המוזיקה הישראלית מיצאת בשנים האחרונות מוזיקאים שמצליחים להשתלב בסצנות מוזיקליות מפותחות. מצד שני המוזיקאים הללו בארץ לא זוכים לתשומת לב רבה מצד המדיה המסורתית. נשאלות מספר שאלות. קודם כל, האם המדיה הישראלית צריכה להעניק "פרוטקציה" לישראלים שמצליחים בחו"ל גם אם הם לא עושים זאת בדרך הסטנדרטים של לייבל ישראלי גדול? האם הלייבלים הישראלים הגדולים, העתונות הכתובה המסורתית והרדיו המסורתי כמסננת ריווחית מבחינה כלכלית צריכים להיות מחוייבים ע"י הציבור לתת תשומת לב רבה יותר למוזיקאים ישראלים שמצליחים בחו"ל גם אם זה לא יכניס להם כסף אלא ללייבלים זרים? ובכלל למה לעצור רק במוזיקה ישראלית שמצליחה בחו"ל? האם אין זה ראוי שסגנונות מוזיקליים חשובים בעולם יקבלו יתר תשומת לב במדיה המסורתית של ישראל גם אם המדייה הזאת לא מרוויחה מזה כסף באופן ישיר? האם הציבור צריך לחייב את המדייה לתת דרור לפרסום של דברים שונים ומגוונים?
מצד אחד, כאזרחי ישראל אנחנו למעשה מממנים את התשתית של המדיה המסורתית. הם קיבלו זכיונות בישראל בשביל לספק חדשות, עדכונים מהעולם, בשביל לתת מוצר לציבור שמשמעותו שהציבור הזה לא יהיה מנותק הן מדברים משמעותיים שקורים בארץ והן בעולם כולו. מצד שני, נוצר סיאוב מסויים שבו המערכות הללו הן מערכות כלכליות שמקדמות דברים מסויימים שמהם הם מתפרנסים. אם יפסיקו לעשות כן, יפסידו כספים, וייתכן שהמדיה הזאת תיעלם. ללא ספק דילמה ציבורית מעניינת. בסוף השבוע האחרון התקיים פסטיבל האינדינגב, פסטיבל של מוזיקה עצמאית בנגב. המוזיקה הזאת והפסטיבל התקיימו ללא קשר למדיה המסורתית. תכלית קיומו הוא במוזיקת שנעה בשוליים מחוץ לרדארים המפולטרים של המדיה המסורתית. מוזיקאית ההיפ הופ הישראלית המכונה The Hip Hop Violinist מירי בן ארי הצליחה להשתלב היטב באחת הסצנות התובעניות ביותר בעולם של ההיפ-הופ תוך כדי שהיא משתפת פעולה עם גדולי הגדולים של הסצנה. אבישי כהן הבאסיסט הישראלי הצליח מאוד בסצנה הניו-יורקים של הג'אז המודרני. ענת פורט זכתה לאלבום בלייבל האירופי היוקרתי ECM כאן מדובר בשילוב של מוזיקת ג'אז אירופאי עם אנקדוטות של מוזיקה קלאסית. מעין מוזיקה קלאסית עם אלתור דינמי. יוסי פיין הבאסיסט הישראלי המוכשר עושה חיל בחו"ל. ההשפעה שלו על אמנים בארץ היא גדולה, לעומת זאת הציבור הגדול פחות מכיר אותו מאשר כל מיני להקות שיושבות חזק בלייבלים הישראלים. למרות שהמוזיקה שיוסי פיין עושה היא רלוונטית הרבה יותר מאשר להקות ישראליות שמחקות להקות חו"ל סוג ג'.
יש עדנה למוזיקאים ישראלים וחלק מהתחושה היא שמה שמונע מהם להדרדר זה שהם נאלצים לרעוב ולעקוף את המדיה הישראלית המיושנת וחסרת המעוף ולהצטרף לסצנות אמיתיות וחיות של מוזיקה שם מתייחסים אליהם ומאפשרים להם להתבטא.בעונג שבת כותב גיא חג'ג': "אורפנד לנד, מאן אלייב, סיילם, יוזלס איי-די ושלל להקות ישראליות זוכות להצלחה בחו”ל ומחוזרות על ידי שלל לייבלים מצליחים. אז למה בארץ ממשיכים להתעלם מהן באפיקים המסחריים והשיווקיים?"
הסיבה לכך פשוטה. אילו היו מתייחסים אליהם באפיקים הישראלים המסורתיים, הרכבים אלו היו מתמוססים לתוך הבינוניות הישראלית שבאה לידי ביטוי במיין-סטרים של המדיות המסורתיות. לא היה יוצא מהם שום דבר מעניין. אור ברנע שואל לגבי אותם הרכבים: "אז איך זה שרובכם לא מכירים את השמות האלה? כי בעוד שלהקות מטאל ופאנק-רוק מגיעות ליעדים שגם להקות אמריקאיות ואירופאיות חולמות עליהם בלילות, המדיה והתעשייה בישראל מעדיפות להתעסק בייצוג כושל כזה או אחר באירוויזיון. השאלה היא למה למרות כל התהילה, ההצלחה המקומית והבינלאומית וכמות ההחתמות המפוארת, תעשיית המוזיקה, ובראשה חברות התקליטים והתקשורת, בוחרות שלא לאמץ לחיקן את הלהקות האלה?"
התשובה היא שאם ההרכבים הללו רוצים באמת להתאבד מוזיקלית, הרי שעליהם לפנות לחברות התקליטים והתקשורת הישראלית. הללו יובילו אותם לבינוניות שכל כך מורגשת במוזיקה הישראלית. נכון שיש דברים טובים כל הזמן במוזיקה הישראלית. מוזיקאים מוכשרים נמצאים במיינסטרים הישראלי. אלא שאת ההתקדמות שלהם הם עושים כאלמוניים, ורק מעטים ממשיכים לשמור על יצירתיות מרגע שהם נופלים ברשת של המדייה המסורתית. איזה התקדמות מוזיקלית עשה שלמה ארצי למשל מאז אלבומיו הראשונים? האם הוא לא נותר אותו מוזיקאי שהיה אז שאינו שואף לפרוץ גבולות אלא לממש את אותה הנוסחא שהביאה לו הצלחה פעמים כה רבות? האין זה מביש לחשוב על מישהו כמו שלמה ארצי, עם כל הכישרון שלו והידע שלו שממשיך למחזר אותם חומרים במשך שנים בלי שום איתגור עצמי ורצון להתפתחות מוזיקלית למחוזות חדשים?
ומה לגבי למשל חווה אלברשטיין? אלברשטיין שהיא גיטריסטית ופולקלוריסטית מוכשרת לא עשתה שום שינוי במשך שנים. השינוי היחיד הוא שלעיתים היא שרה באידיש במקום בעברית. ומה לגבי אתגרים חדשים? מה לגבי שילוב של השפעות חדשות? מידי פעם אלברשטיין עושה משהו אבל זה לא הגישה התמידית של לחקור ולפרוץ ללא הרף. שלום חנוך הוא אחד המוזיקאים והיוצרים המעניינים ביותר בתולדות המיינסטרים בישראל. למרות שפעמים רבות הוא עשה דברים שמוכיחים שהוא חורש מחוזות חדשים הרי שגם חנוך פעמים רבות מתכנס לאותה נוסחה שהצליחה לו בעבר, אוחז בה כקרנות מזבח חלילה לא להכעיס את המדיה המסורתית. וכנ"ל לגבי שורה ארוכה של מוזיקאים אחרים. ישנם מוזיקאים שמצליחים להתעלות מעל זה לפרקים במיינסטרים. אבל מעט מידי. פעמים רבות מידי אנחנו חשים את המסננת של המדייה המסורתית שמסלקת כל סממן של פריצת דרך, איכות חדשנית או כל מה שנראה להם שמתעסק יותר מידי עם יציבות השוק על מוזיקה בינונית ורדודה. בימינו יש שינוי מוחלט בתפיסה של המוזיקה שדורש ממוזיקאים יותר לפרוץ קדימה ופחות להתפשר.
צביקה פיק למשל היה יקיר המדיה המסורתית עד שניסה לעשות דברים חדשניים. באותו רגע הוא חוסל לעומת זאת יובל בנאי ממשינה לא התקדם בשום דבר מאז שנות השמונים, לעומתו אהוד בנאי לא זוכה לאותה מידה של תשומת לב כי הוא מנסה יותר מידי לעשות דברים חדשניים. חיים צינוביץ שעשה דברים מעניינים בראפ הישראלי המוקדם "נשרף" ע"י המדיה המסורתית.
גיא כרמל מסביר היטב בכתבה של ברנע את האמת לגבי מוזיקאים ישראלים שכבר הצליחו והמדייה הישראלית המסורתית: "הלהקות האלה לא צריכות בוקינג, להקה כמו 'יוסלס איי דיי' יכולה ללמד כל חברת בוקינג בישראל איך לעשות בוקינג. הרווח היחידי שחברת תקליטים יכולה לעשות מלהקות כאלה זה ממכירת דיסקים". אכן נכון, תעשיית המוזיקה הישראלית איננה יכולה לתרום שום דבר איכותי למוזיקאים, היא יכולה לתת להם במה ולקדם אותם, אבל ההשראה שהם יקבלו תהיה השראה לבינוניות ולא למצויינות. לעומת זאת לייבלים מחו"ל, הן אירופאים והן אמריקאים יש בהם ערך מוסף שהם דורשים מהמוזיקאים לספק משהו משמעותי. השראה שכזו עושה טוב למוזיקאים ורבים מההרכבים הללו שיש בהם כישרון זקוקים למגע של מקצוענים בחו"ל שייתן להם השראה ויוסיף עוד סנט לדולר.
יש תחושה שהמדייה הישראלית המסורתית זקוקה לבצע רוויזיות עצמיות מאחר ואיננה רלוונטית בימינו שבהם יש חשיבות לחדשנות, לאקזוטיות, ויצירת משהו משמעותי לעתיד. באם והמדיה הזאת תמשיך בבינוניות, זה עניין של זמן עד שהשפעתה תיעלם לגמרי. כוכב נולד למשל שהוא יציר הכפיים אולי הנלעג ביותר של המדייה המסורתית, הולך ונחלש. הציבור מעוניין בתחרות עצמה שזה דבר מעניין וספורטיבי, אבל ברגע שהתחרות נגמרת אנחנו נשארים עם כוכבים: כאלו שיש להם כאריזמה וכשרון ויכולים למלא אחר השאיפות של המדיה המסורתית, והרבה אחרים שנעלמים.
עצם העובדה שכשרונות ישראלים מצליחים בחו"ל בלי קשר למדייה הישראלית מראים עד כמה המדייה הישראלית איננה רלוונטית. תארו לעצמכם מצב של ישראלי שהתעלם מכל מוסדות הכדורגל בישראל ולפתע מוצאים אותו מככב בליגת העל הבריטית האיטלקית או הספרדית? המצב כמובן לא ייתכן משום שמועדוני הכדורגל הישראלים יהפכו עולמות בשביל להחתים שחקנים אלו ובגלל שלמועדונים הללו, לפחות לחלקם וכאשר הם חמושים במאמן שיודע לקדם שחקנים לרמות גבוהות ובהשראה טובה, יש מה להציע לשחקנים. אמנם פעמים רבות מועדוני כדורגל ישראלים הם די עלובים בנושא הזה, אבל תמיד שחקן יכול למצוא לעצמו מועדון ומאמנים שיוכלו לתת לו השראה ובמה בכל סגנון משחק שהוא משחק, ולו רק אם יש לו מספיק כשרון ויכולות והוא עובד קשה מספיק בשביל ללכת קדימה.
המדיה הישראלית המסורתית לא צריכה לייבא לנו מוזיקאים שכבר הצליחו בחו"ל, אלא להוכיח שהיא יכולה לתת השראה טובה למוזיקאים ישראלים שתעצים את יכולותיהם ותוביל אותם ואת המינסטרים הישראלי למחוזות חדשים ואיכותיים.