האם יש הפרדה בין אמנות לפוליטיקה? שאלה זאת די מטרידה משום שדי ברור שאמנות יש לה פרשנות, ובפרשנויות השונות אפשר למצוא יותר מקורטוב של פוליטיקה, והשאלה היא עניין אסתטי, האזנה למוזיקה, כמשל, ללא היבט פוליטי. למשל, המוזיקה של וגנר שימשה את הנאצים כמוזיקת רקע להצעדת אנשים אל ההשמדה שלהם. ניצולי שואה בוודאי לא היו רוצים להאזין לה. וגם צאצאיהם. בנוסף וגנר עצמו היה איש שהטיף לשנאה הן בעל פה והן באמנות שלו. למעשה, וגנר היה אחד מאבות הנאציזם במובן האמנותי. באחד הימים מישהו אמר לי ש"אין סיכוי שהמנצח דניאל ברנבוים היה מנצח את וגנר אם וגנר היה אמן שהיה מסית להשמדת ערבים.". הדבר נאמר לאחר שנודע שברנבוים סירב להתראיין לעיתונאית-חיילת ישראלית מגל"צ בגלל היותה חיילת.
"אם הוא לא מסכים להתראיין על ידי חיילת בצה"ל שהוא צבא שמטרתו להגן על ישראל, צבא הגנה לישראל, מדוע שיסכים ללגיטימיות של מוזיקה שמבוצעת על ידי ישראלים? בעיניו ישראלי בעצם קיומו גרוע מוגנר והנאצים ולכן הוא מתעקש לנגן את וגנר בישראל.". התשובה שלי לאותו אדם היתה דווקא שונה כי לדעתי מישהו כמו ברנבוים ששם את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות הוא לאו דווקא מסתכל על הדברים במובן הפוליטי הרגיל אלא במובן של הפוליטיקה שיש בעולם שבו הוא נמצא. למשל יש הרבה עמותות וגנר בעלות כוח רב בעולם המוזיקה הקלאסית, למשל. עמותות אלו בוודאי יתמכו במישהו כמו ברנבוים שעוסק בדיוק בפוליטיקה האמנותית שמעניינת אותם.
הנקודה היא שבמקום להסתכל על אמנות ועל פוליטיקה בלבד אפשר להסתכל על הפן הפוליטי באמנות והפן האמנותי בפוליטיקה. עבור ברנבוים ככל הנראה התחברו מספר נקודות שהתאימו לו בקריירה האישית ובתפיסה שלו יחדיו, הוא התחבר לאדוארד סעיד, אנטלקטואל ופילוסוף מבריק שהתרומה הגדולה שלו היא בעיקר בנושא הדיון של הסתכלות תרבות על תרבות אחרת. בעיניו ההסתכלות של המערב והבחינה של המערב על תרבויות אחרות היא לוקה משום שבלי להיות חלק מהתרבות ולהבינה לטעמו לא ניתן לבקר אותה.
למעשה, זה די נוגד את הרעיון שביקורת היא דבר שכל אחד יכול לומר אל מול כל דבר. אלא שבגרעין של העניין יש דבר נכון מאוד, כאשר מישהו בוחן תרבות אחרת, תרבות שלא נולד לה, הוא בוחן את זה בכלים שהתרבות שלו העניקה לו ואולי בכלים נוספים אבל לא בהכרח בכלים שמתאימים לתרבות אותה הוא מבקר.
ההצלחה של ברנבוים בקריירה הבינלאומית שלו מוכיחה את הכשרון שלו, אך גם היכולת שלו להשתלב היטב בחברה שזרה לו, חברה שלא ממש ידעה מיהו דניאל בארנבאום, חברה אירופאית אליטיסטית שמרכזיה ב"אירופה הישנה" ושמעלה אסוסיאציות של טירות ישנות ואנטלקטואליזם על בסיס שונה לחלוטין מזה שבארנבוים לכאורה שייך לו, כנער יהודי שהיגר מרוסיה לארגנטינה הקשר בינו לאירופה הזאת אינו טיבעי, אלא שהוא השתלב בסופו של דבר היטב בעולם הזה של המוזיקה הקלאסית והצליח בדרכו בכל שלב והגיע לכל המקומות שיש להגיע בקריירה שכזאת.
בחזרה לסעיד, סגנונות מוזיקליים שהגיעו במאה ה-20 בארה"ב רבים מהם הגיעו מהקהילה האפריקאית-אמריקאית או בהשראתה, ולאחר שעברו ליטוש מסויים על ידי אמנים אחרים הותאים גם לקהלים גדולים יותר קרי אוניברסליים, שהשתלבו לזרם המרכזי של המוזיקה האמריקאית. בשלבים הללו היה שילוב של אנשים מרקע חברתי שונה יחדיו, שחורים, לבנים או כל דבר אחר בשביל לייצר יצירה אמריקאית. אלא, שהבעייה היא בשלבים המוקדמים, לפני שלב ההיתוך, וההבנה למשמעות היווצרותם פעמים רבות מנסים לאבחן זאת דווקא אלו שאינם באופן טיבעי שייכים לתרבות המוצא. כתוצאה מכך יש לעיתים בעיות הבנתיות או אסתטיות בהיסטוריה הזאת, במובן הזה רעיונות אדוארד סעיד יכולים להוות רקע טוב להבנה.
מצד שני כמובן שאין סיבה להלחץ מכך, בסופו של דבר מומלץ לאדם לבקר גם תרבות שאינו שייך לה, בכל כלי שיש לו, כאשר כמובן אם יבין את דבריו של סעיד יסייע לו הדבר בהכרה בכך שעליו להסתכל על פאנים שונים ובמשנה זהירות. ישנם כמובן דרכים שבהן אפשר לאבחן מתי קולעים בול למטרה ומתי מסתכנים בעיסוק בתרבות בנישה שאינה מובנת, באמצעות הקפדה על כללי זהירות בסיסיים ניתן להגיע לזאת. היתרון הגדול הוא בעיצוב הטעם האישי, היכולת לדעת מתי דבר הוא איכותי ומתי פחות, גם כאשר מדובר בתרבות זרה, כמובן שבסיס של כל ביקורת הוא טעם, למי שיש טעם רע, הביקורת שלו תהיה בהתאם, אומרים שעל טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל זה לא העניין כאשר מדובר בתרבות זרה והטעם הוא רע זה נתפס אחרת מאשר טעם רע באותה התרבות.
דברים אלו כמובן דנתי בהם על קצה המזלג בעבר בבלוג, הכי חשוב אולי להבין זה הצורך בנימוקים טובים ומעניינים שמסבירים במצב כזה אין טעם טוב וטעם רע, משום שכאשר מישהו יודע להסביר מה הוא אוהב בדיוק רב ומה לא, העניין של הטעם יורד, וכל אחד יכול להקשיב ואם יבין את הכוונה יתחבר ויוכל להסיק האם הוא מסכים או לא, אבל יבין שמדובר בטעם שמישהו עיצב לעצמו ויבין שאין להתווכח על כך. כאשר מישהו אינו מסביר או אינו יודע להסביר, או אינו רוצה להסביר, תמיד יש את החשד שהוא לא מספיק מעמיק, גם כאשר זה לא נכון.
על כן מה שנובע בראש ובראשונה בביקורת הוא שהביקורת היא סוג של תקשורת מסויים שמועברת והתוצאות שלה הן הללו שצריכות להמדד לעיתים יותר מהנכונות של הטיעונים, בעיקר במובן של השפעה. למשל, אם ביקורת מסויימת היא נכונה אך אין לה שום השפעה היא מהווה סיכוםאבל חסר בשר. ביקורת נכונה ומשפיעה או מאירת עיניים היא הרבה יותר חיונית. אבל ביקורת יכולה להיות לא נכונה ולהשפיע. זהירות המבקר היא חשובה והיא הכרטיס ביקור שלו, מבקר צריך לא למעוד משום שברגע שימעד האמינות שלו תיפגע באופן ניכר. לעומת זאת, מוזיקאי יכול להוציא אלבום חלש ולחזור לעצמו לאחר מכן והאמינות שלו תחזור ברובה מהר יותר מאשר מבקר שישגה.