שנה לבלוג

הבלוג נפתח באופן מעשי בראשון ליולי 2006. הפוסט הראשון על רוג'ר ווטרס בהופעתו בישראל היה יום למחרת. הפוסט המסכם הזה מביא לסך של 165 פוסטים שלהם התפרסמו 81 תגובות. מספר המבקרים היומי (מבקרים שונים) הממוצע הוא בסביבות 250, בשבוע הממוצע עומד על 1150 בערך, ובחודש יש 2800 מבקרים שונים פחות או יותר. אין לי נתונים מעבר לכך עכב שהסטטיסטיקה החלה להספר רק בדצמבר 2006 וכל המידע נמחק ואותחל לפני חודשיים. המבקרים מגיעים בעיקר מארה"ב וישראל אך גם די במפתיע ממדינות רבות אחרות.

הרעיון של הבלוג כפי שראיתי אותו בתחילה היה לכתוב פוסטים קצרים בנושאי מוזיקה מהמאה העשרים שמטרתם ליצור בקורא מוטיבציה לקרוא קישורים שאליהם הפניתי. הרעיון היה לכתוב פוסטים קצרים עם תמונה אולי ולקשר את הקורא אל מה שראיתי כתוכן האמיתי, אתרים אחרים, כמו בפוסט הזה כדוגמא על האתר של הג'אז המנומס. הדבר בלט אפילו יותר כאשר גם כשכבר עשיתי כתבה גדולה בהיקפה, כמו הראיון עם רועי גיארי, התעקשתי לעבוד קשה על לכתוב אותו לעורכי האתר שיפרסמו באתר ובבלוג רק העברתי קישור לראיון. סוג אחר של פוסטים היה אנקדוטות קצרות כמו בדוגמא הזאת, פוסט על לואיס ארמסטרונג והיהודים, התפיסה היתה שצריך תמונה קטנה להמחיש, ולכתוב עוד כמה מילים ואז לסיים באנקדוטה קצרה או בקישור למקום אחר.

ממש אז הגעתי למסקנה שפרסום של תמונות הוא לא הרבה פחות גרוע מאשר פרסום של קטעי אודיו או וידאו מהסיבה שבלוג תוכן לא אמור בתפיסה שלי ללכת על הכיוון של למשוך את העין אלא לספק תוכן. באותו הזמן התגבשה התפיסה שלי שהבלוג צריך להוות קרש קפיצה למקומות אחרים שבהם יהיה התוכן בלי תמונות או כל דבר אחר שמושך את העין, הפוסטים הפכו להיות קצרים יותר וכמות התמונות הפכה למינימלית. פוסט לדוגמא בכיוון הזה, חשבתי שהתובנה של טיילור אגסטי מעניינת וששווה למי שייכנס לבלוג ויקרא לקבל מוטיבציה ללחוץ על הלינק ולקרוא באופן מקיף יותר כשמה שאני נותן זה רק מוטיבציה וקצת הדרכה במידת הצורך לגבי הרלוונטיות של הלינק.

בספטמבר חזרתי קצת לנושא של התמונות והארכתי במעט את אורך הפוסטים במחשבה שראוי לתת יותר רקע לקורא ולהאכיל אותו עם כפית מאשר לשלוח אותו לקרוא לינקים שפעמים רבות הוא לא כל כך מעוניין לקרוא אותם. זה החל בפוסט על "מא" רייני, כשהבנתי שרבים לא יודעים מי היא היתה בכלל ובלי לתת כתיבת רקע יותר מקיפה הסיכוי שזה יעניין את הקורא קטן יותר. הפוסטים גם החלו להחיל יותר ויותר תובנות אישיות שלי כמו בפוסט הזה על הפיוז'ן שהפך להיות פוסט פופולרי במיוחד משום מה. הפוסטים שלי החל מספטמבר ועד אמצע אוקטובר 2006 היו בדיוק כאלו, תובנות אישיות לצד קישור להרחבה. באותו זמן לקחתי פסק זמן של חודש מהבלוג עד אמצע נובמבר כי לא הייתי מרוצה ממנו מספיק, כשחזרתי המשכתי את הקו הקודם.

ואז כשג'יימס בראון מת כתבתי לראשונה פוסט ארוך ומושקע במיוחד שכולו תוכן. ההצלחה של הפוסט הזה בעיני היתה שהייתי מרוצה ממנו, והחלטתי שזה הכיוון החדש של הבלוג.באמצע ינואר פרסמתי את הראיון השני שלי הפעם עם מידד זכריה שהיה אחד הדברים המעניינים ביותר בבלוג, וכעת היה ברור לי שזה הכיוון של הבלוג, הבלוג הוא בעל תוכן לצד זה שהוא מקשר לאתרי תוכן אחרים. מאז הבלוג השומר על סגנון פחות או יותר קבוע אם כי יש כיוונים חדשים שאליהם פניתי, סיקור של אירועים בכתבות הכנה לצד כתבות ביקורת כמו פסטיבלי הג'אז של ת"א וקיסריה, מעקב אחרי נושאים כמו המאבק על עתיד המוזיקה, וסדרות של כתבות במגוון נושאים בעיקר ג'אז כמו הסדרה הזאת על מבקרי הג'אז שעדיין מצוייה בעיצומה. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות ועוד לא התחלתי לכתוב עליהם חלקם כבר עשיתי עבודת הכנה, עיקר הבעייה זה זמן לשבת ולכתוב כי יש רעיונות חדשים שאפילו עוד לא בא קצה הקצה שלהם לידי ביטוי.

בסיכום אני עדיין לא מרוצה במאה אחוז מהבלוג למרות השיפור שאני חש בו והמטרה שלי היא שהבלוג ישתפר כל הזמן ברגע שהוא יתחיל להפסיק להשתפר ולהתכנס לבינוניות אני אפסיק אותו מיידית עד שתבוא השראה טובה שוב. למרבה המזל זה עוד לא קרה לי ואני מקווה שלא יקרה לי כי יש בלוגים מצויינים שאחרי תקופה מסויימת פתאום נעצרים וכמות התוכן בהם יורדת. אני מקווה שלי ימשיך להתמזל המזל שיהיה לי על מה לכתוב גם בהמשך ובלי לשעמם לפחות לא את עצמי!