ירידה לצורך עליה הוכיחה את עצמה בהיסטורית המוזיקה פעמים רבות. המוזיקה הרומנטית היא דוגמא טובה. במאה ה-19 שלט הזרם הרומנטי במוזיקה העולמית המתקדמת. המלחינים הרומנטים הגיעו לפסגת המוזיקה מבחינת הלחנה, הם שמו בראש את המלחין והוירטואוז. התפיסה הבלתי רישמית אמנם אבל שהיתה תוצאה של המוזיקה הרומנטית, היא שאם המלחין טוב ואם הוירטואוז טוב, ואם כלי הנגינה טוב, אז המוזיקה מגיעה לשיאים. תפיסה זאת היה בה בעייתיות מבחינת יצירתיות.
מרבית היצירות הגדולות מתחילות מפולקלור ורק אז עולים הוירטואוזים, שהם הטכנאים הגדולים של סגנון מוזיקלי שלוקחים את הטכניקה לשלבים הבאים שלה, ולאחר מכן המלחינים, הללו שמסוגלים לפשט את המוזיקה ולמשוך אותה לשיאים חדשים. אולם בשלב מסויים הקצנה שכזאת מונעת את הקשר אל הפולקלור וכתוצאה מכך המוזיקה מגיע למיצוי ויש צורך ברעיונות חדשים. אקזוטיקה ודברים שכאלו הם רק תבלינים ולא תמיד הם מצליחים לסייע לפיתוח של רעיונות חדשים.
בסוף המאה התשע עשרה נחשפה המוזיקה הרומנטית לרעיון שאיתגר אותה מחדש. מוזיקת הראגטיים שפרצה היה בה מאותה יצירתיות חדשה שהיתה חסרה במוזיקה הרומנטית. הראגטיים היה מוזיקה לפסנתר שנכתבה על ידי מלחין שהוא גם הוירטואוז המבצע. רעיון זה מגיע מהתפיסה הרומנטית של ההלחנה, אבל בניגוד לה המלחין היה נתון למוגבלויות הטכניות של עצמו. בתפיסה הרומנטית של המלחינים לאו דווקא אמור המלחין להיות מסוגל לבצע את כל הדברים שהוא כותב, הוא לא היה חייב להיות וירטואוז על כל כלי וכלי משתתף ולמעשה מלחינים גדולים יכלו לדמיין בראשם תפקידים רבים וכיצד ישתלבו יחדיו מבלי ששמעו איך זה בפועל.
בטהובן אף היה פגוע בשמיעה שלו, עד כדי כך שלא היה יכול לנצח עלה יצירה שלו עצמו. המנצח בעצם הוא איש מקצוע וירטואוז שלומד את החומר הכתוב ואת רוחו ומעביר את זה לנגנים. הוא מתווך בין הכותב לבין הוירטואוזים המבצעים. הראגטיים ביקש להביא רעיונות חדשים בצורה פשוטה, ולחזק את הקשר בין המלחין לביצוע.
במידה רבה אפשר לומר שהיתה זו חזרה אחורה. הראגטיים על כן היה בעיקרו נחשב למוזיקה שאינה מתקדמת בעיני הרומנטיקנים, ובעיקרו היה בנישה של מה שנקרא מוזיקה קלאסית קלה לכל היותר. אלא שמלחינים רבים ראו בראגטיים הרבה יותר מזה. גרשווין וסטרווינסקי הגיעו משתי מקומות שונים להתחבר למוזיקה הזאת. והג'אז היה עוד דבר שצמח בהשפעת הראגטיים.
הג'אז הפך למוזיקה הקלאסית של המאה העשרים בזכות שהיה חדשני, הוא נשען על רעיונות פולקלורים, וההלחנה היה בה קשר לנגנים וליכולות שלהם ולא רק מה שיכול לדמיין בראשו המלחין. במידה רבה חזרה אחורה זו ויצירת הג'אז שהוא כיום כבר ענף בפני עצמו במוזיקה הקלאסית, בדיוק כמו התקופה הרומנטית, הקלאסית או הבארוק, והג'אז יתר על כן גרם למוזיקה הקלאסית לרצות להשתנות ולהיענות לאתגרים החדשים. כך רבים שעסקו במוזיקה הקלאסית והרומנטית נדרשו לצאת מהשבלונה הרומנטית ולהשתמש ברעיונות נוספים.
התברר שכאשר מלחינים פונים לפולקלור בשביל להעשיר את המוזיקה שלהם, זה לא בהכרח גורם למוזיקה טובה יותר אבל זה כן גורם לשינוי וליציאה משבלוניות. חזרה אחורה לעיתים היא הכרחית בשביל העשרת הידע במקרים שאין התפתחות חדשה אלא דריכה במקום. הרעיונות של הלחנה בראש עקב ידע רב יוכלו לשוב ולחזרו כאשר מלחינים עתידיים יהיה להם ידע נוסף של ג'אז והעולם הגדול שנילווה לו.
האם סממן של חזרה לאחור מעיד על התקדמות צפויה? בדרך כלל כן אבל מאחר וזה תלוי בגורמים נוספים קשה לדעת. בדוגמא של ימינו, במשבר הכלכלי האחרון אחד המאפיינים היה ירידת ערך הדולר למול עליית מחירי הנפט. היה זה מאפיין מקדים במשך זמן רב להתרסקות הכלכלית. לאחרונה המגמה הזאת מתהפכת, הדולר מתייצב ומתחזק ולמול זה מחיר הנפט יורד. במידה רבה נשאלת השאלה מה יקרה כשיחזרו למצב שלפני ההדרדרות. סיכוי טוב שזה יהיה גם הסימן ליציאה מהמשבר והתייצבות, אם כי כמובן יכולים לקרות הרבה דברים בדרך שישנו את זה.
אבל זה דוגמא לכך שחזרה אחורה היא דבר שבאופן טיבעי עשוי לקרות כאשר אי אפשר ללכת קדימה, וימים יגידו אם זה גם יצליח.