עם פתיחת שנתה השנייה של אפטאון דאונטאון בגבעתיים אפשר כבר לראות שיש למסורת הזאת מקום: במופע האחרון של שנה שעברה היה האולם שבו יש מקום ל 180 מקומות ישיבה, שליש אחד מלא ושניים ריקים. במופע הפותח של העונה הזאת האולם כבר הכפיל עצמו, והיו בו שני שלישים מלאים ואחד ריק. בקצב הזה בשנה הבאה יהיה מלא, וכנראה שיש איזושהי תקופה שלוקח לציבור להתרגל. ואכן, הציבור מתחיל להתרגל לכך שיש לישראל היום שפע של אמנים שמקורם בישראל, שפועלים בתחום הג'אז, ושמגיעים לתוצאות טובות והופכים להיות בינלאומיים.
בפסטיבל הג'אז האחרון באילת, המופעים של הישראלים היו מלאים, 1000 איש לערך למופע קטן, כשהמופע של 60 שנות מדינה משך כמות גדולה יותר שצבאו על השטח הקטן שהוקצה, ויותר מ 1500 איש צבאו על המופע של אבישי כהן שהיה אחד המופעים הכי מלאים של הפסטיבל, כשהוא על תקן של מופע זר מבחינת תפוסה. הישראלים אם כן, מתחילים להבין שהג'אז הישראלי מצוי בתקופת שיא שלא היתה לו בכל זמניו, היו בישראל ג'אזיסטים טובים כבר בראשיתו, אבל היום יש שפע שלא נודע לפני כן, אמנים ישראלים שמשתלבים כמעט בכל הזירות בנות זמננו שיש לג'אז להציע: חופשי, בופי, מוזיקת עולם, פיוז'ן, אירופי, כל הדברים הללו ישנם ישראלים פעילים ומצליחים.
מיעוטם קבעו מקומם במקומות השונים, אם כי ניו יורק נראית כזירה הטובה ביותר שם הישראלים עושים חיל בייחוד. מעבר לכך, מדובר גם על תוצאות במדידת איכות, יותר ויותר ישראלים מגיעים לרמות הגבוהות יותר של הג'אז, ומשתפים פעולה עם הטובים בתחום. ביניהם ותיקים יותר ופחות אבל כולם נהנים מהשפע שיש.אבל עד לשנים האחרונות לא היתה לישראלים זירה אמיתית שבה יכלו להציג בצורה מכובדת ומסודרת את הג'אז. אמנם היה מועדון הברברים המיתולוגי, אך זה לא המועדונים שיש היום שהם ברמה גבוהה יותר כמו זאפה מצד אחד, ולבונטין מצד שני, מועדונים שמביאים את הטובים ביותר מהעולם בתחומים שונים של הג'אז.
מרון קרטר ועד אוון פרקר. מועדונים אלו נותנים במה מעולה לאמנים ישראלים. הפתיחה הארוכה הזאת באה להסביר את טרמינולוגיית האפטאון דאונטאון, זאפה ולבונטין. הזאפה שזה יותר מיינסטרים, לבונטין שזה יותר האיזוטריה. והסדרות של אפטאון דאונטאון באות לייצג את זה. ואם יש זאפה ולבונטין 7, אז למה לא לעשות סדרה שבה ישראלים יוכלו להציג את הג'אז? כנראה שזה הבסיס להחלטה המצויינת של אנשי גבעתיים להקים את הסדרה הזאת. בעיני העניין של סדרה הוא מחייב, בניגוד למופע בזאפה או לבונטין, היתרון בסדרה הוא שמי שמגיע לסדרה הוא כמו בפסטיבל נמדד ביחס לאחרים בסדרה, ויש פרמטרים של איכות הסדרה וחיוניותה בדומה לפסטיבל.
הרביעייה של גלעד הקסלמן פתחה בקטע הראשון יחסית חלש, אמיר ברסלר היה יותר מידי מוחצן בתופים, העסיק יותר מידי, והסולואים של יובל כהן היו מתודיים יחסית, כשהקסלמן עצמו גם הוא נראה היה לא משוחרר, דווקא הסולו האחרון שלו לקראת הסוף, משהו כמו 20 שניות אחרונות של הסולו היה טוב ומהנה, כשהוא הפגין כמה מהלכים יפים מאוד, אבל נראה היה שהקטע לא היה מספיק משוחרר מבחינת הצוות. הקטע השני, שהחל בקצב איטי יותר ובלוזי היה צריך אולי להיות ראשון, בקטע הזה זכו כל המשתתפים לתת את הסולואים שלהם, והקצב האיטי הכניס אותם לדינמיקה טובה יותר. מרגע שברסלר נתן את הסולו הראשון שלו, הוא יחסית נרגע והחל להסביר למה הוא כל כך מוחצן.
הבחור פשוט פוגע, סולואים טובים, הוא נמצא בתקופה מצויינת. חבל רק שהוא לפעמים מאבד קמעה את הדינמיקה, והופך להיות יותר מידי אגרסיבי דווקא בחלקים שלעיתים הוא צריך לתת גיבוי לאחרים ולדחוף את הסולנים ולא להתמקד בעצמו. גלעד אברו היה בדיוק ההיפך, אברו הפגין ערב יציב לחלוטין על הבאס, ללא טעויות, מרוכז, תומך, הסווינג שלו היה פשוט טוב מאוד והתאים מאוד להרכב. ההבדל בין השניים הוא בניסיון בלבד, ברסלר הוא מוכשר כשד אבל הניסיון של אברו דיבר היטב במופע והוכיח שלפעמים ניסיון שווה יותר מאשר כישרון.
יובל כהן החל להשתפר גם הוא החל מהקטע השני, הגישה שלו היתה ברבים מהקטעים היתה קלאסית, יש לו יכולות טכניות כמו הצליל המהדהד שהוא מקפיד לשלב לקראת הסוף של הסולואים שלו, דבר יפה כשלעצמו, והמלודיות שלו היא רבה מאוד, דבר שהתאים מאוד לחומר שהקסלמן הציג. מצד שני, כהן היה בשיאו דווקא בקטע השביעי והאחרון, זה של ההדרן, שבו ניגן בחופשיות ובעוצמה. היה זה גם הקטע הטוב ביותר של ההרכב לטעמי, ולכהן היה חלק נכבד בכך.
הקסלמן עצמו הוא כותב ויוצר מוכשר מאוד. הדבר הכי בולט בקטעים הרביעי החמישי והשישי, כולם מהאלבום החדש שלו, היא שהכתיבה שלו משלבת את הפשטות עם הג'אז. בעיני זוהי הדרך הכי טובה לכתוב ג'אז עם השפעות של מוזיקה ישראלית, משום שלפשטות הזאת אפשר להתחבר היטב ולפתח אותה. ובאמת בקטעים הללו מה שבלט בעיקר היה הקטעים שהוא כתב, יותר מאשר כל סולו או כל דבר אחר, אפשר היה לחוש שיש לו רעיונות שהוא מצליח לממש, ובאמת זה היה נראה שהוא מצליח להעצים את חילופי האקורדים הפשוטים אך חכמים, שהקשר שלהם לפופ ולרוק הישראלי ברור, הצלחה זו של ביצוע העצמת ג'אז היתה ההישג הגדול של הקסלמן בערב לטעמי.
דבר נוסף שבלט אלו הם הטכניקות שהקסלמן שילב בסולואים שלו, רעיונות של ביצוע ריפים מסויימים ברגיסטרים שונים בהחלט סייע להעצמת-הג'אז וגם הראה מהטכניקות של הקסלמן. כאמור, דווקא הקטע השביעי שיצא מהתבניות הללו בצורה יותר פרועה ומתפרקת היה זה שנהניתי ממנו הכי הרבה, כי זה גרם לי לחשוב שלרעיונות של הקסלמן יש הרבה מאוד לאן להתפתח. המופע לסיכום היה לא רק מהנה אלא גם בעל ניצוצות איכות.
ציון: 4 כוכבים