ג’יימס קוטון

גם אם מסתכלים על ההיסטוריה כולה של הבלוז בשיקגו, מראשיתה ועד ימינו, אין הרבה מפוחנים בסגנון של שיקגו בלוז בליגה של James Cotton. כשג'ימס קוטון נולד בשנת 1935 זה היה אולי עתיד שצפוי לבוא, עם אימא מפוחנית שכבר בגיל צעיר לימדה אותו לנגן על המפוחית, זה לא מפתיע שקוטון נהיה מפוחן כלל וכלל. גם בהמשך המשפחה תמכה בו ולמעשה היה זה כאשר דוד שלו הסיעו לתחנת הרדיו KFFA לבקר את אלילו Rice Miller הידוע בכינויו Sonny Boy Williamson #2, שהנער הצעיר קוטון נחשף לראשונה לאמנים מובילים בתחום. מכאן הדרך הייתה קצרה יותר.

ויליאמסון ראה את בקוטון הנער הצעיר את ממשיך דרכו, וכמו אמנים רבים אחרים להם סוני בוי ויליאמסון נתן הזדמנות, כך גם קוטון קיבל ממנו הזדמנות להופיע בתוכנית קינג ביסקוויט טיים הפופולארית. אך לא רק התוכנית, אלא שבמשך תקופה זו בחייו התלווה קוטון לסוני בוי ויליאמסון לאן שהלה היה הולך ולמד ממנו את רזי המפוחית בלוז המתקדמים יותר. שלב זה בחייו הפך אותו מחובבן שמנגן בחוגי משפחה, למי שמתחיל לשחק עם הגדולים, וכאשר מישהו בקליבר של סוני בוי הוא המורה זה לא מפתיע שיש התקדמות מהירה.

סוני בוי עצמו הקליט לראשונה בשנת 1951 בג’קסון, מיסיסיפי, קוטון לעומת זאת פנה לממפיס, שם  הוא יקליט לראשונה כשנה לאחר שאלילו סוני בוי מקליט לראשונה במיסיסיפי, קוטון מגיע לחברת סאן שבממפיס שעורכת הקלטות עבור Howlin’ Wolf, שהוא מפוחן וזמר בעצמו. וולף ,שהיה גיסו של סוני בוי וויליאמסון השני, הופך להיות מעין איש קשר בכל העניין. הקשר המשותף מוביל להשתתפותו של קוטון הצעיר בשנת 1952 ביום הקלטות של וולף, ולשני הקלטות משלו כמוביל בשנים 1953 ו 1954 אמנם שירים ספורים אבל הצעד נעשה, כך בגילאים 17-19 קוטון מתחיל ללמוד מה זה אולפנים ומקליט בפני עצמו ומתחיל לקבל את המעמד של המפוחן המקצועי.

קוטון הצעיר לא הותיר בהקלטות אלו את הרושם שהוא הולך להיות המלך של המפוחית בשיקגו, אבל הותיר חותם עקב העוצמה של ההקלטה  של Cotton Crop Blues, כשבייחוד עם שותפו הגיטריסט Pat Hare השניים הפליאו. גיל 17-19 זו הייתה התקופה שבה עדיין למד והתקדם בתחום, אלא שהיכולות שלו היו ברורות: טכנית הוא יכול היה כבר לנגן כמו האמנים המובילים של התקופה. אמנם קוטון עדיין היה זקוק לעיצוב שלו-עצמו, למשהו שיעניק את החיוניות הנדרשת ויהפוך את הסגנון שלו לבעל אמירה, ובכך גם למשהו חי ובועט שיבטא את המוזיקה שבו, אבל היה כבר מספיק חיוני בשביל להיות מבוקש ע"י מאדי ווטרס.

באותה תקופה פרח הבלוז של ממפיס. כמו  Muddy Watersבשיקגו וJohn Lee Hooker  בדטרויט, בממפיס היה האולין וולף הכוכב הגדול. כולם הגיעו מהדלתא של המיסיסיפי עם שורשים דומים וסגנון לא לחלוטין שונה, אלא שכל אחד היה לו את הייחודיות שלו והעיר שלו. עם המעבר של וולף מממפיס לשיקגו בשנת 1954 היו מבוקשים גם אמנים אחרים מממפיס, ופאט הייר וג’יימס קוטון הוזמנו להיות עם מאדי ווטרס. למאדי ווטרס היה  הרכב שכולל את הטובים ביותר בכל עמדה בסגנון שיקגו בלוז. אפילו לוולף לא הייתה יכולת שכזו להחזיק ארסנל של אמנים מובחרים כמו שווטרס יכל.

אין ספק שהצעד של קוטון להיענות לקריאה ולהתייצב בשורותיו של ווטרס היה צעד חשוב עבורו, להיות חבר הרכב גדול ומשפיע באופן קבוע זה מה שנתן לקוטון את המסגרת להפוך מנגן מעניין ששולט טכנית בשפה האמנותית, לנגן במלוא מובן המילה המבקש לתקוף את התבניות הקיימות בתחום ולייצר רעיונות משלו. תהליך זה לא היה פשוט ומהיר, קוטון היה בין 1955 ל 1966 באיזור של ההרכב אלא שבאמת חבר באופן מלא משנת 1957 ועד שנת 1961, הוא קיבל ונתן את כל מה שהיה צריך. זה לא נראה פשוט להשתייך להרכב של ווטרס באותה התקופה.

[youtube]http://youtube.com/watch?v=K91Qj870HHk[/youtube]

ווטרס העסיק מפוחנים רבים, המועדף עליו היה Little Walter , כש Junior Wells , Big Walter ושורה של מפוחנים אחרים עמדו בתור מלבד קוטון. אבל קוטון השתלב יחסית היטב והשתתף במספר הקלטות לא קטן בתקופה זו. קוטון היה רגיל עד אז לחקות אחרים טכנית ונדרש לעשות זאת בהרכב של ווטרס. מאדי ווטרס בנה רבות על קוטון ורצה אותו כמחליף לליטל וולטר וסייע לו ככל שיכל. ליטל וולטר עצמו לא היה מעוניין לסייע לקוטון ללמוד את הסגנון שלו. נוצר מצב שבו קוטון נאלץ לאמץ את הסגנון של וולטר בלי שוולטר ילמד אותו. קוטון עצמו פנה למאדי ווטרס וביקש ממנו שיאפשר לו להיות פחות מחויב לסגנון של ליטל וולטר ולנסות לנגן בסגנון שלו עצמו. כך קוטון עיצב את עצמו.

באותה תקופה החל כל עניין American Folk-Blues Festivals, סדרת מופעים מאורגנת היטב מסביב לעולם שבה כיכבו בעיקר נגני בלוז אקוסטיים כמו גם נגני שיקגו בלוז. הדבר הפך את שיקגו בלוז לפולקלור ופחות למוזיקה חיה ומתפתחת, אבל זה היה המקום עבור אמני שיקגו וקוטון השתלב שם. הוא השתתף עם מאדי ווטרס, Otis Spann ואחרים. בשנת 1960 היה בשיאו. השילוב שלו שוב עם פאט הייר בהרכב של ווטרס הוביל לקטעים כמו Tiger In Your Tank שהיו דברים חדשים שהייר-קוטון הכניסו לרפרטואר של ווטרס. עד אז ההקלטות של ליטל וולטר בהרכב של מאדי ווטרס היו יותר רלוונטיות אבל הקלטות חדשניות אלו היו רף חדש שקוטון היה שותף בהצבתו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=jBeuco0PgJs[/youtube]

מצד שני היה זה סוף הדרך של ההרכב של מאדי ווטרס במתכונת הזאת. פאט הייר באותו הזמן הורשע ברצח חברתו + שוטר ונידון למאסר.  תופעת הפולק-בלוז נכנסה לפעולה והיה פחות חשיבות לשאלה מי חבר בהרכב של מי, כולם הופיעו עם כולם. קוטון הופיע לא רק עם ספאן ווטרס אלא גם עם ג’ון לי הוקר ואחרים. בשנים 1963-4 הקליט קוטון בפעמים האחרונות עם ווטרס, אבל ללא שיתוף הפעולה עם הייר הקלטות אלו הן פחות מעניינות מההקלטות של 1960.  בשנת 1961 עשה קוטון לראשונה מאז 1954 בממפיס הקלטות שבהן היה האמן המוביל. עד 1966 היו לו מספר הזדמנויות שבהן הקליט, בתדירות של בערך פעם בשנה. כך בעצם נראית התקופה של 1961-1966 של קוטון, התקופה שאחרי פאט הייר, קוטון הופך להיות די לבד ומשתלב ככל יכולתו. הוא השתתף בהקלטות המפורסמות Chicago/The Blues/Today שהוקלטו על ידי Samuel Charters  במטרה לייצג את שיקגו של אותה התקופה.

זה מספיק בשביל שבשנת 1967 ייצא קוטון לדרך חדשה לחלוטין. חברת Verve שבעיקר ידועה באמני הג’אז שלה החתימה את קוטון והוא החל בהקלטת אלבומים שלמים עבורם עם הרכבים משלו. ההקלטות בוורב לא הצליחו להפוך את קוטון לכוכב על, אבל הוסיפו לרזומה שלו, הוא כבר הספיק להקליט עבור חברות כמו Prestige ו Vaunguard שהיו מובילות בתחום הפולקלור לפני כן, כעת וורב שהיו ג’אזים יותר. עם ההתרחקות מימי הפולק-בלוז שדעכו, וחוסר העניין בהם, דעך גם העניין בשיקגו בלוז. קוטון היה אמן שיקגו בלוז, הוא לא היה בנוי להיכנס לנישות אחרות למרות  שיכל לשלב רעיונות לתוך השיקגו בלוז, הוא לא מאלו שינטשו את הסגנון אבל כן מאלו שינגנו אותו בדרך שלהם.

קוטון הקליט 4 אלבומים עבור וורב בשנים 1967-68 שניים מהם יצאו לאור ושניים רק בשנת 1998 יצאו לאור. יחד עם החומר שהקליט בוואנגרד, מדובר בעיבודים טובים מאוד ובסאונד שלא היה קשוח כמו זה של מאדי ווטרס או האולין וולף שניגן בהרכביהם, אלא שכבר בהקלטות אלו אפשר לשמוע את הרצון של קוטון לשלב את הבלוז-סול הרך יותר ביחד עם השיקגו בלוז וכל זאת בדרך ייחודית. הוא לא נשמע כמו סגנון שיקגו המערבי. אבל עדיין מרבית החומר היה חומר שאחרים כתבו באלבומים אלו. קוטון היה כותב ויוצר בעצמו עוד כשהיה בהרכב של מאדי ווטרס. בשנות השבעים חתם בלייבל Budha שם הופיע עם אלבום חדש בשנת 1974 שבו הפגין את קוטון החדש: השירה שלו הייתה שייכת כמעט לחלוטין לסגנון הבלוז-סול, העיבודים  היו משולבי פ’אנק והקטעים היו רובם ככולם קטעים שלו שנכתבו על ידיו.

האלבום 100% Cotton  משנת 1974 שהיה האלבום הראשון שלו בבודהא הציב את קוטון. לראשונה מאז ההקלטות של 1960 עם מאדי ווטרס ופאט הייר, בנישה של חדשנות והוכיחו שהוא עלה לשלב הבא בהתפתחות האישית שלו. למרות שלקוטון היה מה להציע, הבלוז עצמו היה בנסיגה. קהל הבלוז התחלק כמעט באופן דיכוטומי לחלוטין לבלוז-רוק, בלוז-סול ובלוז-ישן. הבלוז הישן היה מה שקוטון השתחרר ממנו באלבומים החדשים, הוא ללא ספק היה בקטע של חידוש, וממילא חובבי הבלוז המסורתי היו קהל קטן. הקהלים הגדולים באמת היו בבלוז-רוק ובבלוז-סול, וקוטון נטה באופן טיבעי לבלוז-סול אלא שבכל זאת, הקריירה של אמצע שנות השבעים שלו בבודהא לא הצליחה לנסוק ולהפוך אותו לכוכב בתחום. במקביל שיתף קוטון פעולה שוב עם מאדי ווטרס, הפעם יחד עם Johnny Winter. מלבד Hard Again אותו אלבום של ווטרס שיצא בשנת 1977, ממשיכים מידי פעם לצאת חומרים לאור מאותה תקופה. למשל, לפני שנה יצא Breakin’ It Up and Breakin’ It Down שגם הוא מבוסס על חומרים משנת 1977.

 [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=GZXMWklGf84[/youtube]

בשנות השמונים קוטון חתם בחברת Aligator והוציא את High Compression שהיה מועמד לגראמי לראשונה וכך גם האלבומים הבאים של קוטון. שנות השמונים היו מבורכות מבחינה זו שקוטון החל לתפוס מעמד בינלאומי בפני עצמו יותר מבעבר ולהיחשף לקהלים גדולים יותר וצעירים יותר. בשנת 1996 שיתוף מעניין בין קוטון, הגיטריסט Joe Louis Walker, והבאסיסט Charlie Haden העניק להם פרס גראמי. הקול של קוטון היה סדוק לחלוטין, למרות זאת האקוסטיות התאימה לכך והפכה את האלבום לטוב ומאוד מיוחד, עיבודים טובים כמו בדר"כ עם קוטון ומוזיקה טובה ומהנה.

קוטון שהוא מפוחן משפיע על דורות רבים הוציא עם Charlie Musslewhite ו Billy Branch את האלבום Superharp בשנת 1999 בדומה לאלבום משנת 1990 Harp Attack  שכלל את קוטון, בראנץ’ , ג’וניור וולש, וCarey Bell והוציא אלבום Mighty Long Time שבו אירח גיטריסטים משובחים כמו Wayne Bennet, Hubert Sumlin, Mat Murphy, וLuther Tucker. בשנות התשעים זה דבר שקורה להרבה אמנים שהיו גם במחוזות ההיסטוריים, וגם הגיעו להישגים והכרה, הם עושים שיתופי פעולה מעניינים וגימיקים מעניינים וקוטון בהחלט במעמד הזה, ועם יכולותיו להוציא חומרים שבהם אפילו העיבודים מרתקים,  זה רק עניין של שיווק שמונע מקוטון להגיע ליותר ויותר אוזניים, הוא ממש לא נשמע מיושן אלא הצליל שלו מעודכן ביותר!