קודם כל חוב מאתמול לגבי ממלו גיטנופולוס. אתמול צפיתי רק בקטע קצר מידי והרגשתי כבר אז שאני עשוי לא לעשות צדק וציינתי שאבוא לצפות בעוד דקות. ואכן חוסר צדק, ההרכב שבנה עצמו על סווינג ראוי ל 4 כוכבים. למרות שהחומר עצמו לכאורה מבסיס מיושן, הרי שיש מידה רבה של חדשנות שמצאתי בה חן רב. ראשית, הסטנדרטים הנבחרים זה לא סטנדרטים לעוסים, שכבר אין מה להעצים אותם אחרי שטחנו אותם אלא קטעים פחות ידועים, שההרכב מבצע בעיבודים עם חדשנות בתפקיד של הסולנים שמעניק חיות מחודשת למוזיקה ומבט ראוי אל העבר מנקודת מבט חדשנית. ההופעה הזו מצטרפת לסדרה של הופעות ברמה גבוהה מאוד שהיו ביום השלישי של הפסטיבל שמתברר שהוא היום הטוב ביותר שלו הן בתחום הישראלים והן ההרכבים הזרים לטעמי.
הערב נפתח בקול תרועה עם כריס פוטר וההרכב שלו. פוטר לא השתמש בשירותיו של באסיסט, והתוצאה טובה להפליא. ראשית, החוסר בבאסיסט לא פטר את הלהקה מלעשות את התפקיד אלא להיפך, בעוד ישנם הרכבי ג'אז, וראינו כאלו גם בפסטיבל, שבהם יש ריחוק מסויים, "דיסטאנס", בין אמן אחד לשני. הדיסטאנס הזה הוא ברמות שונות, אבל קיים, ולעיתים נוצר מצב שכאשר אמן מבצע סולו מסויים, הוא אחראי לטוב ולרע. אם הוא טוב אז הוא עשה את שלו. אם הוא רע לא יגבו אותו. כמובן שמרבית הסולנים הם טובים, אפילו מאוד, אבל מה שמפוספס זה ההזדמנויות להניף את המוזיקה למעלה. למשל, אם אחד הנגנים נכנס לסולו וחברו רואה הזדמנות לבצע העצמת-ג'אז באמצעות אלתור משולב, פעמים רבות הוא יוותר מאותה סיבה. זה אסור. הקטע הזה מגביל את מרבית ההרכבים הטכניים, וככל שהם נהיים בימינו יותר טכניים כך המגבלה בדר"כ בולטת יותר.
החוסר בבאסיסט מראש מבטל את המגבלה הזאת, לפחות במקרה של פוטר זה עבד. זה נראה שהאמנים אצל פוטר למעשה מבינים מראש שחסר משהו שהם צריכים לחפות עליו, וכתוצאה מכך נוצרת חמימות בין הנגנים שמקשיבים היטב אחד לשני ומשתלבים בשביל לפתור את הבעיות הללו. תהא הסיבה אשר תהא, הדינמיקה הזאת בין חברי ההרכב של פוטר מקרינה גם על הקהל, כשהקהל חש בדיסטנס בין הנגנים זה מקרין עליו והוא חש שהניכור הוא גם כלפיו, לעומת זאת כאשר הקהל רואה שהנגנים הם קבוצה מגובשת המשתפת פעולה בחום, הקהל רוצה להתקרב לחום הזה והמסך בין הקהל למוזיקאי לא מתעבה אלא נהיה מעודן יותר. היתרון בכך הוא שהקהל דוחף את המוזיקאים, הקהל אמנם מודה להם יותר אך גם דורש מהם יותר, והמוזיקאים נדרשים להפגין רמות מוכנות ואלתור גבוהות יותר. אצל פוטר זה בלט מייד, ניית סמית' המתופף הפעלתן ניפק לסולנים השראה והוא גם קיבל מהם בתמורה, וזאת יש לציין שהוא עצמו סולן בפני עצמו, וכך עשו כל חברי ההרכב, וזה הישרה על הקהל שהגיב בהתאם ודרש ונתן עם ההרכב.
לפוטר עושה רושם יש ראייה מוזיקלית רחבה מאוד והדבר בא לידי ביטוי בהרכב כולו. מצד אחד לצליל של מוזיקת פיוז'ן יש איזשהו חיסרון באופי, מכל תתי הסגנונות המודרניים של הג'אז זהו תת הסגנון שבו להקות בנו את הצליל שלהם מהגרוב יותר מאשר מהטון של הנגנים כאנדיבידואלים, המינון הוא בהחלט נוטה לכיוון הגרוב בקטע הזה של הצליל. מצד שני בהופעה של פוטר המוזיקאים לא התעסקו עם שום דבר פרט למוזיקה נטו, ובכך העצימו את הגרוב עצמו ותרמו לצליל שלו. זוהי הופעה של 4.5 כוכבים, שכשיצאתי ממנה חשבתי שהיא הטובה ביותר עד אותו הרגע בגלל הקירבה לקהל. גם הגיטריסט רוג'רס וגם הקלידן טאבורן מילאו היטב את התווך שבין הסולן לתוף וסייעו לייצר מוזיקה מלאת חיים, והמשחק הקבוצתי הזה היה אולי לראשונה בפסטיבל בצורה שכזו אצל הרכב זר. נכון שאינקוגניטו גם בכיוון אבל כאמור בכתבה הקודמת, אינקוגניטו נוגעים בג'אז אבל לא עוסקים בו ממש, הבסיס שלהם הוא בפירוק יותר אר.אנ.בי מאשר ג'אז. ופוטר כמו כל הסקסופוניסטים, גם הוא בקיא בנבכי הוירטואוזיות ואף לא נמנע מנגיעות אקזוטיות בצליל שלו, אם כי הוא לא ממש משלב את זה בתוך המוזיקה במינונים מספיקים בשביל להכניס אותו לקטגוריה הזאת.
וזה אולי מה שגורם להעריך יותר את פוטר, היום כבר וירטואוזיה וטכניקה הן הכרח שכל סקסופוניסט ראוי לשמו כבר מגיע לרמות מאוד מתקדמות, וכשאנחנו רוצים למצוא מכל הוירטואוזים הללו משהו שיבדיל אותם אז יוצא שיש שני וירטואוזים, נניח, אחד קצת יותר וירטואוז מהשני, אבל השני מנסה יותר לחדש ומלא רעיונות. אז יוצא שהשני לעיתים עשוי לעלות ואפילו בהרבה על הראשון, נניח מצב שבו הוא פחות מתודי ויותר חיוני ופורה וזה עשוי להיות יתרון מכריע. לאחר פוטר ניגשתי לממלו שדיברתי עליו בהתחלה, ולאחר שהשלמתי את המחצית החסרה ניגשתי להופעה של שם טוב לוי. לוי וחבריו עשו מעשה נכון ביותר, הם עשו ירידה קטנה לצורך עלייה גדולה. הם ניגשו למוזיקה עשירה ומלאת פוטנציאל, מעמקי הפולקלור הבלקני, הם נכנסו לשם וראו מה קורה שם, ולקחו את זה הלאה. התוצאה שראינו היתה מוזיקה בהשראה טובה מאוד, שבה החבורה ביצעה העצמת-ג'אז לפולקלור שיש בה פוטנציאל רב וכבר אפשר לדבר על הישג. אלא שכמו כל ההרכבים הישראלים עד כה, למעט ממלו, חלה שחיקה בהשראה. אני הגעתי לצערי באמצע, בגלל ההופעות המקבילות, והגעתי בדיוק לקטע טוב שלאחריו קטע מצויין שלאחריו הגיע קטע רע שהוריד את הלהקה למטה. קטע פופ לחלוטין, אולי הוא לא רע ואפילו טוב אם הייתי שופט את זה במשקפיים פופיות אבל במשקפי הג'אז לטעמי זה היה רע.
קטע שלא מתאים בכלל לפסטיבל. הפסטיבל אמור להיות מסע היכרות של שם טוב לוי עם קהל הג'אז, שהרי זה פסטיבל ג'אז, ואילו מה שנעשה שם זה שיר פופ מובהק, ושום סולו לא יכול לחפות על מה שאירע שם. נוצר מצב שלוי לא ניצל את ההזדמנות שלו במלואה לטפס למקום הראוי לו בג'אז הישראלי, כלומר, זה לא שזה הופך אותו למוזיקאי פחות, אבל עוד לפני שהגעתי להופעה שמעתי ברדיו מישהו אומר "איך שם טוב לוי הגיע לשם?" ואני חייב לומר שבמהלך הקטע הראשון ששמעתי, ממש כשנכנסתי במחצית ההופעה, חשבתי שמי ששאל שאלה זאת בוודאי לא היה בהופעה, והנה להפתעתי מצאתי עצמי מסכים בהחלט לפתע. הרגשות שלי לגבי ההרכב הזה מעורבים, לא נראה לי שאכפת להם מעולם הג'אז, הם קיבלו הזדמנות בזכות הכשרון והידע וניצלו אותה לרעה, למה לא? ולמרות הפוטנציאל והרגעים הטובים בעיני זה חבל שלא נתנו למישהו שיודע יותר להעריך במה של ג'אז.
ללוי יש בעיני את הפוטנציאל הגדילה הגדול ביותר מבין כל באי הפסטיבל, והוא פשוט נראה כי לא מן הנמנע יזרוק את זה ויעבור לנגן מוזיקת פופ בשלב מסויים, זכותו, אבל אני חושב שבפסטיבלים הבאים יצטרכו לבדוק שיר שיר ביתר קפדנות ולסנן הופעות. אם אינקוגניטו היו על הסף והיו עוד כמה דברים פה ושם, הקטע הזה היה בבירור פניה לכיוון שאינו ג'אז. למרות זאת היתה הופעה של 4 כוכבים בעיני, ואפילו עם פוטנציאל ליותר, והקטעים שלאחר הקטע הפופי חזרו להיות בהשראה טובה לפחות ברגעים שהייתי, ספרתי שניים או שלושה קטעים טובים נוספים ומאוד רציתי להשאר עוד וממש ברגע האחרון רק עזבתי לבירלי לגרין. לצערי אני לא אגיע ליום האחרון של הפסטיבל ככה שלא אוכל לבחון אותם שוב.
ההופעה הבאה של בירלי לגרין היתה ההופעה שבה ידעתי בדיוק למה אני מצפה, לא היה אפילו שמץ הפתעה, ובכל זאת היתה זו הופעה שנהנתי ממנה לכל אורכה ורוחבה. ההרכב של לגרין הוא הרכב שבנוי היטב. קודם כל, מאחר ולגרין מגיע מהג'אז הצועני אפשר להבין אולי למה הוא משתמש בכישוריו של פול וינטרשטיין. וינטרשטיין הוא יחידה ריתמית שמספקת בעצמה את כל מה שנדרש בשביל המקצב הצועני. מי שזוכר את התמונות של דג'אנגו ריינהארדט זוכר בוודאי שני גיטרות אקוסטיות שנתנו את הקצב הצועני וליוו את ריינהארדט, וינטרשטיין שמגיע עם הידע של ימינו עושה את העבודה של שניהם עם גיטרה חזקה יותר, ובמקום גיטרה שנייה יש סיוע הן גוטייה לורין בבאס והן של האיטלקי צ'קרלי בתופים שמחזק את הצליל הפולקי ההוא של להקת הגיבוי של ריינהארדט ומבצע עליו העצמת-ג'אז. כמובן שדג'אנגו אם היה היום סיכוי טוב שהיה בוחר ביחידת קצב דומה להפליא, כמובן שזה רק ניחוש כי אי אפשר לדעת מה היה קורה, אבל ניחוש סביר ביותר לטעמי.
בירלי עצמו רחוק מלהיות ניזון רק מההשפעות של דג'אנגו. הוא בנה סגנון ייחודי שאפשר להשוות אותו לג'ו פאס, רק שפאס היה יותר בלוזי ובירלי לוקח את הצליל ההוא למקומות קצת שונים, אבל לגרין בהחלט ממשיך את העמדה של פאס. לגרין הוא סולן ווירטואוז מהשורה הראשונה בעולם, וההופעה שלו חולקה לשני חלקים. בחלק הראשון היתה לו הבמה להפגין את כישוריו כסולן להנאת הקהל. אצל לגרין גם יש את החום והקרבה אל הקהל,גם פה זה די מתקשר לקשר החם בין חברי הלהקה ולהשראה שזה נותן על הקהל כמו גם לצליל החם של בירלי שמקרב את הלבבות ואין בו טיפת ניכור. לבירלי יש שיתוף פעולה על הסקסופוניסט פרנק וולף שהוא שיתוף פורה, וולף שולט גם הוא ברזי הטכניקה והסולואים שלו עומדים בפני עצמם היטב ומוסיפים רבות למוזיקה.
דיברתי קודם על העצמת-ג'אז, והחומר שבירלי לגרין בחר בו הוא בהחלט חומר בינוני, ופה נכנסת הגדולה שלו, ההרכב שלו לוקח את החומר הזה מבירתא עמיקתא ומעלה אותו באמצעות העצמת הג'אז לאיגרא רמה. וזה הבדל משמעותי בין הרכב שעושה שיר פופ לבין הרכב שלוקח שיר פופ ומבצע עליו העצמת-ג'אז ומחייה אותו מאשפתות. היה אולי מעניין יותר לראות את לגרין עושה חומר קצת יותר מאתגר, אבל שלא יהיו טעויות, מידת הרצינות והתוצאות הסופיות של לגרין וההרכב שלו ממחישות את אחד הדברים היפים בג'אז שהוא העצמת-הג'אז. שרה לזרוס שנכנסה החל מקטע גם היא שותפה מלאה להעצמת-הג'אז שדיברתי עליה, הניואנסים, הסקאט וכל מה שעשתה היו ברמה הגבוהה ביותר של השירה המודרנית בג'אז. אחד ההבדלים בין ההופעה של לגרין, שהפכה להיות הפייבוריטית שלי מייד כשהסתיימה ועקפה את פוטר, ונכון גם לגבי פוטר ולגבי ההופעה שאני עוד מעט אדבר עליה, ההופעה של דה-פרנצ'סקו, בין הופעות אלו להופעות של וירטואוזים אחרים היה הקטע של המלודיה. ללגרין ודה-פראנצ'סקו שהטכניקות שלהם כוללות הרמוניה מתקדמת אין בעייה להשתמש גם במלודיות. לעומת זאת הגישה של אותם אמנים וירטואוזים שבורחים מהמלודיה מגבילה אותם. זה כמו שחקן שחמט שיחליט שמאחר והפיונים במשחק חלשים לטעמו שהוא ישחק בלעדיהם. לא משנה כמה הוא וירטואוז עם הכלים האחרים, הוא יימצא בעמדת נחיתות עכב המגבלה שהוא כפה על עצמו.
ללגרין אין את הבעייה הזאת ולהיפך, הוא אוחז בטכניקות הרמוניות שהוא מתבל עם יכולות מלודיות בצורה שנשמע כאילו הוא מנגן מלודיה של הרמוניות, דבר יפה שניתן להגיע אליו רק כשיש אהבה לפשטות, החום, והעוצמה של המלודיה. לפני ההופעה של לגרין ישב לידי אדם מבוגר מאוד, ונחמד מאוד שאחז משקפת שדה בידו. הוא שאל אותי אם זה ההופעה של הפולני. הסברתי לו שלא, ההופעה של הפולני מתקיימת באולם אחר. האיש ביקש ממני לבדוק אם לגרין או הפולני מופיעים מחר, באמצעות התוכנייה שאחזתי בידי. השבתי לו שלא, והצעתי לו לבדוק בעצמו את התוכנייה אותה הושטתי לו. "יש לי תוכנייה פה למטה", השיב האיש, "ככה שאני לא זקוק לתוכנייה." "תבין, יש לי משקפיים ואני לא יכול לקרוא את זה". ספונטנית יצא לי "בשביל זה יש לך משקפת, אולי צריך להרחיק את התוכנייה", ואז הבנתי את האבסורד שייצא לי. האיש הנחמד חייך.
לאחר לגרין שקיבל ממני 4.5 כוכבים, עכב שהחומר היה מבוסס על קטעים בינוניים שהועצמו בלבד, למרות שהופעתו היתה טובה מכל ההופעות האחרות עד לאותו רגע, ממש לאחר מכן הגיעה הופעה מפתיעה ביותר לטובה. היתה זו ההופעה של הישראלי אריה וולניץ. וולניץ הציג רעיון שתחילה חשבתי שיהיה יומרני מידי, יצירת מעין אופרת ג'אז או דרמה מתפתחת מעגלית של ג'אז בארבעה חלקים, על בסיס המשלב רעיונות מג'אז-חופשי-מודרני וממוזיקת ג'אז-פסקולי הסרטים שכבר דיברתי על הסגנון בעבר בבלוג. מה שהפתיע אותי הוא לא רק התעוזה אלא שמתברר שיש פוטנציאל רב לקטע הזה ולסגנון הזה. ראשית, וולניץ עצמו משתמש עבור האקזוטיקת-פסקולי-סרטים בבאס חשמלי, ולא בבאס אקוסטי. למרות שיש יתרון לבאס האקוסטי בכל הקשור לספייס ולעומק צליל, הפתיע אותי וולניץ בהתקדמות שעשה עם הכלי שלו. ולצידו הגיע דן פוגטש, שהגיע לרמה לא רעה בכלל בסגנון שאולי מזוהה עם אמנים כחמיד דרייק. היתה רלוונטיות רבה במוצר שהם הציגו, אם כי נראה כי עליהם לצמצם פערים בהבנה, אריק נייסברג כשניגן עם אורגן תרם רבות, ולמעשה עד אותו הרגע היה נראה שהם שומרים על יכולת קבועה וטובה, אבל צלילי הפסנתר הרגיל שהגיעו די הוציאו החוצה ושברו את המתח והדרמה. חגי אמיר הסקסופוניסט לפחות לטעמי צריך עוד לקדם את הצליל שלו למרחבי האקזוטיקה.
למרות שברור שלא מדובר בהישג הכי גדול בעולם לחומר כזה, הרי שמדובר בחומר מאתגר וקשה שבו הגיעו לרמה טובה, הקטע נמצא בשלב שלטעמי יש לשפר אותו אבל החלקים המוגמרים בו הם ברמה טובה ואחידה וזה סימן טוב. אני אומר קטע, אבל כאמור מדובר בארבעה פרקים, שאני נטשתי בשלב שהיה ככל הנראה השלישי שבהם ויצאתי לצערי לצלילי הפסנתר הרגיל להופעה הבאה, מחיר שצריכים לשלם כשסקרנים ורוצים לתפוס הכל או לא מאומה. ובכל זאת סימנתי 4.5 כוכבים על התעוזה, וההישג לטעמי במונחים של ג'אז ישראלי, להיות מובילי תחום עם חומר מקורי ויצירה מתפתחת, האחרים הישראלים שעוסקים בזה בדר"כ הם עושים את זה בהרכבים בינלאומיים ולא בחומר אישי שכזה. משם המשכתי לרוני הולן שעשה מחווה לטוני וויליאמס, שיש בה את המגבלה הרגילה של מחווה שהיא רק טרנד זמני או גימיק ושספק עם מחר הולן ינגן שוב מחווה לוויליאמס. זה שונה מהסקסופונים שעובדים על החומר של קולטריין, אנשים שמקדישים לעבודות של קולטריין את כל חייהם ועושים ויעשו זאת שוב ושוב, זה ליגה אחרת של טריביוט. 3 כוכבים.
ואז הגעתי להופעה הכי טובה של הפסטיבל, ההופעה היחידה שהענקתי לה 5 כוכבים מלאים ללא היסוס. היה זה ג'ואי דה-פרנצ'סקו, די עלום עד אותו רגע מבחינתי, שכבש אותי מהצליל הראשון. אבל מה שקרה שם היה הרבה יותר קולוסלי מזה. וחשוב אולי להבין את הרקע: ראשית, הג'אז מטיבו בנוי על הבלוז. ככה הוא נולד, וככה היה במשך השנים שפעמים רבות אמנים השתמשו בבלוז במינון כזה או אחר, שעם השנים הלך ופחת. הקהל הישראלי במשך שלושה ימים מלאים של פסטיבל ועד לאותו הרגע, כמעט ולא שמע בלוז במינון מספיק בשביל לזהות אותו ככזה. פה נגיעה, שם נגיעה, לא יותר מזה. כבר בצלילים הראשונים היתה לי תחושה שהולך להיות פיצוץ, שמעתי בקהל מלחשים "הוא עושה המון בלוז במוזיקה שלו". זה לא היה לחש במקום אחד, היתה מין שנייה כזאת שהמילה בלוז עמדה באוויר ממספר מקומות.
את מצב הקהל הייתי משווה למישהו שלא שם לב, אבל במשך תקופה ארוכה, נניח שנה, לא יוצא לו לאכול דגים. פה הוא נותן איזה ביס קטן בארוחת שישי או שבת משפחתית, שם הוא הרביץ קופסא טונה במילואים, אבל לא יצא לו לשבת על דג שיוצא מהתנור בצורה רצינית ומלאה. והנה, בעודו מטייל לו להנאתו ובמפתיע בחיפושו אחר מסעדת בשר, ובעודו מתיישב לו שם, הוא מריח ריח מוכר ונחשק. הוא ניגש לדלפק ורואה דג אמנון/מושט (לצורך העניין יכול להיות כל דג עסיסי ובשרני) שניכר בו כי זה עתה יצא מהים טרי ועלה ישר על המנגל עם תיבלון כיד אמן. הניחוח מתפשט והאיש נתקף באותו רגע בבולמוס דגים, הריר נוזל לו מהפה והוא רוצה לחפון בחניכיו מהדג העסיסי מהר ככל האפשר. והוא מזמין את הדג וטורף אותו. זה מה שקרה לקהל עם הבלוז.
כשהחלו להגיע הניצוצות של הבלוז זה היה הריח. מייד לאחר מכן הגיע שיר שכולו בלוז, שבו הקהל כבר רקד ושר עם האמן. שורה האמן, שורה הקהל. הקהל מחא כפיים והיה על הגג. זה היה מעין פלירט כזה. גישושים בין הקהל לדה-פראנצ'סקו. ואז דה-פראנצ'סקו מספר על הבלוז שהוא עשה כשפגש את ג'ימי סמית' המנוח, והקהל כבר לא יכול לחכות. הפלירט הפך להאבה ממבט ראשון, והקהל מצא את עצמו שר "גוט מי מוג'ו וורקינג" מוחא כפיים ורוקד. אבל השיא הגיע דווקא לאחר הסטנדינג אוביישן, כשההרכב חזר לביצוע ההדרן המיוחל, שהקהל הנלהב לא היה מוכן לעזוב בלעדיו. ואיזה ביצוע! ג'ואי יקיר הקהל בחר לא פחות ולא יותר מאשר לבצע עם ההרכב המצויין שלו את Back at The Chicken Shack! מיותר לציין את הטירוף שאחז בקהל, ובנגנים כאחד. ההרכב כולו יחד עם הקהל שהסתער עם מצלמות והסתדר מול ההרכב, כשהוא רוקד, מוחא כפיים וצועק.
היה זה רגע השיא של הפסטיבל. חשבו לציין שדה-פראנצ'סקו הוא באמת ענק בסגנון. היכולת שלו לייצר בעצמו את הסווינג, את כל התפקיד של הבאס כשהוא מאלתר זאת בפנטסטיות, תוך שיד ימין שלו מאלתרת והוא כמו כל ההרכב שלו עושים את סמית' בצורה מושלמת, ובחומרים אחרים ההשראה של סמית' נותרת, אם כי דה-פרנצ'סקו ייצר גישה חדשנית שנותנת לו לעיתים יתרון ביד שמאל אפילו על סמית' הגדול. אבל כל ההרכב מעולה. ג'ייקוב לאנגלי מזכיר מאוד גדולים כמו מונטגומרי בגישה שלו. ביירון לאנדהאם המתופף הוא פשוט תענוג בפני עצמו, ורון בלייק הסקסופון האורח משלים את ההרכב בשלמות. בלייק למעשה כסקסופוניסט, נראה היה כי היה לו חשש כסקסופוניסט "ליפול" לבלוז, הוא לא התמסר בקלות, ואכן בקטעים לפני כן הוא הציע הרבה מאוד דברים שונים, בלדות כמו גם וירטואוזית סקסופון מודרנית שבשניהם בא לידי ביטוי הצליל החם שלו, וייתכן מאוד כי הוא חושש לבוא ולהכנס להופעה של בלוז שאולי פחות טובה לו כסקסופוניסט, אבל כשהוא התמסר לבסוף עם כולם והחל להפגין את הנוכחות שלו עם הסקסופון קיבלנו סיום מושלם לפסטיבל שאת הסיכום הכללי לגביו אני אעשה בהמשך.
הייתי אצל דפרנצ'סקו, באמת הייתה ההופעה הכי טובה בפסטיבל.. הבנאדם פאקין ווירטואוז! ובל נשכח שגם יש לו נשמה.
את ממלו גיטנופולוס לא הייתי מגדיר כסווינג, אלא באמת כהארד-בופ או פוסט-בופ, זה שיש לו הרכב גדול לא הופך אותו אוטומטית לסווינג. את ההופעה הראשונה שלו הוא סגר בקטע מקורי שלו בשם Desert Ship, שנורא הזכיר לי את The All Seeing Eye של ווין שורטר מ-1965.