מהבנת הבסיס שלה.
