הרכב הג'אז השבדי-ישראלי, הנקרא בשם שמגיע דווקא מהשפה הארמית, ומופיע במרכז על שם פליציה בלומנטל. הרכב גושפנקא הוא הרכב אירופאי צעיר ודינמי המבקש למצוא את מקומו המוזיקלי. ההרכב בבסיסו הוא דווקא הרכב הארד-בופ, וזה החיבור העיקרי שלו לג'אז, מאידך, חברי ההרכב מגיעים באופן נפרד גם מרקע של תיאוריה קלאסית. הצורה שבה מבקשים לחבר חברי ההרכב את שני הדברים קשורה מאוד גם ברצון נוסף שלהם, והוא לכתוב מוזיקה מקורית, שלהם, שתייצג את מהווייהם המוזיקליים הבסיסיים.
אירה מוגילבסקי, פסנתרנית, החלק הישראלי של ההרכב, היא מוזיקאית מוכשרת ובעלת רעיונות מקוריים על הפסנתר, לצד שליטה במתודות רבות המגיעות מהמוזיקה הקלאסית. הכניסה שלה לרוח היצירה היתה לכל אורך הערב באופן מלא. יש משהו בהדל שבין יצירה במובן האירופאי של מוזיקה קלאסית, לבין היצירה במובן האמריקאי של הג'אז. לעיתים נראה כי עיקר ההבדל הוא בין פרשנות לאלתור, ובין מעמד כותב היצירה בשני מרחבים התרבותיים הללו, אולם הרכבים כגושפנקא צריכים כתמיד להתגבר על מבוכה זו ודרך זה לגשר בתוך עצמם על הרצונות שלהם.
היצירות של חברי ההרכב בנויות משני חלקים, חלק אחד שהוא היצירה במובן הקלאסי, המנוגנת בצמוד לתווים ובפרשנות האישית ועד כמה שהיא יכולה להשתנות בכתיבה האישית וביטויה, בעוד החלק הג'אזי בעיקר מתכנס להארד בופ הוא ירידה במתח מבחינת המחוייבות לתו הכתוב ועלייה בחופש מבחינת הרצון לאלתר ולפרוץ למקומות אחרים.
מוגילבסקי מגיעה בדיוק מהמקום הזה שתואר, ההקשר הסגנוני שלה נוטה למקום של רצון לוירטואוזיות ולשליטה טכנית, והיא בהחלט נשמעת כעושה החלפת הקשר בעת מעבר מרוח קלאסית לג'אזית ולהיפך. כל זאת אינו מונע ממנה להפגין את היכולת הטכנית שלה והידע הרב שלה על הפסנתר. יש לה שליטה על טכניקות רבות והיא נראית מבין חברי ההרכב כזאת שעיצבה את הסגנון שלה במידה הרבה ביותר.
ג'ונאס קנוטסון הסולן הוא סקסופוניסט מוכשר. המלודיות שלו טובה מאוד, אך הוא נראה עצור מאוד בכל החלק של האנרגטיות. גם כאשר עבר מסופרנו סקסופון לאלטו, עדיין נראה היה שהוא לא עובר במלוא המובן לשלב האנרגטיות אלא נותר מחוייב למלודיות גם כאשר הוא חפץ בכך. מצד שני, הפוטנציאל שלו הוא גדול מאוד מבין חברי ההרכב עקב הדינמיקה הטובה שלו וההקשבה שלו לאחרים. בכל פעם שהוא לא ניגן הוא היה חסר.
במהלך ההופעה שמתי לב להרולד רובין , קלרינט ישראלי שישב בקהל. רובין שראיתי אותו בלבונטין לפני כשבוע דומה בסגנון שלו לקנוטסון, הוא גם נותר איש מלודיה כשהוא בתוך מרחב של אנרגטיות של מוזיקה חופשית, כך זה היה במופע שראיתי בלבונטין. אלא שקנוטסון צריך לקבל יותר נסיון אולי, לנגן עם הרכבים חופשיים בשביל ללמוד לגשר בין המלודיות לבין האנרגטיות בשביל שיוכל להוסיף אנרגטיות להרכב, אמנם הוא לא היה בתוך הרכב ששם דגש על אנרגטיות, אבל כשרצה להוסיף אנרגטיות, הנטייה שלו למלודיות הגבילה אותו.
שני הנגנים הנוספים, אוג'לה ולסבו, תופים ובאס, ניגנו היטב, בכל מה שקשור להארד-בופ, הם חיזקו את הסווינג של ההרכב היטב בכל שלב שנדרשו וסיפקו אווירה של השראה טובה ברוב חלקי המופע. הם איפשרו לסולנים לקבוע את הסווינג ומתוך סולואים אלו ניתן היה לראות את היציאה הלאה לדברים נוספים. אין ספק שהמופע היה מהנה מאוד, ושהרצון של ההרכב לבצע דברים מקוריים מלאי עניין הוכיח עד כמה ההרכב מאתגר את עצמו, אך ברגעים רבים היה נדמה כי ההפרדה הסגנונית שההרכב מקפיד לעשות יותר מגבילה אותו מאשר מאפשרת לו להתבטא במלוא יכולתו.
ציון: 4 כוכבים