היום החל ברגל שמאל, השוטר דני העניק לי מתנה יוצאת דופן: דו"ח על אי לבישת חגורה. סה"כ יצאתי מחניה ברברס, מכוניות ציפצפו, התקדמתי והופ קיבלתי קנס. מילא הקנס אבל 6 נקודות! אין פלא שמערכת האכיפה של הדרכים די כושלת, אם על אי לבישת חגורה מקבלים אותו דבר כמו מעבר באור אדום אז אין פלא. לאנשים שמנהלים את מערכת האכיפה אין הרבה שכל ואנחנו סובלים, אנשים נהרגים אבל להם יותר חשוב ככל הנראה כמות הכסף שהם יעשו, ואכן אם חושבים על זה, מי שמשלם את הקנסות אלו האזרחים ההגונים והפשוטים, העשירים יעמידו סוללת עורכי דין בשביל לבטל את הנקודות המטופשות, והפושעים בכלל השוטר לא ייתן להם שום דו"ח ואם כן זה לא משנה, כמה פעמים שומעים על נהג עם עשרות עבירות שפוגע לבסוף והורג אזרחים על הכביש?
בכל מקרה זה פחות מסוכן בהתנהלות המשטרה מאשר הזלזול המחפיר והמחשבה שהכל שייך להם. השוטרים שיכורי כוחנות סה"כ נתבקשו לעשות סדר בפסטיבל אבל לא רק שלא היה סדר והפסטיבל סובל מתורים מתמשכים ללא שום צורך, אלא שהשוטרים לוקחים על עצמם "משימות" עצמאיות. בשלב מסויים המשטרה החליטה שלא נכנסים יותר מכוניות למתחם החנייה, ואז החליטה אחת השומרות שאני לא נכנס וצריך כעת להסתובב לעומת שבאתי וליסוע. אבל היא עצמה חסמה את המעבר שאי אפשר יהיה להסתובב. כשהצלחתי להתיישר עם הרכב במטרה לצאת, היו לפני שתי מכוניות שחסמו את המעבר. כל שנותר לשוטר היה לפנות אל המכוניות החוסמות ולדרוש מהן להתקדם משם. אלא שהשוטר לקח לו זמן, תחילה הוא ניגש אלי פתח את הדלת שלי בפראות ואמר לי להתקדם ואז טרק את הדלת. אלא שהוא לא ממש יודע לסגור דלת של מכונית ונוצר מצב שהוא החל לסגור ולטרוק לסגור ולטרוק בלא הצלחה עד שביקשתי ממנו להפסיק והסברתי לשוטר שאני אסגור בעצמי את הדלת של הרכב שלי.
השוטר רק אז לאחר שסגרתי את הדלת בהצלחה שם לב שיש מכוניות לפני וניגש אליהן לבקש מהן להתקדם. זה לקח לו זמן ובסוף הצליח אבל השאלה היא למה הוא חשב שהוא יכול לפתוח ולטרוק את הדלת שלי בצורה כזאת, והתשובה היא שהמשטרה בישראל כושלת בגלל שהם שיכורי כוח יותר מאשר פועלים עם שכל. וזה מסוכן, לא חסר הרבה שאחד השוטרים שיכורי הכוח יקום עם האנגאובר מהגבורה שלו בפסטיבל ויתחיל לפעול נגגד אזרחים לאור יום. אין לי כלום נגד המשטרה ואני מודה להם על העבודה המצויינת, אני מאוד מעריך באופן כללי משטרה ומבין את הקושי בעבודה הזאת, רק שקצת מחשבה תוכל אולי להביא אותם להישגים אמיתיים בעתיד נגד פושעים אמיתיים.
אם מניחים בצד את המשטרה, הרי שהערב התחיל פנטסטי על פסגת הסקסופונים. קודם כל היתה להם חוליית הגנה משובחת, בילי הארט על התופים וססיל מקבי בבאס ייצרו לסולנים סביבת עבודה טובה בשביל הבלה-בלה-בלה-בלה-בלה שלהם. וזה אולי הדבר היפה, כשליבמן עלה עם כלי הנגינה לנגן את הבלה-בלה, זה לא נשמע כמו בלה-בלה. הוא פיתח סגנון וטכניקה שנותנות לבלה-בלה שלו לזרום בין מלודיה להרמוניה בצורה שוטפת יותר מאשר רוב הסולנים האחרים. לצידו לובנו שיש הרבה אנטלקטואליזם בנגינה שלו, הוא יכול להיות מינימליסטי לפרקים ומצד שני לצאת מייד לאחר מכן ביציאה אנטנסיבית יותר. הוא פחות אנטנסיבי ובאופן כללי פחות טוב מליבמן אבל האנטלגנציה ניכרת בנגינה שלו יותר. רווי קולטריין מחפה על חוסר במציאת צליל משלו בעבודה קשה במעלה ובמורד הסולמות.
היתה זו הופעה 4.5 כוכבים בדומה לזו של סטאנקו אבל אולי בנקודות מעט טובה יותר, בזכות השילוב של מספר כלי נגינה והנגינה של סולנים יחד, דברים שאצל סטנקו לא היו. מה שמעט מוריד ומונע מהופעה מושלמת שכזו להיות 5 כוכבים הוא החומר המבוצע, החומר חסר נסיונות ללכת קדימה לכיוונים חדשניים, זה פחות או יותר אותה השבלונה של הג'אז המודרני מבוסס-וירטואוזיות, הדבר היחיד שאפשר להשוות זה הרמה הטכנית בין הסולנים אך מעבר לזה זה פחות או יותר אותו הדבר, נגיעות אקזוטיות, עבודה הרמונית, סולואים, חוליית הגנה קשוחה, אותם מרכיבים שכל ההרכבים הטובים משתמשים בהם ומבלי לייצר משהו חדשני, פשוט חזרה על מסורת. אפשר לומר שלקולטריין היה אולי בן ביולוגי אחד על הבמה אבל מבחינה מוזיקלית כמעט כל הסולנים של כל ההופעות הם בנים שלו, והשבלונות שהוא ייצר באלבומים כמו A Love Supreme הן השבלונות ה"מודרניות" לכאורה בג'אז ה"חדשני" למרות שמדובר באותה הגברת בשינוי האדרת.
משם ניגשתי למאיר בן מיכאל. בן מיכאל לקח על עצמו משימה מסוכנת, כמו כל הרכב מבוסס על ההארד-בופ הוא הסתכן בצליל של שנות החמישים. אבל בן-מיכאל הציג מה שאולי הרבה מההרכבים האחרים לא הציג, היה לו קונספט מעניין. התופים והויברפון העניקו לו חוליית הגנה קשוחה, כשגלעד אברו על הבאס היה פחות בולט ממה שראיתי אותו בעבר. יונתן רוזן המתופף הוא בהחלט תגלית, אם זה אותו אחד מאתמול אז הוא בהחלט שומר על הצליל שלו ועל רמה סבירה. ורמי שולר בויברפון בהחלט הוסיף הרבה גם לצליל וגם למוזיקה. נוצר מצב מעניין שהמוזיקה שבן-מיכאל יצר היתה מקורית יותר מהרבה מהדברים המתוחכמים שראיתי לפני כן, למרות הסיכון בסווינג ההארד-בופי הנוטה לשבלוניות, דווקא היו אלו המתוחכמים שסבלו משבלוניות, ואילו פה התקבל צליל ואנרגיות רבות. בן מיכאל לא שמר על יציבות בכל הקטעים שראיתי, הקטע המקורי היה כמובן קטע טוב יותר מהאחרים. 3.5 כוכבים.
עזבתי לוואלאקטה שגם הם עסקו בחומר מסוכן, מוזיקה לטינית. כולם יודיעם שמוזיקה לטינית בקלות יכולה להפוך ולהיות למוזיקת חתונות אם לא שומרים על איתגור לכל אורך הדרך. וואלאקטה שמרו על עצמם לאורך זמן אך לאחר שביצעו שני קטעים טובים, שני בולרואים כשהראשון בלדה שונה מהסטנדרטים המוכרים, והשני מוזיקה מצויינת בהשראה טובה ועם זמרת טובה מאוד, לילה מלקוס שמצטיינת בחומר זורם יותר מאשר בלדות, וואלאקטה נפלו בדיוק לקטע של החתונות בקטעים שבאו לאחר מכן. כאילו הכל התפרק, פשוט כך. אבל מה שהטריד אותי היו הפידבקים מהמקרופונים. להקה רצינית לא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה. 3 כוכבים.
הרכב חגיגה סבל בדיוק מאותה הבעייה. אחרי שניגנו מוזיקה טובה ומעניינת, עם מוזיקאים מעניינים כמו דני בנדיקט שהצטיין באופן יוצא דופן ואחרי שהציגו קטע מקורי נחמד, כשמתי גלעד הבאסיסט מתגלה הן בליווי והן בסולו כבאסיסט טוב מאוד, עמוס הופמן וחגי אמיר בקטעי סולו טובים ואלון פרבר בתפקיד מעניין, שוב ישנה אותה התפרקות של ישראלים, קטע על חתולים וכל מיני שטויות. לא נשארתי עד סוף הקטע הזה כי פשוט מהצליל הראשון הבנתי שמדובר בבדיחה. בכל זאת על התעוזה מגיע להם 3.5 כוכבים, בהחלט הופעה טובה.
ממלו גיטנופולוס שהספקתי להיות בהופעה שלו 20 דקות, ומחר אני מקווה להכנס לעוד 10 דקות לפחות בשביל להשלים את התמונה, מציג את הסווינג הישן של שנות השלושים-חמישים טרם ההארד-בופ. על הבסיס הזה הוא מנסה להעז כמה שיותר עם מלודיות, בסה"כ יש לו הרכב סווינג לא רע ויש לו רעיונות מעבר לרוב להקות הסווינג המוכרות שהן רק טריביוט לעבר, בעוד הוא ממש מנסה להחיות את המוזיקה הזו ולחדש, אבל יש מגבלות מסויימות שמונעות מהמוזיקה הזו להמשיך ולהתקדם בימינו עכב בעיית התאמה לאוזן המודרנית שדוחה את הצליל הישן יותר. בכל זאת מדובר בעיבודים ברמה גבוהה וברצינות רבה. קשה לי לראות שיוצא מהרעיונות הללו המשכיות, אבל בפני עצמה מדובר היה בהופעה טובה. 3.5 כוכבים.
את הערב סיכמתי דווקא עם אינקוגניטו. אינקוגניטו היא לא להקת ג'אז, אלא להקת סול שלקחה רעיונות מהפיוז'ן וחיברה למוזיקת סול-דאנס עם נגיעות ג'אז. העניין בבחירה של המוזיקה הזאת ולא ללכת לבירלי לגרין הוא ההזדמנות לראות להקת סול שהיא די עדכנית גם בימינו. מה שהיה שווה זה לראות את הקהל רוקד ומשתולל, קהל חם, חיוני, זה לא ערמת הגוויות שראיתי בשאר ההופעות אלא קהל אמיתי. לא היה שם שום דבר אקדמי. נהנתי מהמוזיקה במנות קטנות, זה לא הסגנון האהוב עלי, אבל ג'וי רוז הזמרת היא משהו אחר. יש לה את הסול בנשמה, והיה שווה רק בשביל לשמוע אותה, וכמובן כל הלהקה היתה טובה, הבאסיסט לא רחוק בסגנון שלו מבאסיסטים של פיוז'ן דוגמת סטנלי קלארק, והגיטריסט בהחלט מלא השראה והיצירה והכתיבה של הלהקה בכללה מלאת השראה. מה שהעיב, וזה תשלום די צפוי מקהל מוטרף ושאינו יודע ממש אנגלית, זה השאגות והנהמות. זה היה נחמד כשזה היה לענין, אבל למשל כשהמנהיג של הלהקה מספר על חבר שנאבק על חייו בבית חולים, ושהוא הולך להקדיש לו שיר כעת, זה די מעיק לשמוע מישהו צורח "אווווו וווווייייי". זה קצת לא במקום. אז לא יודעים אנגלית, או קיי, להתעדכן, להסתכל על ההבעות של אלו שליד לנסות להבין מה משמעות המילים שיוצאות מהפה של הדובר.
אבל זה היה באמת בקטנה. 3.5 כוכבים במונחים של ג'אז, על כך שהביאו אותנו לראות מחדש ולהזכר שהג'אז פעם היה מוזיקה חמה. מחר יש הזדמנות לראות את לגרין, שהוא באמת מי שחשוב לראות אותו.