התפיסה הכי מופנמת ודומיננטית בניתוח הג'אז מאז תחילתו ועד היום היא התפיסה האנתרופולוגית. תפיסה זו קיימת במידה זו או אחרת בכל בית-ספר תפיסתי של הג'אז, בין אם מסורתי, מודרני או פוסט מודרני, בין אם במנתחי מאפיינים מוזיקליים, ובין אם מדובר שמנתחים-פוליטיים של המוזיקה. הסיבה לכך היא שהמוזיקה האירופאית הקלאסית היתה קיימת ברקע והשפיעה על הג'אז החל מתחילת ימיו. מלחינים קלאסים כמו סטראווינסקי כבר בראשית הימים שהג'אז קיבל הכרה, או מלחינים קלאסים-פופולארים כמו גרשווין כמותם, מנהלי להקות צעידה בסגנון צבאי כמו פול וויטמן, כל הללו כבר בימי ראשית הג'אז החלו להיות מושפעים והתייחסו אליו רבות בעבודתם. הבעייה העקרית שלהם היתה בחוסר הבנתם את הג'אז, מסיבה שהם היו חושבים במונחים של מוזיקה רומנטית, מוזיקה שמחפשת את קיצור הדרך מבלי לעבוד קשה, ע"י התמקדות בטון בדר"כ מתוק והעדפה פסולה של אקורדים מוגמרים במקום אלתור מלודי במספר כלים שמתחבר להרמוניה מאולתרת דינמית ופורצת גבולות מוזיקליים.
ההישג הראשון של התפיסה האנתרופולוגית היתה שהם הגדירו את הג'אז לראשונה. ההגדרה של הקונטרפונטליות מבוססת הבלוז כסולם שהוא לא מז'ורי ולא מינורי היתה הגדרה קולעת מבחינת הדרך שבה הם תפסו את הג'אז, אבל ייתכן שאם היתה קצת סבלנות והיו מאפשרים לאנשי הג'אז ללכת באופן יותר טבעי וללא התערבות חיצונית ייתכן שהללו היו מספקים תאוריות חדשות עדיפות על התאוריות הקונטרפונטליות, אם כי אין ספק שתיאוריות אלו אינן פסולות, פשוט ייתכן שפוספס פה סיכוי טוב להבנה מוזיקלית רבה יותר ולצבירת ידע חדש לגבי מוזיקה ודרכים להסתכל עליה. ההתייחסות הזו לג'אז כקונטרפונטליות מבוססת-בלוז היתה הרת-אסון מבחינות מסויימות, משום שבג'אז היו רעיונות רבים שהתפיסה הזאת לא יכלה להציג במלואם. אבל הצגת התפיסה הזאת וקבלתה בקרב חוגים של מוזיקה קלאסית חיברה את המוזיקה הקלאסית לג'אז. ומכאן הגיעה התפיסה האנתרופולוגית, על מגוון הכיוונים שהיא הובילה אליהם.
האנתרופולוגיות נבעה מכך שמוזיקאים בעלי הבנה ורקע קלאסיים ניתחו את הג'אז בכלים שהיו בידיהם ולאחר שהגיעו למסקנה הקונטרפונטלית, הם הסיקו שהג'אז כעת מצוי בשלב התפתחותי מקביל לבארוק, שבו אלתורי מלודיה קונטרפונטלים היו מרכזיים רק שבג'אז יש את הבלוז. התפיסה שלהם לגבי הסינקופות היתה עיקר הבעייתיות, מאחר והכלים שלהם להבנת החלק הזה של המוזיקה היו הרבה יותר מוגבלים מהכלים להבנת מלודיות והרמוניות, הם יכלו להתייחס למה שקורה מבחינת הקצב כסנקופות בלבד ולא היתה להם את היכולת להבין והם גם לא התעניינו מעבר לזה. הדבר הוביל כמובן להרכבים קלאסיים שיצרו לעצמם צליל ג'אזי לכאורה ע"י התעסקות על סמך התייחסות זו של קונטרהפונטליות בלוזית + סינקופות. אלו היו האלמנטים הראשונים שאובחנו בג'אז ע"י האנתרופולוגים, הקונטרפונטליות הבלוזית שכונתה בפשטות הבלוז כאלמנט אחד, ולגבי האלמנט השני של הקצב והסנקופות, מאוחר יותר כשהבינו האנתרופולוגים הקלאסיים את המגבלות שלהם עצמם בהקשר לנושא זה הם אימצו את התפיסה של המוזיקאים שכינו את החלק הזה כ"סווינג". הסווינג לא זכה להגדרה של ממש מאחר והוא היה הרבה יותר מורכב ממה שהתפיסה הקלאסית יכלה לתת לו מענה. האנתרופולוגים לא הבינו בעיקר את הנושא של הדינמיקה והחשיבות שלה, הדינמיקה היא האלמנט החשוב ביותר של הג'אז יחד עם הבלוז, והיא שיוצרת את ה"סווינג", זוהי תאוריה מתקדמת של דינמיקה שלא קיימת במוזיקה קלאסית ושהלכה לאיבוד בסוף שנות העשרים עכב ההשחתה של הג'אז.
בשנות הארבעים מבקר ג'אז בשם Ernest Broneman פצח בסדרה של עשר כתבות בשם The Anthropologist Look At Jazz שבהם ניסה להציג תפיסה מסכמת של אנתרופולוגיסט כלפי ג'אז. האנתרופולוגיות של ברונמן הובילה אותו דווקא לתפיסה מסורתית שגורסת שהשיא מצוי בעבודה של שנות העשרים של הג'אזיסטים מניו-אורלינס שזה הג'אז האמיתי. לעומתו אנתרופולוגיסט אחר, Max Harrison, הובל ע"י התפיסה האנתרופולוגיסטית שלו לתובנות של מודרניזציה. האריסון ביסס עצמו על הבית ספר האנתרופולוגי שרמזתי אליו קודם לכן, שרמז כי הג'אז של שנות העשרים היה מצוי בשלב התפתחותי זהה לזה של תקופת הבארוק וכי עליו כעת להמשיך ולהתפתח בכיוון שאליו הגיעה המוזיקה האירופאית. הבעייתיות בתפיסה הרומנטית של האריסון נובעת מכך שהאריסון והללו ששייכים לבית ספר האנתרופולוגיסטי-מודרני "צפו" מראש מה תהיה ההתפתחות הבאה בג'אז עוד לפני שהגיעה! ביולי 1957 בסדרה של חילופי מאמרים עם Roger Pryor Dodge כתב האריסון במאמר שבו ביקש להלל את הרומנטיקה של בטהובן ווגנר: "Mr. Dodge will find it more than difficult to hear neat sequence of eight-bar sections, each devided into four-bar phrases, in the work of composers like Berg and Webern. And Although jazz is technically a long way behind straight music, they are not so common in the improvisation of Parker or Navaro"
האריסון אם כן הוא תופעה קלאסית של מבקרי הג'אז האנתרופולוגיסטים המודרנים, הללו שראו בתרבות המוזיקלית הרומנטית של וגנר עליונה ומכילה כל תרבות או כל התפתחות אחרת משמעותית במוזיקה ולכן הוא כמובן ציין לשבח את פרקר ונבארו שהלכו לכיוון שהמצופה. כמובן שלא היה מדובר פה בהתפתחות טבעית אלא בנהג מרכבת סוסים שמכוון את הסוסים באמצעות הרסן לכיוון של וגנר ובטהובן. החסרון בתפיסה הזאת היא שהיא מייצגת בדיוק את הדקאדנס של הרומנטיקה, ההתנשאות של הרומנטיקנים שנסחפו אחרי האקורדים והטון המתוק כתחליף לכל דבר ושהמוזיקה שלהם וההשפעה ההרסנית שלהם גרמו למוזיקה הקלאסית האירופאית להתקע ולא להתפתח בדיוק כמו שלאחר מכן ייהרס הג'אז וייאבד כל משמעות מאותה הסיבה.
הקלות הבלתי נסבלת שבה אמנים מחליפים אקורדים וחושבים שבכך יצרו את פסגת המוזיקה היא התפיסה הכי גרועה, וזאת מבלי לפגוע בתובנות המוזיקליות של הרומנטיקה, אלא שעובדתית מתברר שבתקופות שבהם מוזיקאים הלכו על המוזיקה כמאפיין עיקרי כמו בבארוק או בראשית הג'אז ולא על נסיון לייצר צליל מתוק שיישבה את המאזין וימיס את הלב (וימאס אחרי 2-3 האזנות) ואקורדים אקדמיים ומשעממים, כמו שהיה בתקופות הרומנטיות היתה יצירתיות רבה הרבה יותר. והרומנטיקנים בהתנשאות שלהם אפילו לא מוכנים לקבל רעיונית שאולי האמת מצויה באמצע, שילוב של מוזיקה עם רומנטיקה, לא ולא, הם רוצים רק רומנטיקה, עוד ועוד ממנה, ובשביל שלא ישעמם הם רוצים אקזוטיקה. נחמד וטוב אבל המוזיקה לא מתקדמת ככה!
המשך יבוא