תל-אביב ג'אז 2008: ההופעה של ז'אק סאני

בשנים האחרונות הייתי מגדיר את עצמי כחיית פסטיבלים. כל אימת שיש פסטיבל ג'אז או סידרה, בעיקר פסטיבל, אני משתדל להיות שם. בעיקר חביבים עלי פסטיבל הג'אז של אילת במקום הראשון, ובמקום השני, זה של תל אביב. אלא שאלילת המזל די מקשה עלי השנה, ואני נאלץ לוותר על הופעות בעקבות העבודה שמרתקת אותי השנה בשני הימים הראשונים של הפסטיבל עד שעה 23:00,למרבה המזל הלכו לקראתי ואיפשרו לי לצאת טיפה יותר מוקדם בשביל להגיע לפחות להופעה של שעה 23 בזמן. הדילמה שהיתה לי לגבי בחירת ההופעה אליה ללכת היתה מצד אחד, אל-זאבראר, ג'אז מודרני נוצץ למדי, מה שנקרא ג'אז חופשי-מודרני, כל הרעיון של M-BASE שדיברתי עליו בעבר למרות הטעות התפיסתית שהוא מציג שהסברתי, עדיין למרות שהחבורה הנ"ל עדיין לא הגיעו להישגים מספקים, הם בכיוון הנכון.

מהצד השני בדילמה היתה הופעת ההצדעה לז'אק סאני. הזדמנות אולי חד-פעמית עבורי, כמי שלא מכיר את הג'אזיסטים הישנים של ישראל, הזדמנות אולי לטעום בצורה רצינית מהטעם של ימי ראשית הג'אז עם אחד החלוצים הכי ראשוניים, ז'אק סאני, ולשמוע לראשונה בחיי את אנשי הדור השני של הג'אז כמו דני גוטפריד ואהרלה קמינסקי ושורה ארוכה של אמנים נוספים שמנגנים בסה"כ בסגנונונות הכי אהובים עלי בג'אז, כן, למרות שאני אוהב הרבה דברים שיש לג'אז להציע, הלב שלי נוטה לכיוון שנות העשרים, ולכיוון הג'אז המוקדם והחבורה שמצדיעה לז'אק סאני באמת יותר קרובה לזה מאשר אמנים ישראלים אחרים. ככותב ג'אז ישראלי בלתי נלאה בשנים האחרונות, לפספס הזדמנות שכזאת לשמוע ולהבין במה מדובר ומה הג'אז הישראלי המוקדם היה לו להציע, היה דבר בלתי אפשרי ועל כן לבסוף בחרתי כמובן בהופעה של ז'אק סאני.

לפני ההופעה החלו בהצגת מצגת שכבר קנתה אותי לחלוטין. המצגת שהוכנה ע"י הבת של סאני הציגה אוסף תמונות מרתק מהקריירה שלו שהותיר אותי פעור פה לחלוטין, אני אזכיר כמה מהתמונות, אחת עם אלברט ניקולאס (!), אותו קלרינטיסט ניו-אורלינסי שעבר בשנת 1953 לגור בצרפת, לא לפני שהספיק בעצם להיות חבר בהרכבים הגדולים ביותר לפני כן, בין השאר ההרכבים של קינג אוליבר, לואיס ארמסטרונג, ג'לי רול מורטון, ובאנק ג'ונסון, אלו הם רק חלק מהשמות שניקולאס המצויין היה חבר בהרכבים שלהם והקליט איתם בזמן אמת, והוא בהחלט שייך לרשימה של גדולי הקלרינט של שנות העשרים, כג'וני דודס, ג'ימי נון, וסידני בשה. אז סאני צולם מנגן עם ניקולאס! תמונה שנייה שנחרטה לי היא של סאני עם "מז" מזרוב, שכתבתי עליו בעבר בבלוג ועל הספר החשוב שהוא כתב. היתה תמונה שלקוחה מתוך הטלוויזיה האלג'יראית של שנות החמישים, כשסאני מצולם מנגן (ככל הנראה בקלארינט) ובהחלט לא היה רגע שבו המצגת היתה לא מעניינת.

ההרכב גוד טיים ג'אז הציג את הסולנים סאני בסקסופון טנור, ועידן וליש הטרומבוניסט שמשתמש לעיתים בפלוגלהורן (פלוגלהורן הוא כלי שהוא זאב בעור של כבש, הנשמה שלו היא של סקסופון טנור אבל העור שלו חצוצרה). לאחר כמה קטעים עם הסקסופון טנור סאני החליף את הסקסופון טנור לסקסופון סופרנו שהוא כמובן כלי הרבה יותר אתלטי ויכול לנגן מלודיות טובות הרבה יותר טוב מאשר הסקסופון טנור. מאחוריהם ישב הפסנתרן אלק כץ, עופר שניידר הקונטרבסיסט ורמי האן על התופים. שניידר והאן הם נגנים פאסיביים בבסיסם, ממעטים ביוזמה ופועלים כיחידת קצב שהסולנים מתחברים אליה. כץ הוא פסנתרן מעניין מאוד, שיש לו כמה סולואים מעניינים, לפחות 3 סולואים שונים לחלוטין אני ספרתי זכורים לי, סולו בלוזי , סולו בסגנון פטס וולר, ועוד סולו שזכור לי שהיה אלתור ייחודי של כמה סגנונות.

כאשר באים למוזיקאי ואומרים לו שינגן נניח בסגנון מסויים, יש שתי אפשרויות, אחת, שהוא יהיה יכול לנגן את הסגנון בנסיבות מסויימות בלבד, והשנייה זה שהוא יוכל לשלב אותו או רעיונות ממנו מתי שירצה. וכץ בהחלט שייך לסוג השני ובהחלט יכול להנות קהל. ואליש הוא סולן שיש לו ניצוצות אלא שמה שחסר לו להערכתי זה להיות מוביל. למשל, מה שקורה לו בבלדות זה שהסולואים שלו מגיעים לשיא ויורדים. הייתי מתאר את זה כמצב שמישהו רץ באולימפיאדה לתחרות של 100 מטר ריצה, והוא מזנק טוב, מתחיל לרוץ היטב, אבל בשלב מסויים במקום לתת את הפוש ולנסוק הוא משתופף ומאבד את ההשראה הטובה ומדדה את הפיניש. וליש צריך להעיז יותר ולהיות יותר כאריזמתי גם כשהוא מנגן כינור שני לסאני. למעשה, לקראת הסוף וליש היה יותר משוחרר והפגין יותר מיכולותיו וייתכן שבהתחלה היה מעט מתוח מידי, אולי המעמד עצמו, תחת עיניהם הפקוחות של כמה מגדולי ההסטוריה של הג'אז בישראל גרם לערב לא להתחיל טוב עבורו.

סאני כמובן שסאני ברגע שלקח לידיו את הסופרנו סקסופון (כנראה אני לא יודע להבדיל בין סופרנו לסופרנינו) האתלטיות באה לידי ביטוי. לסאני יש צליל יפהפה עם הסופרנו והוא מלא השראה כשהכלי בידיו. לאורך הערב ככל שהתקדם סאני רק המשיך להעלות את הערב לשיאים עם האמנים השונים שעלו לבמה. ההרכב good time jazz אפשר לסכם בקצרה הוא הרכב מלא פוטנציאל שיכול לנגן מגוון רחב של בלדות, בלוזים, ניו אורלינס ולתת סווינג חזק בשעת הצורך. בקטעים מסויימים כשהסווינג היה ברוח טובה ומהירה, ההרכב התעלה לשיאים מאוד יפים ומהנים, וכל חברי ההרכב הפגינו מיכולותיהם והרשימו את הקהל. בעלייה השנייה של ההרכב לבמה ההרכב היה משוחרר יותר והגיע לשיאים ולעוצמות וגרם להנאה של הקהל. כשוליש ניגן בטרומבון הוא הראה ניצוצות של הומור שיש בו שעליו להוציא יותר החוצה, הטרומבוניסט קיד אורי למשל היה מלא בהומור והביא את הכלי שלו לרמות גבוהות מאוד בתחום.

הקהל עצמו שהגיע ברובו גדל על הג'אז הישראלי של שנים עברו, והוא בא לקבל את זה וגם קיבל. אני מוכרח לציין, שאני אישית לא שמעתי לפני כן את האמנים השונים שעלו ושאני ארחיב לגביהם בהמשך, וזו היתה פעם ראשונה. את ההרכב good time jazz שמעתי בשנה שעברה באכסדרת הפסטיבל והתרשמתי לטובה, אבל אז סאני ניגן רק עם הטנור סקסופון, ולגבי כל ההרכבים האחרים שעלו היה זה עבורי התנסות ראשונית לחלוטין. אבל כל האווירה מסביב יוצאת הדופן של הקהל והאמנים הדביקה אותי מייד, לא הכרתי את השמות שקיבלו קרדיטים על עשייתם, אבל מחאתי כף בלהיטות עם הקהל כי הערב עצמו היה מלא הומור, מרתק, ומלא במוזיקה טובה, כמו גם מלא הדר והוד. היה פשוט תענוג לראות איך הג'אז הישראלי חולק כבוד בצורה יפה שכזו לאחד הגדולים שלו, שהיום אולי הקהל הרחב הצעיר של הג'אז ברובו לא מכיר.

הייתי ממש בתוך זה וממש רציתי להביע את האושר שקיבלתי מכך שיש בישראל בעצם היסטוריה של ג'אז שהיא מעניינת בפני עצמה. וכל ההכנה הזאת היתה בשביל מה שבעיני היה שיא הערב, הרגעים שבהם עלו והצטרפו לבמה שלושה אמנים מאוד חשובים בהיסטוריית הג'אז של ישראל, הם עלו לבמה לפי הסדר, אלברט פיאמנטה עם קלרינט, אהרלה קמינסקי המתופף, ודני גוטפריד על הפסנתר. ייתכן ושמעתי את הנגנים הללו בצורה כזו או אחרת במהלך השנים על תקליטים ישנים של סגנונות אחרים, שהרי בעת הצגתם צויין לגביהם שהעשייה שלהם בתחומים שונים ושהם מופיעים על להיטים מהעבר במוזיקה שאינה ג'אז בהכרח, אבל מה שבטוח לא שמעתי אותם מנגנים ג'אז מעולם. וזה היה אחד השיאים שראיתי בג'אז בימי, הן האנרגיות של הקהל שהיו ברמות השראה טובות וגבוהות, והן היכולות של האמנים הללו.

אני אישית מאוד אוהב קלרינט, ועל כן אני מוכרח לציין לטובה את אלברט פיאמנטה. פיאמנטה משרה השראה יוצאת דופן על הסובבים אותו, אפשר לראות שיש לו מין כאריזמה כזו של גאון-עצלני, אבל זה שלמרות עצלנות אישית תומך באחרים ומושך אותם לשיאים, והוא היה מלא ניצוצות. היכולות שלו לתקשר עם האחרים, סייעו מאוד לביסוס סווינג-משותף שבו כל הכלים נכנסו במלוא העוצמה, והביאו לידי ביטוי הן את הטכניקות בהן הם שולטים, והן את שיתוף הפעולה וההכרה שלהם הטובה זה ביכולות של זה. פיאמנטה הוא קלרינטיסט מהסוג הטוב והמשובח.

אהרלה קמינסקי הוא הנגן הדינמי הטוב ביותר שראיתי בישראל. לקמינסקי יש סולו מופלא, סולו ששייך להשפעה של בייבי דודס בבסיסו, וקמינסקי פיתח את הסולו הזה לרמות עצומות. קמינסקי יכול להגביר ולהנמיך עם הסולו שלו את כל ההרכב, זה מה שנקרא דינמיקה אמיתית שהיתה המאפיין המוזיקלי החשוב ביותר לצד המלודיה בראשית ימי הג'אז בשנות העשרים, וקמינסקי הראה שליטה בכל הקשור לדינמיקה ברמות גבוהות מאוד. גם המלודיות שלו כמו של שאר חברי ההרכב הם ברמות גבוהות יותר ממה שיש לנגני הג'אז המודרניים, מין הסתם, מאחר והג'אז היום בעולם כולו לא מתעניין לעומק בדינמיקה, ומתעניין מעט מאוד במלודיה, שהרי היום לנגן הג'אז המודרני חשוב המקצבים וההרמוניה בלבד, קמינסקי בהחלט עינג אותי וגרם לי לרצות עוד ועוד, הדינמיקה שלו הדביקה את הצוות כולו שהרי כמו שכתבתי סווינג זה בעצם מילה אחרת לדינמיקה כפי שכבר כתבתי בנושא בעבר, פשוט זהו סוג מסויים של דינמיקה יותר מתקדמת שפותחה בראשית ימי הג'אז, וזוהי אחת התרומות הראשיות של מוזיקת הג'אז לעולם.

את דני גוטפריד מזמן רציתי לשמוע. אבא שלי סיפר לי על היכולות שלו בפעמים הבודדות שדיברתי איתו על ג'אז, אבל לא יצא לי מעולם לשמוע אותו מנגן. ואתמול גוטפריד היה במילה אחת, נפלא. גוטפריד שולט בפסנתר בצורה כזו שמאפשרת לו לייצר מלודיות בתוך הרמוניות, הרמוניות בתוך מלודיות, וצליל עשיר ויפה, שגורם למאזין ללקק את האצבעות בהנאה. הגישה שלו הזכירה לי תפקיד הקשר בקבוצת כדורגל, גוטפריד עלה למתפרצת עם חוליית החוד פיאמנטה-סאני שעשו משולשים ברחבת היריב, כשהשלושה יוצרים התכנסות-סווינג מלודית-דינמית משובחת ומייד ירד לחלץ כדור בהגנה לצד שניידר (שנשאר לנגן באס עם הרביעייה) וקמינסקי בחוליית ההגנה. ובכל הרגעים הללו אפשר היה לראות את סאני משוחרר לחלוטין, מפגין יכולות אלתור יוצאות דופן, צליל סמכותי ושליטה במגוון עצום שיש לסופרנו להציע, סולן שמושך קדימה במלוא העוצמה.

היו אלו רגעים מופלאים עבורי שהיתה זו האזנת-בתולין לאמנים אלו, אבל הקהל כולו היה ברמות אנרגיות אדירות. יכולתי לתאר לעצמי ולספוג לפחות חלק מהאווירה שאני מתאר לעצמי שהיתה סביב הג'אז הישראלי בראשית ימיו, שלפני מלחמת יום-כיפור (1973) שעשתה אפקט על הג'אז הישראלי דומה לאפקט שהיה למיתון 1929 על הג'אז של ניו-אורלינס, ושרק בשנים האחרונות הג'אז הישראלי אפשר לומר מתחיל ללכת לכיוונים שמראים התאוששות מהמכה. שהרי הקהל כאחד נכנס לתוך זה והתחבר לכך באופן מלא. הקהל הזה רצה לקבל וקיבל את מבוקשו ובמלוא העוצמה.

הרכב האול-סטאר ותיקים ירד מהבמה, ונכנס הרכב ישראדיקסיבנד שהוא הרכב פעיל ועכשווי שסאני מנגן בו לצד הרכב good time jazz. מלבד סאני וקמינסקי שכבר כתבתי אודותיהם, משכו את עיני בהרכב הזה מספר אמנים אחרים. מורטון קם, מנגן היטב על סקסופון טנור והופך אותו לכלי מהנה, אבל, אולי זה רק בעיני, בעיני הסקסופון טנור די מוגבל בסגנונות הללו, הדיקסיבנד משלבים סגנונות אקוסטים ישנים, בלוז, דיקסילנד-ג'אז, וסקיפל, סגנונות אלו גם הם שייכים לבסיס שאומר שדינמיקה ומלודיה חשובים יותר מהרמוניה ומקצב, ותחת אסטתיקה שכזאת הטנור סקסופון מוגבל. למרות זאת קם סחט מהטנור מה שאפשר לסחוט מכלי שכזה בסגנון שכזה, ושלף את הקלרינט האתלטי יותר והגיע איתו לעוצמות נוספות שלטנור אין להציע. שי בוקסבאום בטובה הרשים אותי. הוא בהחלט נגן שמכיר את כלי הנגינה שלו היטב, מלודי ודינמי.

אברהם פלדר כשהוא מתמקד במלודיות הוא מגיע לשיאים עם החצוצרה שלו. הבנג'ואיסט אהרון בנארי לטעמי יותר מידי נכנס לקטע של הרמוניה ואקורדים ופחות חושב במונחים של מלודיה, אם כי בקטע מסויים הוא נכנס לסולו מלודי שהראה ניצוצות, ההתכנסות לנגינת אקורדים בסולואים קצת מגבילה אותו. למרות זאת אפשר לומר שבהחלט הוא מכפר על כך בהתחברות סווינג-קולקטיבי שנותנת לו השראה טובה יותר. פול מור זמר טוב, סגנון השירה שלו לא מתוחכם אלא שורשי, מה שמתאים פחות להתלוות על ידי כלי פליז, ואני רוצה להתעמק טיפה יותר, בשביל שמור יגיע עם השירה שלו לשיא הוא צריך ליווי של כלי פליז אחד, נניח קלרינט או טרומבון, ולא כמה, כי כשיש יותר מכלי פליז אחד הכלים מתחברים אחד לשני בעוד שהמטרה היא שבזמן השירה הכלים יתחברו דווקא לזמר, ומאחר והסגנון שירה של מור הוא פחות ג'אזי כשיש הרבה כלי פליז השירה שלו מאבדת אחוזים מסויימים מהאפקט שלה. השירה של מור מאוד מתאימה לכלי הקשה ומיתר, והשימוש שלו בוואשבוארד לא הראה משהו ששונה מהשירה. יוסי רגב הטרומבוניסט עשה כברת דרך ארוכה בהבנת הסווינג המשותף אם כי חסר לו הומור בנגינת הטרומבון.

לסיכום הערב, אני מאוד שמח שייצא לי להיות נוכח בהזדמנות נדירה עבורי בערב הזה, הזדמנות נדירה להכיר את הג'אז הישראלי ואת ראשית ימיו, לפחות להכיר ולטעום משהו מזה, ואני שמח שראיתי שהאגדות היו אגדות ולא סתם, וישר כוח מגיע לפסטיבל הג'אז של תל-אביב על שאיפשר ערב נדיר וטוב זה. 5 כוכבים!