בגר/צחר/זלמן תיאטרון גבעתיים סדרת אפטאון דאונטאון ג’אז 2008–06–27

בדרך כלל יוצא לי לאחר למופעי ג’אז, הפעם הקדמתי והגעתי לתיאטרון גבעתיים כארבעים דקות לפני ההופעה, מה שהותיר לי די והותר זמן להתרשם שוב מהפסלים הפזורים מחוץ לתיאטרון גבעתיים. ישנו פסל שנראה כמו מפת ארץ ישראל חצויה לשניים. הפסל נראה די חלוד. יצירה אחרת נראית כמו גלגל מסתובב עם דמויות אדם. כמובן שיש את היצירה שנראית כמו קופסת סרדינים חצי פתוחה שבתוכה יש זוג, גבר לבוש בהידור ולצידו אישה עירומה. משם המשכתי פנימה לתערוכת ציורים של יעל נויבירט. הדמויות הניבטות מיצירות האמנות שלה קיבלו גוון מעניין. יש קטע שבו רואים נשר עף מלמעלה ובתוכו משתקפים כל מיני מבנים יצירת האדם. או מקרה אחר של ציפורים שמקננות להן, ברקע שבו האדום שולט, ומתחת להם ניפתח עולם בגוון אחר. כל יצירות שסוחפות את עולם הדמיון האישי עשויות להיות מעניינות, אלא שמה שמעניין יותר בתערוכה של נויבירט הוא החיבור בין יצירות שהיא מייצרת עם המכחול לבין שירים שמצויים מאחורי הקלעים של כל יצירה. כל יצירה מותאמת לשיר.

המופע של בגר, צחר וזלמן היה במובן מסוים או במידה מסוימת מופע שציפיתי שיהיה מופע על טהרת האגו. הסיבה לכך הייתה שהמופע רשום על שמותיהם של 3 המשתתפים, מה שגרם לי לחשוב שהם עשויים לנסות כל אחד באופן עצמאי להפגין את הכישורים מה שעשוי להתפתח למופע אגו. אלא שהתבדיתי לחלוטין, ולא רק זאת, הייתה זו הפתעה לטובה, האמנים לא רק שפרגנו אחד לשני, אלא חשוב מכך, שיתוף הפעולה שלהם, הדינאמיקה הקבוצתית שלהם, ההקשבה אחד לשני ובסופו של דבר, חילופי הביטויים המוזיקליים, התבצעו תחת השראה טובה ובאינטנסיביות מעוררת התפעלות. ייתכן כי זה תוצאה מכך שהשלושה נפגשו באופן חד-פעמי במופע מיוחד, שהתוצאות היו כאלו. בגר הוא בלא ספק סולן מאוד אינטנסיבי, השולט ברזי ג’אז פסקולי הסרטים כמו גם בצרחות וזאת לצד שליטה באלמנטים שמגיעים מביבופ וכדומה. ההשלמה שהוא קיבל מצחר, הייתה אחד הדברים היפים של הערב. צחר, פחות נוטה לצרחות ויותר שקול בנגינה שלו, חולש היטב על קונספטי פסקולי הסרטים, התגלה כאיש צוות מרתק והשיתוף פעולה שלו עם בגר הוא הטוב ביותר שיש כיום בג’אז הישראלי להציע מבחינת שיתוף פעולה של 2 סולנים.

המתופף זלמן היה בורג מאוד חשוב, היכולת שלו לקחת סווינג ולחבר אותו לכיוונים שבגר וצחר הציעו זה לא דבר של מה בכך. הסולו שלו בהדרן היה התפרקות אמיתית, אלא שזהו סולו שפחות קשור למיצג הסגנוני שבגר וצחר הציגו למעט קטע מסוים שבו החליף עם בגר צלילים בסגנון פסקולי הסרטים, זלמן עסק בעיקר בחיבור של הסווינגים הישרים אל בגר וצחר. במקרים של צרחות הוא התאים סווינג חזק. בפסקולי הסרטים היה לו יותר מרחב וזמן לנסות לאלתר דברים מעניינים שיתאימו לפסקולי הסרטים, אבל ניכר בו שהוא לא מפתח לעצמו יכולות בסגנון הזה לפחות לא בשלב הזה אלא משתמש בדברים שבהם הוא שולט ובאמצעות הכישרון והאלתור מתאים אותם לסגנון של השניים האחרים. בסופו של דבר, התקבלה הופעה ברמה גבוהה מאוד, ומהנה מאוד.

המופע מאידך, ולהערכתי זה הסיבה שלג’אז פסקולי הסרטים בישראל לא מגיע קהל רב מספיק, ואתמול היה האולם מלא למחצה בלבד, היא חוסר היכולת של האמנים העוסקים בתחום ליצור שפה משותפת עם הקהל. זה בא לידי ביטוי בצורה נחרצת, פעמים רבות במהלך ההופעה, למשל מקרים שבהם הקהל רצה לחלוק את העובדה שהוא מרוצה עם האמנים, אך האמנים עצמם בכלל לא ציפו באותם רגעים למחיאות כפיים! מקרים כאלו של חוסר סנכרון בין הקהל לאמנים היו מספר פעמים, חלק מהעניין הוא שלקהל יש השפעה מאוד קטנה על הכיוון האמנותי שמופעים מסוג זה מייצרים, בדיוק מהסיבה של חוסר התקשורת. חוסר התקשורת נובע מנתק הבנתי באיזשהו מקום. חוסר ההשפעה של הקהל, בטח במובן של הופעת ג’אז הארדבופ למשל, שבה הקהל מסמן לאמנים את הרגעים הטובים, מה שקרה זה, שהקהל שהגיע הוא קהל שיודע בדיוק את שפת ההארדבופ, הוא יודע למחוא כפיים אחרי סולו, ואם אני רוצה לקצר במילים, ג’אז פסקולי הסרטים זקוק לסוג שונה של תקשורת מאשר ההארדבופ, אחרת מתקבל מה שהיה אתמול, מחיאות כפיים בעיקר אחרי וירטואוזיות.

חוסר ההבנה הזה של הקהל די פוגם אולם כאמור, הקהל רק אשם בחלקו, החצי השני של האשם מונח על כתפי האמנים. ראשית, ג’אז פסקולי הסרטים הוא סגנון שאמור לספר סיפור מסוים. כמובן שאין זה חובה, אבל גדולי הסגנון נוהגים כך. בהארדבופ ולמעשה משחר ימי הג’אז היו משתמשים בקונספטים שמקבצים יחד קטעים ומספרים סיפור. זה למעשה קדם לג’אז עוד מימי הווודוויל והמנסטרל. המוזיקה מספרת סיפור לעיתים טוב יותר מכל מילה כתובה. ובפסקולי הסרטים קל וחומר. דוגמא היא למשל נגן הג’אז האנטישמי גלעד עצמון. עצמון מבחינה טכנית נופל להערכתי משני הסולנים הישראלים שראינו אתמול, אמנם צחר חסר את הכריזמה וצריך עוד להשתפשף, אבל בגר למשל, עולה להערכתי במובן הטכני על עצמון. אלא, שהסיבה שעצמון ימלא אולמות בני מאות ואף אלפי אנשים, והסיבה שלראות את בגר צחר וזלמן הגיעו כחמישים איש והותירו כמחצית או אפילו יותר מהמושבים ריקים היא שעצמון הפנים שהסגנון צריך לספר סיפור. אתמול לא ראינו את זה בהופעה של בגר צחר וזלמן, כאמור ייתכן שזה בגלל שהם הגיעו לדייט ראשון ביחד.

בדיוק כמו שנויבירט מייצרת רקע לכל ציור מיצירה בתוך יצירה, כלומר, יצירה של שיר מהווה השראה ליצירת ציור, ככה גם באמנות פסקולי הסרטים צריך להיות סיפור שנותן השראה למוזיקה. ואם לא, צריך למצוא משהו אחר לעשות עם הטכניקה. בימי ראשית הג’אז לואיס ארמסטרונג וחבריו לא השתמשו במלודיות בשביל להציג את הטכניקה האישית שלהם, אלא השתמשו בטכניקה האישית שלהם בשביל להציג את המלודיות. פרקר קולטריין וחבריהם השתמשו בהישגים של בני דורם, הם השתמשו בטכניקות בשביל להציג קונספטים מעניינים של דורם, הרמוניות, אלתורים חופשיים ועוד. הם לא השתמשו בטכניקה בשביל הטכניקה אלא ככלי שבו אפשר להשתמש ולייצר, כמו מכחול, כשההשראה היא לקבל מוצר סופי ולא סתם להפגין טכניקה. ובפסקולי הסרטים, אמנים כמו אנתוני ברקסטון, לפני שהחליט לנטוש את הסגנון בגלל נסיבות אינטלקטואליות, הם השתמשו בטכניקה בשביל לספר סיפור, ובגלל זה נוצר כל הקונספט של פסקולי הסרטים ובגלל זה נוצר צרבות שלמה שבה הצרחות מקבלות ביטוי, יש להן מטרה וכיוון, לא סתם צרחות אלא אמנות מורכבת ומכובדת.

הסיכום שלי הוא שהייתה זו הופעה נהדרת, אבל אני משוכנע לחלוטין שאם יהיה קונספט, ואם הקהל יעשה את חלקו, תרבות זו שטעמנו מקצתה אתמול תוכל להיות יותר אקטואלית ולסחוף הרבה יותר, כפי שהיא ראויה, ולא סתם קבוצה קטנה כמו הקהל שהיה אתמול. זה שהקהל קטן לא בהכרח מעיד על עודף איכות או אוואנטגארדיות!

ציון: 4.5 כוכבים