המופע הזה לא היה זה שמיועד להתרשם טכנית מאוון פרקר עצמו. השימוש שלו בסקסופון טנור לצד סקסופון טנור טנור נוסף אחד לפחות, סקסופון בס נוסף, וסופרנו סקסופון (או קלרינט) הציב אותו במקום שבו הוא ככל הנראה פחות רצה למצוא את הביטוי הטכני. ומצד שני, מבחינה קבוצתית, הקבוצה של הנגנים שעלתה לנגן בלבונטין הגיעה במטרה פשוטה וברורה לנגן ג'אז פסקולי סרטים. במקרה הזה זה היה כמו פסיפס מאולתר, אוסף של קטעים שכל אחד מהם היה יכול להקבע באותו רגע.
בניגוד למופע ג'אז פסקולי סרטים מסודר כאנסמבל, היה המופע אתמול מעין תוהו ובוהו שלם, כך שהמבחן היחיד היה האם התוהו ובוהו הזה מצליח לייצר איזשהו פסקול. למרבה המזל, זה יצא טוב, בעיקר היה זה נגן הסופרנו סקסופון שניגן מדוייק ברגיסטרים הגבוהים ובכך משף את האחרים להשלים את החוסר כאשר שאר הנגנים התמקדו ברגיסטרים האחרים באופן טיבעי ואלמלא היה להם נקודת השוואה לא היו מנסים להגיע לשם ככל הנראה והיתה סכנה שינגנו למטה למטה.
יתרון נוסף של המופע היה ההמנעות מצרחות וסולואים מיותרים. זה היה אולי הדבר המרענן ביותר, משום שזה חייב את המוזיקאים להקשיב למוזיקה הקולקטיבית שמיוצרת באופן דינמי ולהוסיף את חלקם לפסקול המשותף, וזאת מבלי שנגן כלשהו באמצע ייתקף בהתקף צרחות וינסה לייצר אנרגטיות נפרדת. ומצד שני היה זה משום שהיה זה חלק מכך שהמופע לא אורגן אלא היה משהו שדומה לג'אם סשון למתקדמים.
לבונטין 7 בכל אופן, ייצר ערב נפלא שנראה שרק מעטים כיום מעריכים את הסגנון של הג'אז החופשי של פסקולי הסרטים. מעטים יכולים להשתחרר לחלוטין ולייצר את הפסקול בראשם, בעת שמאזינים להופעה זו, אתמול היו כמאה איש לערך שמילאו את לבונטין 7, בהערכה גסה, והגיע הזמן שמופעים כאלו יגיעו לקהלים יותר גדולים.
בשביל שזה יקרה כמובן שהאמנים הישראלים העוסקים בתחום צריכים לייצר אנסמבל של פסקול יותר מסודר ומאורגן שבאמצעותו הקהל יוכל להתחבר לסגנון ולהכיר אותו. הרעיון של "סתם אנשים יושבים ומנגנים מוזיקה" למרות שהיה משחר הג'אז חלק ממה שחשבו שהג'אז צריך להיות, מעולם לא היה השיא של הג'אז או הגדרת החופש שלו. הגדרת החופש של הג'אז מגיעה מהחופש שיש לכל נגן ונגן לתת למוזיקה מאפיינים חדשים לגמרי, ולא רק פרשנות למאפיינים קיימים, ועיקר ההתקדמות היתה תמיד מפיתוח של קטעים לרמות גבוהות ואז עבודה על דברים נוספים אחרים ופיתוחם וכן הלאה.
לכן אני בעד לראות את החבורה הזאת מפתחת פסקולים מסודרים ומבשרת את הבשורה לקהלים גדולים יותר. קהלים קטנים תמיד יוכלו להינות מג'אם סשון חופשי ולא מסודר אם יחפצו. לקהלים הגדולים בוודאי ידרשו מופע שיוכלו ללמוד ממנו להתחבר למוזיקה הזאת, משהו קבוע שירוץ וייתן מצגת כזאת שכולם יוכלו ללמוד כיצד לצרוך את המוזיקה.
זה בהחלט יפה לראות פסנתר אחד, שני פסנתרנים, ואף אחד מהם לא יושב על כיסא הפסנתר, אלא מטפלים ישירות בקרביים של הפסנתר, עורכים לו מעין ניתוח פתוח ותוך כדי מייצרים מוזיקליות. והיה זה מעניין לראות שהבאס מגיע עם שלל כלים, מיתרים ומקלות ש מבצבצים מכל מיני מקומות ומשתלבים יחדיו ליחידה אחת עם הכלי והאדם המנגן.
כשנשאל החצוצרן האגדי באבר מיילי על השימוש הראשון בפומפה בנגינה, הוא סיפר שהוא רצה במשך זמן מה למצוא משהו שיתאים לחצוצרה, אבל כשהגיע לחנות וראה את הפומפה מייד ביקש לבדוק אותה. אכן אלו דברים משחר ימיו של הג'אז, שבימינו הופכים להיות המנה העיקרית, אבל מחשבה קטנה, אלמלא היה מיילי מגלה ומשתמש בפומפה, הכל יכול להיות היה נגמר אחרת, ייתכן שהוא לא היה משכתב מחדש את הקטעים הגדולים שהפכו את דיוק אלינגטון למוביל, בשנות העשרים, וייתכן שדיוק לא היה הופך להיות אחד מהגדולים והמשפיעים על הג'אז.
כל שימוש בכלי עזר בג'אז יכול לזכור את באבר מיילי, ואולי צריך אפילו שהרכב ג'אז פסקולי סרטים יחזיק שולייה שיכול להגיש אביזרים לשימוש לנגנים השונים, ויכול להרים להם אם נופל משהו לריצפה, וכדומה. הקטע המסכם היה הקטע המסודר ביותר של המופע והטוב ביותר, הנגנים עלו יחדיו לשילוב סקסופונים ברקע תוף-פסנתר-באס מייצרים את הפסקול, ושוב היה זה היתרון של הסופרנו, אבל בעיקר הפעם החבורה ייצרה פסקול מסודר יותר, ככל הנראה התוצר הסופי של הימים שהם מנגנים ביחד עת ביקורו של אוון פרקר, וניגנו קטע טוב במיוחד.
היה מהנה לראות עד כמה הישראלים רלוונטים גם לצד מוזיקאי גדול בתחום כאוון פרקר, מה שמוכיח את הטיעון שהג'אז הישראלי בארבע השנים האחרונות הגיע להישגים שמציבים את הנגנים הישראלים והג'אז הישראלי ברמות גבוהות למדי. יישר כוח ללבונטין 7 על הערב הזה.
ציון: 4.5 כוכבים
למה הכוונה "ג'אז פסקולי סרטים"? זוהי הפעם הראשונה שאני נתקל במונח.
ההגדרות המקובלות למוסיקה של ההופעה אתמול הן free-jazz כאשר מדובר בקטעים בעלי חלוקה ברורה של חטיבת קצב וסולנים ואשר עושים שימוש בעיקר בצלילים הסטנדרטיים של כלי הנגינה, ו-improv (או free improv) כאשר מדובר בקטעים המופשטים יותר שבהם ישנו גם דגש על חקר של אופנים בלתי סטנדרטיים להפקת צלילים מהכלי.
עוד הבדלה בין שני הסגנונות היא שב-free jazz הכח המניע העיקרי הוא מעין מומנטום מאד פיזי המתרחש בין הנגנים – דבר המצביע אחורנית למקורות הג'אזיים – בעוד ב-improv ישנו דגש על יצירת עולמות צליליים ויכול להיות שימוש נרחב בשקטים. דוגמה טובה לאחרון היא הנגנים המזוהים עם הקבוצה AMM הבריטית (ג'ון בוצ'ר, ג'ון טילברי, אדי פרבו וכו') אשר מבצעים מוסיקה מאולתרת שמתכתבת יותר עם מלחינים כמו מורטון פלדמן מאשר עם איזושהי מורשת של ג'אז ופרי-ג'אז.
כמובן שבשתי פיסקאות קשה להמנע מהכללות בהגדרות מעין אלה אך זה הרעיון בגדול.
ועוד תיקונון לסיום:
כלי הנגינה הנוספים היו שני בס קלרינטים (לא בס סקסופון) וקלרינט רגיל.
ואני מצטרף: ישר כח ללבונטין 7!
הייתי בכמה ערבים שונים שהפיקו בלבונטין 7 בכולם היתה הפקה מצויינת