הרומנטיקה כיום מצויה בכל מובן ומימד של המוזיקה, למעשה בהיסטוריית המוזיקה מתברר שהתקופות היחידות שבהן מוזיקאים רצו לעבוד קשה היו אלו התקופות שבהן חיפשו לעבוד על מלודיות או מקצבים. מקצבים בדר"כ מיצו את עצמם לאחר זמן קצר ואלתור מלודיות זהו הסממן הכי בטוח לדעת שהמוזיקאים עובדים קשה עד כה. הג'אז החופשי-מודרני כולל ג'אז-פסקולי-הסרטים הוא הזרם המוזיקלי היחיד במוזיקה הרומנטית שמחפש מחוזות חדשים ביעילות. אחרי הסצנה הזאת ראוי לעקוב במידה מסויימת כי האפשרות שייצא משם משהו עדיין קיימת במידה מסויימת.
מבחינת הסגנונות הקלאסיים ברחבי העולם, האנטרנט הביא גם של קלאסיקנים שמערבבים רעיונות והשפעות של סגנונות קיימים. המוזיקה הים-תיכונית והמוזיקה הצוענית נראים הכי טוב מבין הסגנונות הקלאסיים בעולם, הם נשחתו אמנם כבר בעבר ברעיונות רומנטיים, אבל הריקוד החם נותר מאוד בסיסי בסגנונות אלו והסיבה העיקרית לכך שלא יוצא משם משהו זה בגלל שמדובר במסורות שהרעיון העיקרי שבהן זה להמנע ככל האפשר מחידושים ושקיעה לתוך הקיים. עדיין יש להם סיכוי מסויים.
אבל התקוות הגדולות מצויות בדרום אמריקה. בעיקר בברזיל, למרות המסורות והשקיעה יש חום רב בתרבות ורצון מסויים לפריצת דרך שלא מצוי למשל במוזיקה ערבית או צוענית. הריקוד בתרבות הברזילאית למשל הוא המוני וחם בעוד במוזיקה הערבית/צוענית הריקוד הוא מסורת נלמדת שמבוססת על וירטואוזיות ושאר אלמנטים ניגודיים לרעיון פריצת הדרך וחדשנות.
הבעייה העיקרית של הברזילאים היא שהם צריכים להתנגד לשקיעה הטבעית הקיימת במסורת מבוססת בשביל למצוא נישה חדשה. ההתבססות על מקצבים די מסתירה את היכולות של הברזילאים לעבוד על מלודיות. הבעייה של ברזיל די דומה למוזיקה ים תיכונית היה הדילוג על המלודיות, המעבר החד מחום ועוצמה של מקצבים לזרועות של הרמוניה ואקורדים. מוזיקה יוונית למשל היא דוגמא טובה, מוזיקה שבבסיסה חמה ויצירתית אבל שהתכנסה לתוך וירטואוזיות של נגני בוזוקי כך שבמקום ללכת על כיוונים של יצירה חדשה החל משלב מסויים יש שקיעה לתוך הקיים והנוח ואי רצון להתפתח וליצור הלאה. המוזיקה הטורקית שמרה על חום גדול יותר בהמנעותה מכלי דומיננטי אבל הגבילה את עצמה להרעשת תופים.
בברזיל אין את הבעייה הזו של הבוזוקי ולכן הם הימור טוב. האפריקאים-אמריקאים די מאבדים את המומנטום שיש להם כחברה יצירתית עקב השקיעה של ההיפ-הופ שמתכנס לווירטואוזיות של הזמר (ראפר) כאשר מאחוריו בדרך כלל ישנה מוזיקה בעלת מאפיינים בינוניים מאוד. ההשתחררות מזרם ההיפ-הופ שמיצה את עצמו היא חיונית עבור כל אפריקאי-אמריקאי שמבקש ליצור, בדיוק כמו שהבלוז מיצה עצמו כבסיס להתקדמות הג'אז בשנות השלושים, עם חזרה מסויימת אליו לעיתים מאוחר יותר אבל ירידה באנטנסיביות באופן מובהק, כך גם הרעיונות הבסיסיים של ההיפ-הופ והראפ מיצו עצמם.
למרות המצוקה הנוכחית של האפריקאים-אמריקאים ביצירתיות הרי שברגע שישתחררו מהמגבלות של ההיפ-הופ, הם יהיו בעלי פוטנציאל גבוה לפרוץ שוב. המוזיקה בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר כיום היא דווקא המוזיקה ההודית. המוזיקה מצויה בשלב מאוד בסיסי של מקצבים רבים ועדיין לא נשחתה בחלקים מסויימים, למרות שהקולנוע ההודי די החריב ביצירת פופ הודי שלא יכול לקדם לשום מקום ונשמע לא שונה ממוזיקה צוענית, פרסית ודומיהן, הרי שעדיין יש בהודו מספיק מקומות שלא הגיעה אליהם ההשחתה הזאת ושם ייתכן וניתן יהיה למצוא המשך.
בשביל שבהודו תהיה פריצה יש צורך רב בהתחברות מהירה של הודו ושיפור מהיר של התשתיות שם. אם הודו תיהפך להיות מדינה בעלת תשתיות מתקדמות בזמן קצר מספיק, הסיכוי גדול שהכפריים לא ישחתו אלא יצליחו להתקדם עם המוזיקה שלהם, בדגש על שלהם, וללא השחתה חיצונית, ישירות לזירה מאתגרת של מאפיינים מלודיים ואלתור מקבילי ומנוגד ובמלוא העוצמה והחום, הם יוכלו להגיע להישגים רבים. במידה וההתקדמות של הודו תהיה איטית מאוד ותיפרש על יותר מדור אחד, הרי שההשחתה תהיה קרוב לודאי מהירה והם יתחילו יותר ויותר להשמע כמו הבינוניות שהם ימצאו אט אט מסביבם מבלי שיוכלו להצליח להנציח את ההישגים הקודמים של המוזיקה שלהם.
במזרח הרחוק קשה למצוא סיכויים טובים. היפנים נשחתו מזמן ואין כל זכר למוזיקה חמה אצלם כבר שנים רבות. אצל הסינים יש את ההשפעה הגרועה של הקומוניזם שהשחיתה להם את התרבות. בשאר מדינות המזרח גם אם יש משהו מעניין הרי שהוא לא ידוע לעולם.