סממן נפלא של חיוניות הג'אז הישראלי בשנים האחרונות, והרווח שחובבי מוזיקה טובה בישראל מרוויחים מכך, הוא הסאגה של סדרות הג'אז שהשנה נראית ככזו שלא היה עוד כמותה. למעשה עד השנה קשה היה בכלל לומר שיש תחרותיות בין הסדרות, בטח שלא תחרות מבחינה של תפיסות עולם ואיכות. והנה השנה, באופן מפתיע ביותר ועוד לפני שנורתה יריית הפתיחה של הסדרות השונות, אנחנו רואים כבר ויכוח תפיסתי איכותי ושני בתי-ספר תפיסתיים שונים, שמציגים את מרכולתם באופן מנוגד כל כך זה לזה. וויכוחי הג'אז באופן כללי הם תמיד חמים ומענינים, אבל לא תמיד אקטואליים כמו עכשיו. ברקע, הג'אז הישראלי מצוי בתקופת שיא אולי בכל תולדותיו מבחינת איכות, כשמוזיקאים צעירים ממשיכים לעלות ולהתקדם בצורה מרשימה לצד דור המצוי בשיאו מהווה ממש פירות בשלים שאפשר כבר להינות מהם. ובתוך הרקע הזה בשנים האחרונות אנחנו רואים את האמנים הישראלים שמגיעים לפסטיבלים, סדרות ומופעים שונים אחרים בג'אז, בין אם בארץ ולעיתים בחו"ל, הם כבר לא באים בשביל "להחתים כרטיס" או "להפסיד בכבוד" אלא בשביל לתת את מה שיש להם להציע, ופעמים רבות אכן יש להם מה להציע.
סדרות הג'אז המתקיימות מידי שנה הן שונות לחלוטין מפסטיבלים. בניגוד לאופי הפתוח והאנטנסיבי של הפסטיבלים, הסדרות נוטות יותר לכיוון רוח הקונצרטים, סדרות אלו מפיקות הופעה אחת למספר חודשים, ובניגוד לפסטיבל ששם המארגנים יכולים לצפות ל"נפילות" ולבינוניות לצד דברים יותר טובים, בסדרות הללו זה נגמר מהר יותר. הופעה לא טובה יכולה להוריד לקרשים סדרה כי ההופעה הבאה תהיה רק כמה חודשים אחרי כן. ומצד שני היתרון הוא שהופעה חלשה תשכח עד למופע הבא עקב הריחוק של הזמן בין מופע למופע. כך או אחרת, ישנה יוקרה רבה בין הסדרות, והשנה בעיקר מה שבעבר היה דיון תיאורטי, האם הופעות צריכות להיות טריביוט, כלומר לעסוק בחומרים קודמים לעומת הופעות שצריכות להציג מוזיקה בת-הדור, מוזיקה עדכנית שמשקפת יותר את הימים העדכניים של המוזיקאים המבצעים, גולש כעת לפסים אקטואליים ביותר בדמות סדרת הג'אז החם למול סדרת הג'אז של תיאטרון גבעתיים "אפטאון-זאפה דאונטאון-לבונטין".
סדרת ג'אז-חם היא סדרה ותיקה שמציגה השנה בלדות ואת נושא הטריביוטים. בין התאריכים 7.11-10.11 כבר יפצחו הנגנים הראשונים בסדרה במופע ראשון של העונה "קול לזמרות הגדולות", מופע שנוטה לכיוונים של סול וג'אז מנומס. מנגד מגיחים אנשי גבעתיים עם משנה סדורה משלהם שתתחיל כבר מחר במופע של אלון יבנאי. הכתבה של בן שלו מציגה את אחד הקונפיקטים של הג'אז, מחד-גיסא, הג'אז היא מוזיקה בעלת מסורת, ומאידך-גיסא, מעולם הג'אז לא היתה מוזיקה שרצתה להגביל את עצמה לעבר. האמת, סדרת ג'אז-חם לא עושה עלי רושם שהוא מגביל עצמו בכל המופעים, למשל מישל ווקר שתפתח את הבכורה העונתית של הסידרה הותיקה במספר הופעות בין התאריכים 7.11-10.11, היא זמרת שמגיעה לבצע מוזיקה שמצויה היטב בטריטוריה שבה היא מצויה וההופעה שלה בעיני היא אולי גולת הכותרת של הסדרה כולה משום שעבור ווקר החומר הזה מתאים ככפפה ליד ואין שום סיבה שהיא תנסה לאתגר עצמה בחומרים אחרים משום שהאתגור שלה מגיע דווקא ממידת היכולת שלה לעשות מחומר גלם בינוני מטעמים.
גם המופע השלישי שבו אילן סאלם, הישראלי היחיד בסידרה לפחות כאמן מוביל, מלווה בקני וורנר זוהי הופעה שעל הנייר חייבת להיות בהשראה טובה. ראשית, סאלם מנגן על חליל שהוא כלי משובח לג'אז שלא רבים במשך ההיסטוריה השתמשו בו משום שאינו דומיננטי מספיק. השאלה היחידה היא האם סאלם שבדר"כ לא מתבלט כאמן מוביל יוכל למלא את ההופעה ברעיונות משובחים. סאלם שראיתי אותו כסיידמן בהופעה של עופר ואיריס פורטוגלי היה לעיתים לא יציב, בין אלתורים מלאי השראה שעשה ברוב ההופעה הוא נטה להרדם בעמדה הצדדית שלו לעיתים, אמנם רחוקות, אבל בהופעה שבה הוא מאותגר ע"י פסנתרן חזק ושבה הוא נדרש לאנטנסיביות בהופעה, יהיה עליו להגיע עם אנרגיות רבות בשביל להוביל את המופע.
לגבי ההופעה של ההוט-קלאב מנורבגיה, הרגשות מעורבים. מצד אחד, נושא ההופעה הוא הכנר הצרפתי סטפן גראפלי שזכור מימיו בשנות השלושים בג'אז האירופאי, ובעיקר שיתוף הפעולה עם דג'אנגו ריינהארדט במסגרת הג'אז-החם של פריז של התקופה. אלא שמצד שני, ללכת לשמוע הופעה שמצויה בהשראה של סטפן גראפלי לא נשמע רע בכלל! גראפלי אולי לא היה גדול הכנרים של הג'אז, אבל היה אחד הטובים שבהם לבטח, והמלודיות שלו גם אם לעיתים נטתה לכיוון מתוק, הרי שהיה בה יופי שהוא כבר אגדה מזה שנים רבות בג'אז. אם ההרכב הנורבגי מצליח לשחזר מזה זה לא יכול להיות דבר רע. והאמת, בילשתי אחרי מה שנראה שהוא האתר שלהם, ואני בהחלט מקווה שמדובר באתר הנכון, ולא שמעתי שם שום דבר שמוכיח שהם לא שוחים היטב בחומר הזה. בהחלט מופע ראוי, ומה שחשוב מאוד בסידרה של הג'אז-החם זה שהיא מתבצעת במספר ערים במקביל, חיפה וירושלים לצד תל אביב.
מה שנותר זה שני המופעים האחרים שבהם למען האמת אין הרבה עניין. מופע שכותרתו "הבלדות הגדולות של הג'אז" זה מופע שנראה לפחות לפי הכותרת כנפילה להשראה נמוכה. אין מה להתבלבל, הסקסופון כידוע וכפי שכבר כתבתי בעבר, הוא כלי שנוח להשחת מהר אם לא מחייבים אותו לנגן בהשראה טובה. על כן די ברור שהשילוב של סקסופון עם בלדות, הוא שילוב מבהיל שעשוי להפיל לקרשים, וכבר הפיל לקרשים בעבר, גדולי ג'אז רבים. אם כבר מביאים אמנים בעלי ידע מוזיקלי רב ותחכום עדיף לנסות לאתגר אותם בחומר שיביא אותם לשיא ולנסות להציג זאת לקהל הישראלי. גם הטריביוט לקול פורטר נראה שהוא הופעה מאותו הסוג, ובסיכום יש כאן 40% מההופעות בסידרה שנופלות לנישה של אילוצי סטנדרטים.
הסידרה של גבעתיים לעומת זאת מציעה רבות לאמנים ישראלים. החגיגיות שיש במסגרת מסודרת של סדרות ג'אז לעומת השיגרה של מופע רגיל היא כבר יתרון. אמנם אמנים ישראלים יכולים למצוא היצע לא קטן של פסטיבלים במשך השנה, אבל זוהי תוספת מבורכת וגם שונה, ובמידה ויגיעו אמנים ישראלים במצוא הרצינות למסגרת הזו ובמידה והאמנים שנבחרו באמת יכולים לשכנע את הציבור הישראלי במידת החיוניות של סדרות כאלו תהיה זו ברכה לכלל אמני הג'אז בישראל.
המופע המרכזי והאטרקטיבי של הסידרה בגבעתיים הוא ללא ספק ענת פורט שתופיע בדצמבר. פורט שעד לפני כשנתיים לא היתה ידועה מחוץ לחוג מאוד מצומצם של ישראלים בניו-יורק, השתדרגה בשנה האחרונה בצורה משמעותית. הסגנון שלה שכולל בסיס קלאסי עמוק לצד גישה ג'אזית התאים לרוח של הלייבל האירופאי המפורסם ECM שהזמין אותה לביצוע אלבום שזכה לביקורות די טובות. שיתוף פעולה עם אמנים בכירים לצד הרוח הטובה שהקלטות בלייבל גדול יכולות להשרות על אמן, הוסיפו ליכולות שלה את מה שחסר בשביל להיות אמן מוביל, בטח במונחים ישראלים והיא תגיע למופע פסנתר סולו, מופע ראשון גדול שלה בישראל מאז החלה לזכות להכרה ולמעמד טוב יותר בעולם הג'אז.
איתמר ארז שיופיע במאי נשמע מעניין ועדכני למדי כמו גם מארש דונומרה, יחד עם תובל פטר שיופיע עם אקורדיון, אנחנו מקבלים נישה אקזוטית ועדכנית למדי, שכמובן תפתח כבר מחר עם אלון יבנאי. ההרכבים האקזוטיים הללו בהחלט מפיחים תקוות רבות למופעים מעניינים שיכולים להרחיב את כיווני הג'אז הישראלי ומצד שני למקד אותו לצליל תוך כדי החיפושים הללו, דבר שמתחיל להסתמן אצל מספר אמנים ולעיתים בכיווני שונים בג'אז הישראלי, החיפוש הזה אחר הצליל המושלם עבור הג'אז הישראלי. יחד עם המופע של דני רוזנפלד אלו נראים מופעים שבהם האמנים מאתגרים עצמם למחוזות חדשים. עם המופע של אלברט בגר שיחתום את הפסטיבל ושיציג ג'אז חופשי, ואמנים ישראלים כשי מעוז רע בר נס ועמית גולן אפשר לראות שיש כאן אמירה ברורה בעד הג'אז הישראלי.