בימי קדם נהגו לכנות בתואר אומן כל בעלי מלאכה, הסנדלר והנגר למשל הם אומנים. בלועזית הטרמינולוגיה שונה אך לעיתים נראה כי זה טעות, אך בכל אופן אנו רואים לאורך ההיסטוריה שככל שזרם אמנותי כלשהו "מתקדם" יותר, כך בולט יותר ויותר העניין הטכני על חשבון העניין היצירתי. למעשה, השאלה "האם כל נגן הוא אומן?" לא שונה מהשאלה "האם כל נגר הוא אומן?" במובנים הכלליים שלה. האומנות למעשה יכולה לצוץ בכל מקום, בכל מיני צורות, אך לא תמיד ניצוצות אומנים מעופפים בחדר עוברים גלגולים והשפעות עד התלכדותם לכדי תחום או זרם אומנות מוכר כלשהו. אך במידה וכן, ניצוצות התחלה אלו הם בוודאי נקודת מפנה החשובה ביותר בהיווצרותו של אותו זרם.
נושא זה עלה סביב שאלת תרומתו של מיילס דייויס בתחום הפיוז'ן לעולם הג'אז. לפני מספר חודשים נפגשו המוזיקאי ג'יימס מטומה ומבקר הג'אז סטנלי קראוץ' לעימות "ראש בראש" על משנתו ותרומתו של מיילס דייויס. כמו מקרים כאלו לווה מטומה בלהקת מעודדות די צעקנית (אגב בכותרת של הוידאו שאני מצרף להלן, רשום שמטומה "חיסל" את קראוץ' וזה חלק מהצעקנות הזו). במציאות זה נראה כמו שיח חרשים, מטומה התעקש להגדיר את הדיון ולהגביל אותו, להכניס אותו לתבנית. "השאלה היא מוזיקה אקוסטית למול חשמלית" אמר מטומה, "והטיעון שמוזיקה אקוסטית יותר טבעית". מכאן הוא מגיע די מהר לעניין של "אומנות וטכנולוגיה", הטכנולוגיה מתקדמת והאומנות משתמשת בה. טיעונים מעניינים אבל לא ממש נוגעים לדיון.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=4OLqid9RABs[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=jAtaxon9t5g[/youtube]
מטומה עצמו התחיל באומרו שצריך לדבר על עשייתו של מיילס דייויס, ומשם הואהחל לדבר על טכנולוגיה וכדומה. ומשם המונולוג שלו מגיע לסיסמאות, לדחוף את הגבולות וכדומה, דברים כלליים שניתן לומר כמעט על כל זרם אמנותי ובפרט מוזיקה. מטומה השאיר בי תחושה שאני מסמפט אותו ורוצה שהוא יצליח אבל משום מה קראוץ' מפוהק פשוט במשפט אחד פשוט אמר המלך הוא עירום מהבחינה הזאת, כלומר, הביס אותו. אני לא מתווכח עם הפיוז'ן כזרם לגיטימי ובעל איכויות משלו ותרומה משלו, אבל יש משהו בדברי סטנלי קראוץ' שהזרם הזה לא ממש הלך לאיזשהו מקום, לפחות לא בתוך עולם הג'אז. והמשהו הזה זה לא שהפיוז'ן לא עשה כלום לעולם הג'אז, אלא שמקומו בעולם הג'אז שולי למשל ביחס למקומו והשפעתו על סגנונות פופולאריים.
הטיעונים של מטומה על הקשר בין הפיוז'ן לג'ימי הנדריקס וסליי סטון, מחזקים את הרעיון שבעצם הפיוז'ן גם אם הייתה כוונה להרחיב את הג'אז, או אפילו כדברי מטומה לאלתר את המבנה, הרי הפיוז'ן פנה למבנים בסיסיים אליהם חיברו את סולני הג'אז ורעיונות ממבנה הג'אז. סוג של שילוב של מבנים שונים שלא בהכרח יצר מבנה חדש כמו שהוכיח שהמבנים הללו יש ביניהם קשר. אני לא מצטער שמיילס דייויס עשה פיוז'ן, זוהי מוזיקה מצויינת בפני עצמה, אבל בהחלט עושה רושם שיש אמת רבה בדבריו של קראוץ'.
עוד דבר שמחזק את הטיעון שתרומתו של הפיוז'ן היא בעיקר מחוץ לג'אז, היא ההשפעות. מטומה מציין את סנטנה, מוס דף, ג'ורג' קלינטון ובעצם כל האמנים הללו משותף להם דבר אחד, הם אמני מוזיקה פופולארית שבשלבים מסויימים בתהליך המוזיקלי שלהם רצו לפלרטט עם ג'אז. אף לא אחד מהם הוא אמן ג'אז במובן הקלאסי, כלומר זה יהיה מוזר לשים ברשימה אחת את צ'ארלי פרקר, ג'ון קולטריין, ביל אוונס, מוס דף וסנטנה. מוס דף וסנטנה הם מוזיקאים מעניינים ובעלי איכויות בפני עצמם, אבל הקשר שלהם לג'אז הוא מישני. הרכבים כמו דוח מזג האוויר וחזרה לעתיד הם דוגמאות יותר טובות משום שהם המשיכו לזמן מה את הנושא של פיוז'ן, אך עדיין נראה כי לא נמצא איזשהו משהו שיגביר את הזיקה באופןמשמעותי למה שג'אז מדבר עליו בכל הקשור להמשכיות. גם סגנונות ההמשך הנוטים לסמות' ג'אז שהמשיכו את הפיוז'ן נראים יותר כחלק מתהליך שבו אומני ג'אז מקבלים כרטיס כניסה למוזיקה פופולארית יותר מאשר יצירת תהליך חדש במוזיקת ג'אז שנשאר חלק ממנה כהצעד הבא של הג'אז.
ובכל זאת מיילס, מטומה וחבריהם הותירו מוזיקה מצויינת, שדווקא כן לטעמי יש לה ממשיכים, אלא שתמיד תהיה השאלה של עד כמה הם הפכו לסטייט אוב דה ארט החדש של הג'אז, במובן הזה ככל הנראה לא. המסקנה שלי היא שהפיוז'ן מוגבל בתרומה שהרים לג'אז, הוא לא הצליח להחזיר את הג'אז למיינסטרים, אך נתן תרומה משמעותית לסגנונות אחרים בעיקר רוק, פ'אנק וכדומה. הטיעון שאני כן מתחבר אליו של מטומה הוא הטיעון של המתנה של דור, זה בהחלט דבר נכון לומר ולו בשל כך שהפיוז'ן כסגנון בתוך הג'אז הותיר לא מעט חומר למחשבה גם אם לא התפתח ממנו איזשהו ענף שהעצים את האלמנטים הבסיסיים ואת הסנטימנט הבסיסי שיצר את הפיוז'ן בתחילתו, הרי שהפיוז'ן נמצא שם ואי אפשר להתעלם ממנו.
יתר על כן אני סבור שהפיוז'ן לא היה צריך להפוך בין לילה למיינסטרים של הג'אז, וזו היתה בעייה גדולה בו. בעייה שבה הרגעים הגדולים שלו היו בתחילתו, והוא מיידית היה במרכז העניינים. הביבופ לעומתו שילם מחיר מסויים והתקבל ממוזיקת שוליים הוא חדר בסופו של דבר לג'אז ומצא בתקופת ההארד בופ מיבניות בסיסית שמימנה נוצרו כמה מהיצירות הטובות וכמה מהנגנים הטובים של הג'אז לדורותיו. הפיכתו לכזה הגבילה אותו מלהתפתח באופן טיבעי, המטרה של אומני ג'אז במצב כזה הפכה להיות כזו שלא היה לפיוז'ן מבניות לפרוץ מרגע שנוצר, הוא לא היה צריך לפרוץ לתוך הג'אז אלא למשוך אליו מוזיקאים מחוץ לג'אז, ובכך התקשה לשנות את המבניות הראשונית שלו ואת הצליל הראשוני שלו.
היה יכול להיות לפיוז'ן טוב יותר בהרבה לו היה נדחק לקרנות ומחפש את עצמו מאשר הצורה שהגיע מלכתחילה כשילוב של מיבנים. ומצד שני, שילוב המבנים הזה הוא דבר שחשבו מאוד שנעשה, ובהחלט תרם לג'אז גם אם לא נעשה בתוכו בחלק גדול מהזמן.