פול וינטר החל דרכו כג'אזיסט. ההקלטות הראשונות עבור קולומביה היו נטולות סממנים של רומנטיקה, ג'אז ישיר וטהור. בין סוף שנות החמישים לתחילת שנות השישים הרכבי שישייה עם מוזיקת ג'אז אדוקה היוו עדיין את הבסיס העיקרי של הג'אז, ווינטר היה עמוק במיינסטרים: גם מבחינת המוזיקה שעשה וגם מבחינת הלייבל: Columbia, לא פחות ולא יותר. האלבומיםם Jazz Premiere משנת 1961 והאלבום New Jazz On Campus שנה לאחר מכן היו ג'אז שלא מרמז מידי על ההמשך העתיד לבוא. ממש לאחר מכן וינטר החל בפנייה לכיוון מוזיקה לטינית. הפנייה הזו למוזיקה לטינית היא דבר די נפוץ, המוזיקה הלטינית היא שילוב של רומנטיקה עם מגוון מקצבים שנותן לה ניחוח מיוחד. אמני ג'אז רבים פנו אל הכיוון הזה לאורך השנים, עד כי הפך הכיוון הזה לברירת מחדל עבור הללו שרוצים לייצר צליל חדש שישבור צליל מיינסטרימי. בנוסף יש יתרון למוזיקה הלטינית עבור חובבי ג'אז שלא אוהבים ליריקה, בצורה כזאת ממילא הזמרים לא שרים באנגלית וככה השירה שלהם היא חסרת משמעות כמו סקאט ואז אפשר יותר בקלות להתייחס לקול המזמר ככלי נגינה ללא משמעות למילים. האלבום The Sound Of Ipanema משנת 1964 נשמע כמו הרבה אלבומים לטינים אחרים כמיטב המסורת של חובבי הסגנון.
ההשפעות הברזילאית היו ככל הנראה רק שלב בקריירה של וינטר שהוא לא חזר אליו לאחר מכן, אבל שלב שהשפיע מאז על המוזיקה שלו. לא רק שהסקסופון שלו שאב מהרומנטיקה וקיבל צליל יותר מעודן, אפשר לראות באלבומים שלאחר מכן שההשפעה הזאת נשארה באיזשהו מקום. המעבר של וינטר לכיוונים של מוזיקת עולם ולפילוסופיית עידן חדש הגיע לקראת סוף שנות השישים. וינטר הקים להקה חדשה לחלוטין עם ראלף טאונר שהיה שתרם גם בנגינה וגם בכתיבה רבות, בשנת 1970 Winter Consort's Road היה האלבום הראשון שלהם, אלבום בו וינטר החל לחשוף את הצד החדש שלו, שיתגבש בהמשך, מוזיקה שבמקום לבטא את האמנים בלבד מציגה את המוזיקאים כאובייקטים בתוך מרחב שבו יש משתתפים נוספים, כמו שאדם חי בתוך הטבע, גם המוזיקה מבוטאת כחלק מנוף כללי. השיר Icarus מהאלבום הפך להיות הסמל של החידוש של וינטר שעסק במשך השנים בהרחבה של הרעיונות הללו ובשימוש ממשי בקולות מהטבע, קולות של בעלי חיים בתוך המוזיקה כשהצלילים נשמעים כלקוחים ממרחב טבעי גם כשמנוגנים בכלי נגינה.
בשנת 1973 וינטר ביצע ביצועים מחודשים לאלבומו האחרון, ואף כינה אותו Icarus. גם באלבום Common Ground משנת 1977 שב וחידש את הקטע Icarus. מאז בשלושים שנים האחרונות כבר אין ספק שוינטר ממשיך בכיוון הזה. וינטר פנה אף להרחיב את הכיוון של שילוב הטבע בשנות השמונים ואילך. פרוייקטים על צלילי לוויתנים, זאבים, ובעלי חיים בכלל, לצד כיוונים יותר אבסטרקטים, פרוייקטים יותר אבסטרקטים של השמש, כוכבים קניונים טבעיים, כדור הארץ וכל מיני רעיונות שבבסיסם שילוב המוזיקאי במסגרת טבעית. המוזיקה הפכה אותו לחלק מהמאבק למען הטבע והמאבק למען איכות הסביבה שפעמים רבות חד הם. בין שאר העבודות שלו היה גם אלמנט של ציפורים, ולאחרונה לא רק ציוץ ושירת הציפורים אלא נדידת ציפורים. ישראל כמקור לנדידת ציפורים מהווה עבור וינטר מקור טוב להשראה, הוא נוטה לבקר כמידי פעם בפעם ומשתף פעולה במסגרת הסלבריטאים שמובאים כמידי פעם בפעם ע"י שמעון פרס.
אפשר לומר שוינטר במקום הראשון מגיע מחיבתו לצליל האקוסטי, הוא לא רק ביקש במשך הזמן להשאר נאמן לאקוסטיקה אלא אף לבחון את גבולותיה. מאפיין שני הוא המוזיקה הלטינית שממשיכה לחיות ביצירה שלו, לעיתים באופן בולט יותר ולעיתים פחות. המאפיין השלישי במוזיקה שלו הוא החיבור לטבע, הראייה של המוזיקאי כחלק מהטבע לעיתים נותנת גוון של אוטנטיות לעומת מלאכותיות מה לסגנונות אחרים כשמאזינים לוינטר, כשהשילוב של המוזיקה שלו עם הטבע יוצר הרגשה טבעית יותר וחופשית מהצפיפות והדביקות של האולפנים גם אם היא מבוצעת באולפנים. וינטר הוא ללא ספק חלוץ בתחום שילוב המוזיקה בטבע.
כמוזקאי הוא מתאפיין דווקא בפחות דרמטיות מהמצופה. למרות היות המוזיקה שלו נוטה מטיבעה לכיוון הרומנטי דווקא המוזיקה שלו נשמעת טיבעי בהשוואה למוזיקאים אחרים שפעמים רבות מתיימרים להגיע לדברים שקשורים באנרגטיות, וזה לא ממש מתחבר להם כמו שהם חושבים שזה, דווקא אצל וינטר זה נשמע אוטנטי יותר, האופקים שלו נראים רחבים ולמרות זאת הוא דבק בקונספטים שאותם הוא רוצה להגיש למאזין. העירוב הפוליטי שלעיתים נקשר למוזיקה שלו (איכות הסביבה וכולי) קצת מפחית מערכה האמנותי כמוזיקה שאינה תלויה בזמן מקום ודעה פוליטית, אבל במקרה שלו זה זניח, הוא עצמו נראה רחוק מהנושא של העסקנות ונראה יותר כי יש את הללו שמשתמשים בהשראה ממנו להציג רעיונות שלא קשורים במוזיקה באופן ישיר.
אני מסכים למאמר.אדם אוטנטי מוציא דברים אוטנטיים. אך אני מסתייג מהשורות האחרונות של הכותב בדבר העירוב בין הדאגה לאיכות הסביבה לדעה פוליטית. אם לאדם כל שהוא, ויהיה זה אומן או כל אחד אחר, יש דאגה לגבי מצבו של העולם זה כנראה סימן שאכפת לו. זה מה שעושה אותו בן אדם ולא ציניקן. האם הכנסת מסר כזה, שהוא מוסרי, מפחית מערכה האמנותי של היצירה? מה זה יצירה שאינה תלויית זמן ומקום? אנו חיים בזמן הזה ובמקום הזה שנקרא כוכב הארץ. לכל אומן שהוא אומן יש אמירה. האם יצירה טובה היא כזו שמנותקת שאין לה אמירה, או שזו רק בעיה של אלה שמבקרים אחרים, שבעצמם ריקים מכל יצירה?
יש בהחלט קשר עמוק בין הזמן והמקום ליצירה. למשל, המנון של מדינות. הימנון של מדינה עשוי להשמע לאנשים מסויימים משהו נפלא שמעורר בהם רגשות ותשוקות ונחשב בעיניהם למוזיקה החביבה עליהם שהם האזינו לה כבר עשרות פעמים. ולאחרים זה נשמע דבר שנוא שהם לא יכולים לסבול אפילו פעם אחת. יש קשר בין אומנות לבין מה שנקרא "כאן ועכשיו" באופן מובהק. ולעומת זאת יש יוצרים שמצליחים ליצור יצירת אמנות אוניברסלית, כזאת שהסיבות לכך שאדם אוהב או לא אוהב את היצירה הן סיבות של הטעם שעיצב לעצמו וההקשבה לה אינה הקשבה פוליטית אלא שההנאה ששואבים ממנה הללו שאוהבים אותה כמו גם חוסר ההנאה שחשים אחרים שלא אוהבים את היצירה, נשאבות מאלמנטים באמנות עצמה וממידת ההנאה מהם.
כמובן שיהיו כאלו שיחפשו בכל יצירה את ההקשר הפוליטי, הדעה הפוליטית, ומכך גם תיגזר ההנאה או חוסר ההנאה שלהם ממוצר מסויים. בצד השני שהוא רמה גבוהה הרבה יותר של הבנה, ושאני מאחל לך שתצליח להגיע אליה אם תרצה באמת להנות מאמנות גרידא אי פעם בחייך, נמצאים הללו שמתייחסים לאמנות במובן הטהור שלה באופן נפרד מהמסרים הנילווים, זה די קשה והרוב לא יגיעו לזה בחייהם אבל היתרון הוא, שבמצב כזה אפשר להינות משני העולמות, גם מהעולם הריגשי -פוליטי שאינו קשור להנאה מאמנות, וגם מהעולם האמנותי.
הנושא הפוליטי הוא כלי לשיווק, ככזה, אמנים שמשתמשים בו באופן קיצוני כמובן שהם מדברים לקהל מסויים שצורך את הפאן הפוליטי ושבסופו של דבר, אחוז קטן ממנו ילמד להינות מהאמנות הזו באופן חלקי, אך אם בשלב מסויים הנושא הפוליטי ירד מן הפרק, או שיקום אמן שישווק פוליטיקה טוב יותר, האמן הנידון עשוי לאבד מאוהדיו, וגם בשלב כזה האמנות שלו תצא למבחן האוניברסלי.
בשלב הזה באמת תיבחן האמנות הזו בפני עצמה. ברוב המקרים באמנות הפופולרית והזולה לא תהיה פגיעה במעמד האמנותי שהוא ממילא לא גבוה של סוג אמנות זה. באמנות גבוהה מאידך, כמו למשל ג'אז או מוזיקה קלאסית, עשוי קרנו של האמן להשתנות לטובה או לרעה באופן מובהק. אחת הדוגמאות זה וגנר שעסק בפוליטיקה וברגשות כל הזמן, וההישגים המוזיקליים שלו היו די בינוניים ברוב הזמן, במשך חייו כל הללו שביקרו את עבודתולטוב ולרע עשו זאת בגלל התוכן הפוליטי שלה.
היו שאמרו עליו גאון והיו שאמרו שהוא אדיוט ובסה"כ הם התייחסו לתוכן הפוליטי ול:מסביב", הסיפור שסיפר במוזיקה שלו ולא האלמנטים המוזיקליים נושא שבו לא חידש. וגנר נותר אהוד בעיני הרבה אנשים, כאלו שחובבים את הפוליטיקה, משום שהפוליטיקה שלו עדיין רלוונטית – הרבה אוהדים אותו בגלל שהמוזיקה הושמעה על ידי הנאצים כמוזיקת רקע להשמדת יהודים.
האזנה לוגנר היא האזנה ריגשית רומנטית נטו: במובן ההיסטורי המוזיקלי נטו, וגנר לא תרם שום דבר חדש למוזיקה מעבר למוזיקה שמדברת לרגש ולא לאוזן!