החיים שאחרי המוות בסגנונות מוזיקליים

לפני מספר חודשים במהלך שיחה על מוזיקה מצאתי את עצמי בשיחה מרתקת על מוזיקה. אם הג'אז מת, אמר מישהו, הרי מה מצב הבלוז? האם גם הבלוז מת? זו היתה שאלה מצחיקה משום שברור שהיא נשאלה בגלל שכבר הסברתי שהג'אז מת לפני כן. וברור גם שאני כחובב בין השאר של בלוז, היתה זו שאלה שמופנית כלפי. זה כל כך מצחיק שזה פשוט, ברור הרי שהבלוז מת למדי. כמובן, שמותו של הג'אז הוא חלק מזה. בראשיתו של הג'אז הוא היה קשור מאוד לבלוז. חלק מתהליך הגסיסה הארוך של הג'אז, עד שהונח על משכבו בשלום, היה כרוך בהפרדות האיטית שלו מהבלוז. הג'אז לאו דווקא מת בגלל ההיפרדות שלו מהבלוז, אלא שההפרדות הזאת די במקרה היתה ברומטר שבאמצעותו קל למדוד את מידת חיוניות הג'אז בשלבים שונים בהיסטוריה. וזה גם השפיע על הבלוז. המקומות שאליהם הבלוז יכל להגיע הצטמצמו עם מותו של הג'אז. בשנת 1980 הבלוז למעשה החל בגסיסה שבה מידי פעם נראה היה שהוא מחייה את עצמו מחדש אבל היו אלו ניסיונות החייאה זמניים והבלוז נאסף אל אבותיו.

ההבדלים בין מצבו הקליני של הבלוז לזה של הג'אז הוא בכמה מאפיינים. דבר ראשון, הג'אז היה נוח יותר להתמרכז מתחילתו. בשנות העשרים היו סצנות רבות שהולידו הרבה דברים. בשנות השלושים היה כבר זרם מרכזי אחד בולט, הסווינג, שלמעשה עד סביבות 1952 שלט בג'אז. באותו הזמן הגיע ההארד-בופ שהחליף את הסווינג כזרם המרכזי והוא חי עד סוף שנות השישים. בשנת 1969 הגיע הפיוז'ן והחליף את ההארד-בופ. בשנות התשעים הגיע הג'אז החופשי המודרני שהחליף את הפיוז'ן. העניין הוא שהג'אז כבר היה מת. העקרון הוא שבכל שלב החל משנות השלושים היה זרם אחד מרכזי ששלט ושאר הזרמים היו או זרמים היסטוריים, או זרמים שוליים שנשכחו תוך זמן קצר. ובכל מקרה לא היו אלו זרמים שלהם קהל מחוייב לזרם. ככל שהזמן חולף חובבי הג'אז בעצם פחות אכפת להם מהזרם המוזיקלי והם מתמסרים להפיכת הג'אז יותר ויותר לתעתיק של מוזיקה קלאסית-רומנטית ולהפרדות של הג'אז מהמרכיבים החדשניים שלו שהפכו אותו לכה חיוני בשנותיו הראשונות.

בבלוז המצב הוא שונה. ראשית, ישנם תתי-סגנונות שלהם קהלים שמחוייבים להם. לדוגמא מי שלמשל יגיע לאיזור הדלתא של המיסיסיפי ימצא שם עשרות אמנים שמנגנים את סגנון ה Mississippi Hill , סגנון בלוז חדשני למדי. לאמנים הללו יש קהל ממשי שמגיע להופעות שלהם וחי את הפולקלור הזה. בעתיד יהיו שם ממשיכי דרך כמובן.Junior Kimbrough, CeDell Davis, Sam Carr, Robert Belfour, Jimmy "Duck" Holmes, R.L. Burnside, T-Model Ford, ואחרים ממשיכים לפתח את סגנונות הדלתא בלוז לענפים חדשניים יותר ולמרות שהיום הבלוז השורשי פחות פופולרי בעולם ממה שהיה בעבר, הם מצויים בקהילה שעדיין חיה את הפולקלור הזה בתצורה מודרנית יותר ובמינון קטן יותר אבל בבסיס הדרום בארה"ב ככל הנראה עדיין מכיל בתוכו מספיק מקום לבלוז. רבים מהללו מזדקנים אך יש צעירים שמגיעים לדברים חדשים. הרבה יותר קל לדבר על סגנון דלתא בלוז מודרני מאשר על סגנון הארד-בופ מודרני, בדיוק מהסיבות הללו.

וזה עוד לפני שמדברים על בלוז-סול בלוז-רוק ושיקגו-בלוז סגנונות שחיים היטב עם קהילות נאמנות. במילים אחרות בעוד הג'אז היום מרבית האמנים מגיעים מבתי ספר ומוסדות שם הם לומדים, וזה דבר טוב מבחינות רבות, את שיעורי הבית בבלוז עושים אמנים מחוץ למיסגרות הללו ולכן באיזורים שיש בהם עדיין התעניינות לבלוז יוצאים דברים חדשים, שמשקפים גם את התקופה שבה הם מגיעים וגם את המציאות, בעוד הג'אז חי לו באותה מציאות יהירה של המוזיקה הרומנטית באקדמיות והסיכויים שלו קטנים לייצר משהו חדשני משום ההתכנסות למוזיקה הרומנטית הקיימת.

מבחינה קלינית אם כן המוות של הג'אז שונה באופיו מזה של הבלוז. העניין הוא שאם לא תחול התאוששות רצינית בתפיסה של הג'אז כיום ואילו לא יאפשרו לו לפנות לכיוונים חדשניים, הג'אז ימעט באופן יחסי בהישגים חדשים, בטח בהשוואה להיסטוריה שלו. לבלוז יש סיכוי מעט גדול יותר משום שלא נכפה על האמנים לעשות שום דבר הם עושים אך ורק מה שהם רוצים. על האלבום Searching For Odell Harris נכתב היטב:"לפעמים זה זיוף מלודי אבל זה "זיוף" יותר טוב מאשר לנגן רגיל". וזה אומר הכל, כלא מוכתב לך מה לעשות, השבלוניות נעלמת.

השאלה למה ללכת להופעות ג'אז שגם היא עלתה, היא פשוטה הרבה יותר. אסור לאבד תקווה, בכל מצב שיש סיכוי למשהו משמעותי או אפילו שברירים של משהו משמעותי יש לציין זאת. הסיכוי שיצא משהו טוב תמיד קיים, וגם בשביל ההנאה מדברים שאולי מידת החדשנות בהם פחותה יחסית לעבר, אבל עדיין טוב לראות אותם.