אין יותר כייף בעיני מאשר לנסות ולראות את הדברים בהתהוותם האמנותית והחברתית, הדברים שקורים. על כן שמחתי ולכבוד גדול היה לי הראיון עם מרים הופמן, עורכת הסדרה נהרה, סדרת סיפורת מבית ספריית בית אל. הייתה לי הרגשה טובה בפעם הראשונה ששמעתי על הסדרה, שזה מה שאני מחפש לקרוא כבר כמה שנים, ולאחר קריאת הספר הראשון, ממנו כה נהניתי, השתכנעתי שאני חייב לראיין מישהו שמצוי מאחורי הקלעים ויכול לספר מניין הגל הזה מגיע.
הראיון היה מאלף. אני מקווה שההוצאה לאור ימשיכו להוציא ספרים כאלו, אני חושב שהם עלו על משהו יפה מאוד. התשובות של מרים מודגשות, שאלותיי בכתב רגיל.
מרים, ראשית אשאל, מהו שם הסדרה הרשמי?
נהרה. סדרת סיפורת מבית ספריית בית-אל.
מה הרקע ליציאת הסדרה ומהי מטרת הסדרה?
ההוצאה משיקה את הסדרה כחלק ממהלך כולל של פתיחת השורות לכותבים חדשים, המתעניינים וחוקרים את מציאות חיינו כיהודים, כמאמינים, כישראלים.
השאיפה היא ליצור במה ובית חם ליצירה אמונית חדשה ומחדשת, שתהווה תשובה תרבותית וערכית המתאימה לקהל רחב של קוראים, שיגלו בה את עצמם ואחרים במבט חדש ומרענן.
מה פירוש הביטוי "יצירה אמונית"?
זו שאלה טובה. כשאני אומרת אמוני אני מתכוונת לתודעה שמכילה בתוכה את הנוכחות והדרישה לרוחניות. החיפוש אחר תשובות וחקירה של המציאות מתוך חווית חיים של עולם תוכן תורני. היהדות לא כפולקלור אלא כחלק אינטגרלי מהיומיום, מסדר היום האישי והלאומי.
מהיכן הגיע הרעיון והאם היה לכך צורך חברתי, להכין סדרה כזו?
אני מאמינה שאנחנו נמצאים בנקודת זמן שדורשת ומאפשרת העמדת אלטרנטיבה אמונית בכל הרמות: חינוכית, סביבתית, חברתית, פוליטית ואמנותית.
וזו תובנה שהתחזקה אצלי מאוד בעקבות המשברים השונים שאנו חווים בשנים האחרונות. מערך הקשרים המסועף של דת ומדינה, התיישבות ואמונה, ובשל היכולת של החברה הדתית לשמור על סדרי היום שלה בתוך מדינה שנדמה לרגעים שהחולין גובר בה וסותם כל אפשרות ורצון לרוח – בתוך כל זה.
לטווח רחוק זהו אתגר גדול מאוד, גם כלפי פנים – כי זה דורש מאיתנו הכלה של מגוון קולות ופתיחות אל מה שנמצא על הסקאלה הרחבה של יוצרים אמוניים. זה דורש בחינה מתמדת של היכולת לשמוע ולקבל יוצרים שבוחנים את הדברים האלו.
מדוע דווקא דגש על כותבים צעירים ?
בעולם של עודף גירויים, של סלבריטי וריאליטי, של עייפות וציניות, עולם של תחרות מתמדת על טווח הקשב של הקורא, לא קל להתמסר ליצירה ולהאמין שיש לה השפעה ומשמעות. ולכן אני מקווה לייצר במה הפותחת את השורות ונותנת הזדמנות ותמיכה גם בשלבים הראשוניים.
בכלל, למרות כל השינויים וההתפתחויות שהתרחשו בשנים האחרונות, התמסרות ליצירה עדיין אינה מסלול חיים מקובל בעולם הדתי. המהלך של פתיחת ההוצאה לכותבים חדשים היא הכרזת כוונות וסימון דרך, ואינה אפליה על רקע גילאי, אלא תמיכה ביצירה חדשה.
האם יש בסדרה ספרים נוספים ופתיחת השורות ליוצרים נוספים?
הסדרה נמצאת בתהליכי עבודה על הספרים הבאים, וההוצאה פותחת את השורות בנישות נוספות – 'שקופים' הוא ספר מסיפוריו הקצרים של ליאור אנגלמן, המעוצב בפורמט אמנותי ייחודי.
הרומן גרפי 'כדור הרעם' של האמן ג'קי ירחי עוסק במבצע אנטבה מזווית ייחודית – סיפורם של החטופים נפרש במקביל לתהליך של קבלת ההחלטות על היציאה למבצע.
'מדרש הבית' מאת שמואל שנהב – שובר את המוסכמות בכל הנוגע לטיפול ולשיחה בפרשות השבוע. במקום מאמרים על הפרשה, יש מבנה של שאלות (ללא תשובות חד משמעיות) הבאות לעורר שיחה אישית וחיבור רגשי למתרחש בפסוקים ובמדרשים.
'מחבואים בלוח השנה' של רינת גלבוע ועינת ברזילי – שילוב בין איורים צבעוניים בסגנון 'איפה אפי' ומונחים הקשורים בחדשי ומועדי השנה.
'ארץ המעיינות' מאת אורי מאור – ספר מסלולי טיול בין נקודות מים מעניינות ברחבי הארץ, עם ערכים מוספים של היסטוריה על המקום, פריחה מקומית, מפות הגעה ומידע ממוקד על הסביבה.
ועוד, ועוד.
האם הכוונה שזהו בית משום שלא הייתה במה אחרת שמוכנה לקבל?
בין השאר. נכון שזה הפך לטרנד להתחבר לארון הספרים היהודי, והגופים הגדולים בארץ אולי מוכנים בשנים האחרונות 'להכיל' יותר מבעבר אנשים דתיים, אבל הקו המוביל אותם וערכי הבסיס שלהם – שהם מגדירים 'הישראליות' – מתרחקים לתחושתי יותר ויותר מהזהות היהודית. וכשיש כתב יד שלא מוכן לוותר על השפה ועל הרפרנסים היהודיים/דתיים – ישנו מידור בהוצאות הכלליות.
על כן דווקא היום יותר מתמיד יש צורך בבניה שתושתת על יסודות אמוניים, ודווקא כך נצליח להגיע גם לקהל הכללי. מתוך הצהרה שאנחנו כבר לא צריכים את האשרור של 'קובעי הטעם'.
בעולם הספרות (החילוני בעיקר ככל הנראה) רואים קשיים רבים של סופרים ולאחרונה עלה לכותרות נושא המונופול של ההוצאות הגדולות ושכר הסופרים הנמוך מאוד, תוך כדי התברר שסטימצקי וצומת ספרים חולשים על רובו ככולו של השוק ובלעדיהם כמעט ואין הפצה. כיצד תגיעו לקהלים הרחבים בלי לעבור דרכם וכמובן להיתקל בסינון ועיצוב דעת הקהל?
זו שאלה חשובה ובאמת מטרידה. לא פשוט בכלל להוצאות קטנות לתמרן ולשרוד בתוך הג'ונגל של הרשתות הגדולות. הרשתות הגדולות מחזיקות גם בהוצאות ספרים משלהן וגם חוברות להוצאות הגדולות והחזקות.
עם זאת, בזה שיש כוח גדול לרשתות, למשל המבצעים המוטרפים של השנים האחרונות, הצליחו בכל זאת לעשות משהו טוב לדעתי, והוא להפוך את הרכישה של ספר לאפשרות יום יומית שאינה מצריכה שבירת קופות חיסכון. במובן הזה אני חושבת שזה דבר נפלא שמקדם את האינטרסים של כולם. אבל השוק צריך להרגע, למצוא איך מאפשרים מבצעים והליכה לקראת הקהל מבלי לשבור את השוק.
לכן הכנסנו את הספרים שלנו בשנים האחרונות להפצה גם ברשתות הגדולות, והימצאותם שם מוסיפה לנראות שלנו בשטח ללא ספק. כדי להתמודד עם התחרות הגדולה אנחנו מפתחים גם את נושא יחסי הציבור הכולל בתוכו אספקט של מיתוג ההוצאה והבאתה לידיעת הציבור הרחב.
ה'מאבק' על תשומת הלב גדול מאוד גם מכיוון שיש כמות אדירה של ספרים שיוצאות בכל חודש, וכולנו מבקשים לפרוץ את הדרך אל ליבו של הקורא ולשכנע אותו לתמוך ביצירה גם מכספו.
נראה לי שכדי לא להתייאש חייבים בעיקר מידה גדולה של אמונה בעשייה שלנו, אנחנו לא מתעלמים מהצד המסחרי מכיוון שבסה"כ הוא זה שמאפשר את הפעילות וההוצאה, אך עם זאת אנחנו לא רוצים להיכנע לכוחות השוק וההתמסחרות שמכתיבים עדיפות למהירות ושטחיות על פני תוכן בעל משמעות ואיכות. אני מקווה שאנחנו נמשיך לעשות זאת בהצלחה.
האם ישנה התעניינות וסקרנות גם בקרב קהלים חילוניים?
לשמחתי, יש משוב טוב מקהלים שונים, ואפילו ישנם ספרים שמצליחים ביתר קלות בקרב הקהל הכללי.
למשל "כדור הרעם" או "מחבואים בלוח השנה", הינם ספרים שעבור הקהל הדתי הם אתגר, בעיקר סגנוני וחזותי. לוקח יותר זמן להביא לגיוון ולפתיחת השורות גם בבית פנימה.
חלק מהתהליך שאנחנו מנסים להוביל הוא גם להראות שהקפדה על רמת הפקה ועל כתיבה איכותית ואיורים ברמה גבוהה – חייבים להפוך לחלק מסט הדרישות של הקהל הדתי כשהם נחשפים ליצירה ולאמנות.
בספר שקראתי, "כשיירגעו הרוחות" המצוין של שירה סטופל, שמתי לב שיש מבניות שאינה שגרתית. אני לא קראתי את הספרים האחרים בסדרה אך נדמה לפחות בפרומו שגם "בינה יתרה" וגם "כדור הרעם" הם בפורמט שונה מהסטנדרטי והנפוץ. כיצד ניתן להסביר זאת שדווקא בכתיבה של הציבור האמוני, שלכאורה נחשב שמרני יותר, ישנה תופעה רבה של התמודדות עם המבניות הסטנדרטית ואולי ניסיון לפרוץ את גבולותיה ולעצבה מחדש?
נדמה לי שבאיזשהו מקום העובדה שכמו הרבה יוצרים המגיעים מחוץ למיינסטרים, יש בנו מהגדרת השוליים, הדבר הופך גם את היצירות עצמן לפחות מחויבות לתבניות קלאסיות. ואולי זו גם טביעת היד שלי כעורכת, החיבה לפורמטים יוצאי דופן…
זהו איזון עדין בין חידוש לשמרנות, שאני מקווה שאנחנו מצליחים לשמור עליו.
תודה לך על ההזדמנות לספר קצת על ההוצאה, ועל המילים החמות והמרגשות שלך על 'כשיירגעו הרוחות', לא כל המבקרים ירדו לעומק הספר, ופידבק כמו שלך נותן כוח להמשיך.
מרים תודה רבה.