בשנים האחרונות עניין רב יש סביב הג'אז בישראל. לא רק שאמנים ישראלים מסתובבים בעולם ומופיעים בפסטיבל ומופעים שונים, אלא שנוצר בישראל גרעין של פעילי ג'אז המקדמים את הג'אז בישראל ואת האמנים השונים ומאפשרים להם במה יוצאת דופן. יוצאת דופן, משום שבישראל לא היה עד לשנים האחרונות שפע שכזה של הזדמנויות לאמנים ישראלים להופיע בצורה מכובדת במובן הג'אזי, כלומר במקומות שמבינים את הצרכים השונים של מופעי הג'אז השונים, מקומות שיכולים גם להביא מטובי האמנים הישראלים ולתת להם לשתף פעולה עם אמנים אחרים.
חלק מהסוד של העניין זוהי סצנת הג'אז הניו-יורקית של השנים האחרונות. בהשראה של הסצנה הזאת, אנחנו מקבלים במועדונים הישראלים המובילים לג'אז ייבוא של רעיונות של שיתוף פעולה בין אמנים שונים, לעיתים מרקע שונה, תחת קורת הגג של אותה הבמה. לבונטין 7, הצוללת הצהובה, ופאב הפיטריה עושים צעד נוסף למיסוד העניין, וזה בדיוק ג'אז ניו-יורקי במיטבו, אך בה בשעה גם ג'אז ישראלי לכל דבר. הסדרה שנקראת ניו-יורק עכשיו (NY Now) תפגיש מגוון עשיר של אמנים ישראלים עם עמיתיהם מחו"ל למופעי ג'אז מאתגרים. למסמך המלא הרישמי עם הסבר מיהם האמנים.
בשנות החמישים החלה להתגבש סצנת ג'אז בישראל. הסצנה הזאת פרחה בשנות השישים והשבעים, אך מחסור בעניין של הציבור ומחסור באמנים צעירים שיחיו את הסצנה, גרמה לתחושת דעיכה של הג'אז הישראלי, על רקע שנות השבעים הסוערות של מלחמת יום כיפור, והסכמי השלום עם מצרים, ולקראת שנות השמונים של מלחמת לבנון היתה סצנת הג'אז בנויה בעיקרה על אותם אנשים מזה 25 שנים ויותר. אהרלה קמינסקי ודני גוטפריד, שניים מעמודי התווך של הסצנה הישראלית, מהגדולים והחשובים שבהיסטוריית הג'אז של ישראל מספרים בראיון כיצד בשנת 1979 נאלצו לסגור את ה"ברברים" המיתולוגי עקב חוסר באמנים ונסיעה של אחרים לאמריקה, ואיך יש בשנים האחרונות פריחה של ישראלים.
הדלות באמצעים של האמנים בדורות הראשונים כפי שמספר גוטפריד בראיון היא שונה לחלוטין מהמצב של האמנים הישראלים כיום. חלק גדול מכך היה פתיחת מגמות ג'אז בית ספר רימון בשנת 1986 והמגמה בתלמה ילין 3 שנים מאוחר יותר, כמו גם פסטיבל הג'אז של אילת בשנת 1987, בשיתוף פעולה עם ברקלי בבוסטון, יחד עם ההזדמנות של אמנים בעידן המודרני להאזין בקלות רבה לכל דבר מהיסטוריית הג'אז שאפשר על גבי תקליטים, בתחנת הרדיו 88fm שלמרבה הצער מהווה יעד לתוכניות מפחידות של סגירתו וצימצומו, או אפילו דרך האנטרנט, אלו מאפיינים שסייעו לגבש את ראשוני הג'אזיסטים הישראלים שיצאו והחלו בתהליך של יצירת ג'אז ישראלי, כלומר ג'אז שאפשר לנגן אותו גם בחו"ל ועדיין יהיה ישראלי לכל דבר ועניין.
ההבדל בין ג'אז בישראל לג'אז ישראלי אם כן הוא דבר שמתגבש בשנים האחרונות, ושעדיין איננו יודעים לאן יוביל. אבל די ברור כבר עתה, שיהיה זה הישג אם הג'אז הישראלי יוכל כמו ג'אז לטיני או למשל ג'אז צועני, להיות הוויה מוכרת. כמובן שזה תהליך שעדיין לא הגיעו אליו באופן מלא, כלומר, אם ישמיעו לחובב ג'אז אקראי מהעולם ג'אז ישראלי, לא סביר שהוא יכיר אותו ככזה, אבל ישנם כבר כאלו שמתחילים להכיר ולזהות ומתגבשים בהחלט מאפיינים משותפים, תוצאה של תהליך הסתכלות של אמני ג'אז ישראלים לשורשיהם ולרלוונטיות שלהם כישראלים.
מי שזוכר את ההיסטוריה של הביטלס יכול לגזור ממנה את התהליך. הביטלס החלו כלהקת רוקנרול בהשפעת צ'אק ברי, באדי הולי, האברלי ברודרס ועוד הרכבים אמריקאים משנות החמישים. הביטלס היו הרכב מאוד מקורי כבר מימיהם הראשונים, אבל בשלב מסויים החלו לחוש בצורך לצאת מהשבלונה של עצמם, לחפש צלילים אקזוטים, כמו סיטאר למשל, וכך לשבור את השבלונה. ובשלב שלאחר מכן הם החלו לפנות לתוך השורשים של עצמם ומהותם ולשלב אלמנטים אירופאים ובריטים במוזיקה שלהם.
דבר די דומה אולי אפשר לומר שקורה לג'אז הישראלי. באמצע שנות התשעים היה למשל ההרכב של איריס ועופר פורטוגלי שיצר את הגוספל-ג'אז, הוויה ישראלית של ג'אז עם שילוב אקזוטי של רעיונות מהגוספל שנתנו להם צליל ששובר שבלונה של הג'אזיסטים הישראלים, שבעיקר היו עסוקים במימוש השפעות חיצוניות באותה תקופה. כשנתיים לפני כן, בשנת 1992, היו אלו הבאסיסטים אבישי כהן ועומר אביטל, והטרומבוניסט אבי לייבוביץ' שפנו לניו-יורק והחלו לעשות שם חיל. הם שיתפו פעולה עם אמנים בינלאומיים וחיו בתוך הוויה של ג'אז אמריקאי בעיקר.
סביב הבסיס של שלושת האמנים הללו, במשך השנים התגבש מקום טוב ושם טוב לישראלים בניו-יורק ולמעשה בעולם. אמנים אלו היו דור של אמנים שהגיעו עם השכלה רלוונטית בג'אז, כבר בתחילת הקריירה שלהם מה שנתן להם את האפשרות להיות פרילאנסרים בסצנה זרה וקוסמופוליטית שניו-יורק מציעה, כמוזיקאים מקצוענים מראשית דרכם הם יכלו להינות מכך. בימים עברו, לפני התקופה של ימינו, חלק מהאמנים הישראלים יצאו לחו"ל בשלב מתקדם של הקריירה בשביל לחזק את הידע התיאורטי שלהם, לאחר שבתחילת דרכם הם למדו מכורח כשרונם בהרכבים של אמנים מנוסים שהגיעו מחו"ל יותר מאשר בלימודים מסודרים והאזנה לתקליטים.
הסצנה הישראלית היתה זקוקה תמיד לכוחות שיגיעו מבחוץ עם ידע בשביל להעשיר ולמסד אותה, אמנים כמל קלר, ז'אק סאני, רומן קונסמן, הארולד רובין, ג'ס קורן , ארני לורנס ואחרים העשירו את הסצנה. גם כיום כמובן שזה לא יזיק שיבואו אמנים שכאלו מחו"ל, ולהיפך זה יהיה מעולה, אלא שכיום הישראלים שמצויים בחו"ל צוברים ידע וניסיון שהם יכולים במידה רבה למלא את הפונקציונליות הזאת בעצמם. והאמנים הללו חוזרים לארץ בשנים האחרונות. דני זמיר, אבישי כהן, ואבי לייבוביץ הם חלק מהשמות הגדולים של הג'אז הישראלי של ימינו שבשנים האחרונות הפכו למעורבים בסצנה בישראל במידה רבה, אחרי שעשו חיל והגיעו להישגים בעולם הרחב.
אם כן קל להבין שהסצנה הישראלית של הג'אז הולכת בשנים האחרונות ומתפתחת ליותר מאשר אנשים שיושבים ומנגנים ג'אז, ויש לה גם אמירה ישראלית. אם בשנות השבעים אמנים מובילים כאלברט פיאמנטה ודני גוטפריד עשו פרוייקטים מבודדים של ג'אז ישראלי שלא היה להם המשכיות, הרי שהיום זוהי תופעה: דני זמיר עושה ג'אז משולב יהודי וישראלי שבו הגיע לרמה גבוהה ופיתח לעצמו לקסיקון הולם של אלתור שמתאים לעולמות הללו של ג'אז, יהודי וישראלי. אבישי כהן שהוא בכיר אמני הג'אז של ישראל, מוציא אלבום שבו הוא שר בעברית, הרי זה מאפיין ברור של הכיוון הזה.
התופעה הזאת, שהיא מבורכת ומראה שהסצנה הישראלית מתפתחת באופן בריא בשנים האחרונות, ועל כן זה לא פלא שהופעות ג'אז של ישראלים מושכות קהל ועניין, למרות שעדיין במדיה יש הרבה מקום לשיפור בהתיחסות להישגים הללו של הג'אז הישראלי, ומועט מאוד הכיסוי של סצנת הג'אז. היה ראוי אילו עיתונים כמו ידיעות אחרונות, מעריב ואפילו הארץ, שאגב הוא עיתון שלפחות אפשר לומר ששם יד על הדופק של הג'אז הישראלי, אבל היה ראוי לראות כיסוי יותר אנטנסיבי וראוי לג'אז הישראלי וליופי והפוטנציאל שטמונים בו.
למרות התופעה הזאת של שילוב ישראליות לתוכן הג'אזי של האמנים, זה לא פוסל שורה ארוכה של אמנים שעוסקים בג'אז על כל גווניו. אפשר לציין למשל את אלברט בגר שמגיע להישגים בתחום הג'אז החופשי והוא סולואיסט ברמה גבוהה מאוד בתחום. גם האמנים שפונים לנישה הישראלית עדיין שומרים על קשר גדול, לעיתים עיקרי, עם ג'אז מסורתי. זה לא מפליא שהג'אז הישראלי כיום מספיק חזק בשביל שלמשל הפסנתרנית ענת פורט תקליט בלייבל הנחשק ECM, או בשביל שלמשל הרכב כמו התפוחים שעוסק בפיוז'ן, בפ'אנק, רגאי ובהיפ הופ משולבים עם ג'אז מסורתי, יופיע בפסטיבל הג'אז הנחשק של לונדון ובהצלחה.
לפני שנים כאשר פסטיבל הג'אז של אילת נהג לעשות שיתופי פעולה בין ישראלים לזרים, היו שנהגו למתוח ביקורת על החלטה זאת. מבחינה ערכית, ישנם כאן שני דברים, אחד, לבוא ולראות הרכבים זרים שמצויים בטופ העולמי מבצעים את החומר שלהם בהרכב שלהם בשביל לתת השראה על הסצנה הישראלית והקהל שבא לצפות. מצד שני, ישנה התפיסה שגורסת שאמנים ישראלים צריכים כמובן לקבל הזדמנויות שלא תמיד יש להם, לשתף פעולה עם אמנים מנוסים מהעולם שיכולים למשוך אותם קדימה.
כיום ברור שהתפיסה השנייה הוכחה כחשובה לא פחות מהראשונה, ואף יותר, למרות הביקורת. כמה שראוי שיבוא אמן עם ההרכב שלו, עדיין זה לא פוסל את ההיגיון הבריא בלאפשר לאמנים ישראלים הזדמנות לשפר את היכולות שלהם ולתבל בכך את הג'אז הישראלי ביכולות משופרות. פסטיבל גבעתיים והאוזן השלישית יצאו באופן מבורך לכיוון הזה. גם בפסטיבלים כמו זה של תל אביב אפשר לראות שילוב מבוקר של התפיסה. מועדונים כמו לבונטין 7 והצוללת הצהובה שהם מועדונים פרטיים עושים זאת בצורה מדהימה למדי, וזוהי תופעה מבורכת, בלי אגב לפסול את הצורך בכך שיהיו גם הרכבים שיגיעו לישראל בפני עצמם.
קצת על הסדרה המדוברת NY Now. קתרין פרמר, ביתו של ארט פרמר תפתח את הסדרה כשהיא מלווה בבאסיסט אסף חכימי ובמתופף שי זלמן. ההרכב יבצע סטנדרטים של המלחינים הקלאסים של הג'אז כגון קול פורטר, דיוק אלינגטון וגרשווין. פרמר היא זמרת יוצאת דופן, שמסוגלת באמת לשיר את הבלוז. היכולת שלה לעשות את הסטנדרטים היא דבר שלא מומלץ לפספס אותו בשום אופן, משום די ברור שהיא הדבר האמיתי בכל הקשור לשירת ג'אז.
דייויד הזלטין שיגובה על ידי המתופף שי זלמן והבאסיסט גלעד אברו, יציג אתגר מסוג אחר לחלוטין, כאשר מדובר בחומרים מקוריים שלו ששייכים לעולם ההארד בופ הקלאסי. המופע הזה הוא מומלץ ומעניין יהיה לראות איך בהרכב של שלישייה שכזו יתפתח הקשר בין האמנים הישראלים לביצוע החומר של הזלטיין, ובכל אופן צפוי להיות ערב חם ומעניין.
המופע של ג'ו מגנרלי הוא על הנייר מרתק ביותר. מגנרלי הוא חצוצרן בעל שיעור קומה רב, והוא מגובה על ידי הגיטריסט יותם זילברשטיין שהיכולות שלו רבות, שי זלמן על התופים, ואסף חכימי בבאס. המופע הזה יציג בדומה למופע של הזלטיין חומר מקורי מה שאומר שהאתגר יהיה שוב רב ויוכלו ללמוד גם מהנסיון של המופעים הקודמים כיצד להביא חומר של אמן לידי אופטימליות במופעים בישראל.
הסקסופוניסט הותיק צ'ארלס דייויס יזכה להרכב מעניין מאוד. עומרי מור הפסנתרן המוכשר שנוטה לצליל אירופאי, הבאסיסט שי גנור והמתופף שי זלמן ישתפו איתו פעולה וסביר להניח שיהיה להם הרבה מקום להפגין את כשרונם במופע שכזה שצפוי להיות בעל אופי יותר פתוח עקב הנסיון של דייויס, שלבטח ישרה על הצעירים את האווירה של גדולי הג'אז. דייויס יש לו צליל יפה וג'אז מסורתי שכזה יכול להוציא כמה וכמה בלדות יפהפיות שאין שום סיבה לפספס.
המופע הסוגר של הסדרה יפגיש את גרג טרדי שצפוי להיות נוטה לרוחניות, כשהוא יגובה על ידי גלעד אברו בבאס ושי זלמן בתופים. מדובר בדמות מעניינת ורבת פעלים במוזיקה שמעניין יהיה לראות מה הוא יביא איתו לישראל.
כל המופעים מעניינים, וההמלצה היא לא לפספס אף לא אחד, ובכלל הזדמנות טובה למי שלא מכיר את סצנת הג'אז בישראל להתחיל ולטעום ממנה, לראות אמנים ישראלים מארחים מוזיקאים טובים ולטעום מסצנה הניו יורקית באותה הזדמנות.