קתרין פארמר, לבונטין 7, 3 בנובמבר 2008

רק השבוע כתבתי על תוכניות הבלוז שאנשי 88 FM הורידו מהלוח שלהם. והנה מגיעה קתרין פארמר, מלווה בהרכב ישראלי, במופע הפותח של הסדרה בלבונטין. פארמר מגיעה מסגנון ג'אז ששייך לתקופה שבה הבלוז היה במינונים גבוהים, וכך באמת מגיע פיצוי. ספק אם היו בארץ בשנים האחרונות איזשהו זמר או זמרת שיכולים לשיר את הבלוז כמו פארמר. פארמר שרה שהשראה גבוהה מצד אחד, ומצד שני, כשפארמר נכנסה לנישה של בלוז ישיר, כמו שאומרת האימרה הידועה, It ain't nothing but the Blues.

למרות שלא היה קהל רב בהופעה השנייה, היתה אווירה מצויינת. הללו שנשארו להופעה השנייה נהנו, ודי מפתיע שלפארמר היה כוחות לשיר מופע שני בהשראה שכזאת. לבונטין-7 הוא מועדון הג'אז הכי חם שיש בישראל, נקודה. כל מופע ג'אז בלבונטין-7 יש לו פוטנציאל ענק להתפתח למשהו גדול, המקום עצמו, בשל האווירה האינטימית שבו דוחף את האמנים. 

פארמר בעלת קול יפהפה, עלתה וירדה ונתנה שורה ארוכה של ביצועים ווקאליים לסטנדרטים של ג'אז, שבהם הביאה לידי מיצוי את הקול הטוב שלה ואת יכולת השירה המצויינת שלה. בין אם זה בלדה, בלוז, או סווינג, הסמכותיות, הידע, והאיכות הווקאלית באו לידי ביטוי. אני המלצתי על ההופעה הזאת בשל היכולת שלה לשיר בלוז ואני שמח שלא נתבדתי אלא להיפך.

לצידה של פארמר בלט הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ. הרשקוביץ עצמו היה ניכר בו שהוא אוהאת תחום הבלוז ומושך לכיוונו, ולכל אורך הדרך הוא הכניס תוכן איכותי ויעיל, שהשתלב הן עם השירה של פארמר והן עם התופים והבאס. דבר אחד שלא כל כך הסכמתי איתו, היה כשפאמר שיבחה את הרשקוביץ. אמנם הרשקוביץ ראוי לכל השבחים, אלא שפארמר ציינה את יד שמאל שלו, באומרה כי הרבה נגנים לוקים ביד שמאל שלהם ואילו הרשקוביץ הוא "something else", שזה כמובן מחמאה יוצאת דופן.

אלא, שדווקא היתה זאת יד ימין, לפחות לטעמי, יד ימינו של הרשקוביץ שהיא היתרון הגדול שלו לפחות בכל מה שקשור לג'אז מבוסס בלוז. יד ימין של הרשקוביץ הזכירה פעמים רבות יכולות יוצאות דופן של נגני בוגי ווגי. אמנם יד שמאל היתה לא רעה, ובתזמון טוב, אלא שדווקא מה שהרשים יותר מכל אצל הרשקוביץ היתה יד ימין. יד שמאל שלו לא ביצעה ווקינג באס, אלא ניגנה אקורדים ולפעמים ליקים, זה נעשה היטב, אבל ללא שילוב ברמה כלשהי של ווקינג באס עם הידע ההרמוני ביד שמאל, הרי שיד שמאל שלו מבחינה טכנית אינה "משהו אחר". מה שנותן את התחושה שיד שמאל שלו יוצאת דופן זה התזמון שלו, אבל התחושה שלי היתה שתוספת של ווקינג באס לפרקים יכולה להוסיף גוון נוסף לנגינה שלו.

 היה שלב מסויים שהרשקוביץ באלתור הכניס אקורדים ביד ימין שנראה היה לכאורה שהוא יוצא מהמסגרת, אבל זה יצא בסופו של דבר טוב ומפתיע! אפילו  קתרין פארמר לא הסתירה את הנאתה מהחיוניות שהפגין לכל אורך המופע. דבר שצריך לזכור הוא אופי החומר.

החומר המדובר הוא חומר שאין בו את אלמנט  ה"rocking", ופסנתרנים מהתקופה עשו בעצם את ההבדל באמצעות הבוגי ווגי. בימינו זה קצת אנכרוניסטי לנגן בוגי ווגי, ואני לא מצפה מפסנתרנים אפילו בחומר הזה לנגן בוגי ווגי, אבל לשלב ווקינג באס זה בהחלט מספיק בשביל להוסיף מימד של "rocking". דווקא בקטעים שבהם מינון הבלוז גבוה יש מימד מסויים של "rocking" ויש פחות, ואז בשביל להעצים את זהקצת  ווקינג באס בסולו יכול לתת לא רק העצמה מיידית של המלודיות של המוזיקה אלא להוסיף את מימד ה "rocking" הנ"ל!

המתופף שי זלמן הוא מתופף מהסוג שאני אוהב. הכל אצלו נראה קל, הוא תמיד צעד אחד קדימה, ויש לו טכניקה מצויינת שבה הוא מייצר צלילים שמוסיפים למימד ההרמוני, כאשר זה נשמע כמו אפקט של זחילה שהוא מבצע עם המברשות. אפקט זה הוא מיוחד ולא ראיתי הרבה שמפתחים את הרעיון הזה, זלמן הוא ללא ספק מוזיקאי שיש בו דברים ששווים ענין ופיתוח. לגבי הבאסיסט אסף חכימי, הסולו שלו בשתי אצבעות יד שמאל, הפריטה שלו ועבודת הקשת שלו מציגים אמן סולידי, יציב, בטוח, אם כי הוא לא הוליך תוכן במופע הזה.

 למעשה, כל באסיסט  יתקשה בקטעים שקרובים לבלוז, שהרי יותר עדיף עם באס נשיפה, כמו טובה או משהו בסגנון, ששם ניתן לשלב יותר דינמיקה מבלי שזה יפחית מהחום של המוזיקה. לעומת זאת בבלדות יש יתרון ברור לבאס כלי מיתר על טובה, ואכן בבלדות חכימי בא לידי ביטוי היטב, רק שלא שהוא לא השתמש בסולו ארוך וכריזמתי אלא סולו קצר מאוד שבו היה קשה להתרשם מהיכולת שלו למשוך קדימה ולמלא בתוכן של הובלה.

לסיכום אפשר לומר על הרביעייה כולה כרביעייה, שהם היו נפלאים. דווקא החומר הזה קשה מאוד, הכוונה, כל העניין הזה של הסטנדרטים שטחנו אותם במשך שנים, ובמיוחד במסגרת מצומצמת של רביעייה, זהו חומר שקשה מאוד להוציא איתו את הקהל מהשיווי משקל. הרבה יותר קל בסגנונות כמו ביבופ או ג'אז חופשי, בהם כל אמן יכול לצאת לסולואים ארוכים, בהם גם אם אמן עושה משהו הכי לא הגיוני ביחס לאחרים שבהרכב, עדיין זה עובר בתנאי שיש בזה וירטואוזיות, לעומת זאת בסגנון של סטנדרטים על סווינג, דינה וושינגטון ובילי הולידי, בהרכב מצומצם, קשה מאוד להכניס תוכן ייחודי בלי להשמע כקלישאה שטחנו אותה אלך פעם.

 אך הרביעייה שראינו בלבונטין, בראשות פארמר הנפלאה, לא רק שהכניסה תוכן וחיוניות, אלא גם חום, אלתור, מקוריות ויצירתיות. הם היו "something else"!

ציון: 5 כוכבים

תגובה אחת בנושא “קתרין פארמר, לבונטין 7, 3 בנובמבר 2008”

  1. שמע נתאי!

    אתה שועל רציני שלא רואים כמותו בישראל ובעולם כולו!!!
    אתה פוטנציאל אדיר שכל אשר שומע את נגינתו מתפעם ומתענג על כל תו ותו.
    שלא יבלבלו לך ת'מח על יד ימין יד שמאל! על זה נאמר שתי ידיים שמאליות- אבל מוצלחות!
    גדל לתפארת והמשך להפציץ!!!
    מעריצך!

להגיב על שובל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *