האם יש הפרדה בין אמנות לפוליטיקה? שאלה זאת די מטרידה משום שדי ברור שאמנות יש לה פרשנות, ובפרשנויות השונות אפשר למצוא יותר מקורטוב של פוליטיקה, והשאלה היא עניין אסתטי, האזנה למוזיקה, כמשל, ללא היבט פוליטי. למשל, המוזיקה של וגנר שימשה את הנאצים כמוזיקת רקע להצעדת אנשים אל ההשמדה שלהם. ניצולי שואה בוודאי לא היו רוצים להאזין לה. וגם צאצאיהם. בנוסף וגנר עצמו היה איש שהטיף לשנאה הן בעל פה והן באמנות שלו. למעשה, וגנר היה אחד מאבות הנאציזם במובן האמנותי. באחד הימים מישהו אמר לי ש"אין סיכוי שהמנצח דניאל ברנבוים היה מנצח את וגנר אם וגנר היה אמן שהיה מסית להשמדת ערבים.". הדבר נאמר לאחר שנודע שברנבוים סירב להתראיין לעיתונאית-חיילת ישראלית מגל"צ בגלל היותה חיילת.
"אם הוא לא מסכים להתראיין על ידי חיילת בצה"ל שהוא צבא שמטרתו להגן על ישראל, צבא הגנה לישראל, מדוע שיסכים ללגיטימיות של מוזיקה שמבוצעת על ידי ישראלים? בעיניו ישראלי בעצם קיומו גרוע מוגנר והנאצים ולכן הוא מתעקש לנגן את וגנר בישראל.". התשובה שלי לאותו אדם היתה דווקא שונה כי לדעתי מישהו כמו ברנבוים ששם את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות הוא לאו דווקא מסתכל על הדברים במובן הפוליטי הרגיל אלא במובן של הפוליטיקה שיש בעולם שבו הוא נמצא. למשל יש הרבה עמותות וגנר בעלות כוח רב בעולם המוזיקה הקלאסית, למשל. עמותות אלו בוודאי יתמכו במישהו כמו ברנבוים שעוסק בדיוק בפוליטיקה האמנותית שמעניינת אותם.
בירנבוים הוא מעין שגריר שלהם. ייתכן שכבר פגש בהם בארגנטינה בצעירותו או במקום אחר, זה לא משנה, הנקודה היא שבמקום להסתכל על אמנות ועל פוליטיקה בלבד אפשר להסתכל על הפן הפוליטי באמנות והפן האמנותי בפוליטיקה. עבור ברנבוים ככל הנראה התחברו מספר נקודות שיכלו לעזור לו בקריירה האישית שלו יחדיו, הוא התחבר לאדוארד סעיד, אנטלקטואל ופילוסוף ממוצא ערבי, מבריק שהתרומה הגדולה שלו היא בעיקר בנושא הדיון של הסתכלות תרבות על תרבות אחרת. בעיניו ההסתכלות של המערב והבחינה של המערב על התרבות הערבית היא שגויה משום שבלי להיות חלק מהתרבות לא ניתן לבקר אותה.
למעשה, זה די נוגד את הרעיון שביקורת היא דבר שכל אחד יכול לומר אל מול כל דבר. וזה כמובן לא נכון. אלא שבגרעין של העניין יש דבר נכון מאוד, שסעיד העלה את זה לראש סדר העדיפויות, כאשר מישהו בוחן תרבות אחרת, תרבות שלא נולד לה, הוא בוחן את זה בכלים שהתרבות שלו העניקה לו. במידה ויש דברים שהתרבות שלו לא העניקה לו, הראייה וההבנה שלו יהיו חלקיים בלבד. ברנבוים אינו מתיימר להיות פילוסוף, לפחות לא עד כה, ואין לו ככל הנראה מה להציג במובן של אדוארד סעיד. אבל, ברנבוים יכול לייצר את הרעש ותוך כדי להשיג הישגים אישיים. וזה מה שהוא עושה. ברנבוים משרת פן פוליטי מסויים באמנות.
ההצלחה של ברנבוים בקריירה הבינלאומית שלו מוכיחה את הכשרון שלו, אבל לא רק, משום שמלבד הכשרון מוכח גם היכולת שלו להשתלב היטב בחברה שזרה לו, חברה שלא ממש ידעה מיהו דניאל בארנבאום, חברה אירופאית אליטיסטית שמרכזיה ב"אירופה הישנה" ושמעלה אסוסיאציות של טירות ישנות ואנטלקטואליזם על בסיס שונה לחלוטין מזה שבארנבוים לכאורה שייך לו, כנער יהודי שהיגר מרוסיה לארגנטינה הקשר בינו לאירופה הזאת אינו טיבעי, אלא שהוא השתלב בסופו של דבר היטב בעולם הזה של המוזיקה הקלאסית והצליח בדרכו בכל שלב והגיע לכל המקומות שיש להגיע בקריירה שכזאת.
בחזרה לסעיד, סגנונות מוזיקליים שהגיעו במאה ה-20 בארה"ב רבים מהם הגיעו מהקהילה האפריקאית-אמריקאית, ולאחר שעברו ליטוש מסויים שיתאים גם לקהלים גדולים אוניברסליים השתלבו לזרם המרכזי של המוזיקה האמריקאית. בשלבים הללו היה שילוב של אנשים מרקע חברתי שונה יחדיו, שחורים, לבנים או כל דבר אחר בשביל לייצר יצירה אמריקאית אותנטית. אלא, שהבעייה היא בשלבים המוקדמים, וההבנה למשמעות היווצרותם פעמים רבות מנסים לאבחן זאת דווקא אלו שאינם באופן טיבעי שייכים לתרבות המוצא. כתוצאה מכך יש לעיתים בעיות הבנתיות או אסתטיות בהיסטוריה הזאת, במובן הזה רעיונות אדוארד סעיד יכולים להוות רקע טוב להבנה.
מצד שני כמובן שאין סיבה להלחץ מכך, בסופו של דבר מומלץ לאדם לבקר גם תרבות שאינו שייך לה, בכל כלי שיש לו, כאשר כמובן אם יבין את דבריו של סעיד יסייע לו הדבר בהכרה בכך שעליו להסתכל על פאנים שונים ובמשנה זהירות. ישנם כמובן דרכים שבהן אפשר לאבחן מתי קולעים בול למטרה ומתי מסתכנים בעיסוק בתרבות בנישה שאינה מובנת, באמצעות הקפדה על כללי זהירות בסיסיים ניתן להגיע לזאת. היתרון הגדול הוא בעיצוב הטעם האישי, היכולת לדעת מתי דבר הוא איכותי ומתי פחות, גם כאשר מדובר בתרבות זרה, כמובן שבסיס של כל ביקורת הוא טעם, למי שיש טעם רע, הביקורת שלו תהיה בהתאם, אומרים שעל טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל זה לא העניין כאשר מדובר בתרבות זרה והטעם הוא רע זה נתפס אחרת מאשר טעם רע באותה התרבות.
דברים אלו כמובן דנתי בהם על קצה המזלג בעבר בבלוג, הכי חשוב אולי להבין זה הצורך בנימוקים טובים ומעניינים שמסבירים במצב כזה אין טעם טוב וטעם רע, משום שכאשר מישהו יודע להסביר מה הוא אוהב בדיוק רב ומה לא, העניין של הטעם יורד, וכל אחד יכול להקשיב ואם יבין את הכוונה יתחבר ויוכל להסיק האם הוא מסכים או לא, אבל יבין שמדובר בטעם שמישהו עיצב לעצמו ויבין שאין להתווכח על כך. כאשר מישהו אינו מסביר או אינו יודע להסביר, או אינו רוצה להסביר, תמיד יש את החשד שהוא לא מספיק מעמיק, גם כאשר זה לא נכון.