בוואלה נכתב טור של עינב שיף בשם כיפת הזהב. הדבר הזעיק אותי, ראשית בשל שבעיני הטרנד החדש של חזרה למקורות הוא מבורך, בריא ושפוי מאין כמותו. שנית, בשל שעצם העניין צריך להיות האמנות של האמן, והאמנים שחזרו למקורות יהודיים בטרנד של השנים האחרונות, אף אחד מהם הוא לא איזושהי דמות וגנרית או משהו כזה. הדבר השליש והאחרון הוא זכותו של האמן לחופש, וההתנגדות להכניס את האמנים לתבניות שלמה ארציות או אריק איינשטייניות. זוהי זכות שטוב מאוד שהיא באה לידי ביטוי בשנים האחרונות! אם אמן בישראל של השנים האחרונות יכול להיות לבטא עצמו במסגרת המיינסטרים במגוון הרבה יותר רחב מבעבר, הרי זה עושר ואושר ולא מגבלה.
עוד דבר שאני רוצה להתייחס אליו זה עמיר בניון. משום מה כלי התקשורת הישראלים מדביקים לו תדמית שהוא עצמו התבטא ואמר שאינה שלו. נוצר מצב שבניון צריך להגן על עצמו מדברים שלא בטוח שהוא היה רוצה בכלל לחשוב שהם הוא. זה די דומה למצב שמישהו נמצא בחברה סגורה כלשהי, כיתה, פנימיה, מועדון ספורט, עבודה או כל דבר אחר, ומפיצים עליו שמועה במסגרת הזאת כלשהי. למשל, שהוא עצבני. אפילו אם הוא לא ידע שהוא כזה. במשך הזמן נוצר מצב של רפלקסיביות, כלומר, החברה משכנעת את עצמה שהאדם הוא כזה, והאדם בשלב מסויים כתוצאה מהתגובות מתחיל להלחם נגד זה.
בשלב הבא הוא כבר הופך לכזה גם אם לא היה כזה. כי לכל אדם יש הגנות. לכל אדם יש עצבנות במידה מסויימת, והוא יוצר לעצמו הגנות בשביל שהעצבנות הזאת לא תיהפך להיות גורם דומיננטי. וברגע שמדביקים לו תדמית, זה כאילו אומרים לתת-מודע שלו שההגנות שהוא יצר אינן פועלות. במשך הזמן בתת-מודע האדם מתחיל להשתכנע שבאמת ההגנות שהוא יצר כנוגדן אינן עושות את העבודה, או במילים אחרות, שהוא אכן מתאים לתדמית שהדביקו לו.
כמו הדוגמא של התדמית העצבנים שמדביקים למישהו, התדמית שהודבקה לבניון בתקשורת חלים עליה כללים דומים. יכול להיות שעמיר בניון אמר דברים מסויימים בראיון, אבל ברגע שהוא אומר שדבריו הוצאו מהקשרם, אני נוטה להאמין לו. אם הוא לא שלם עם עצמו והוא באמת כזה, זה יצא החוצה בעתיד ונדע שזה היה נכון, אבל לכל הפחות צריך לחכות ולראות שזה באמת יוצא החוצה! אם הוא אומר שהוא לא כזה אז הוא לא עד שיוכח אחרת.
לגבי ההיסטוריה, אני מדבר על ההיסטוריה של המוזיקה בישראל, ראשיתה של המוזיקה בישראל עוד לפני הקמת המדינה, ולמעשה בשנות השלושים כבר התפתחו בארץ שתי אסכולות שגם היום מהוות את הויכוח העיקרי, אסכולה אחת בעיקר של יהודים ממזרח אירופה שרצו לשלב אמירה ישראלית ויהודית במוזיקה הקלאסית הישראלית, והשנייה ממערב אירופה שגרסה שהמוזיקה הקלאסית בישראל צריכה להדביק כל הזמן את הפער ממקבילתה המוזיקה הקלאסית בעולם הרחב בלי קשר לסוג אמירה מקומי כלשהו.
כשקמה מדינת ישראל היו שני אסכולות אלו מפותחות למדי, וקשורות מאוד בהוויה הישראלית הן הפופולרית והן הקלאסית, ולעיתים שתי האסכולות החליפו בתפקידים וברעיונות ביניהם, אבל, הויכוח הרעיוני נשאר אותו דבר והוא עד היום. מאסכולות אלו צמחה המוזיקה הישראלית הפופולרית והמאפיינים הראשוניים נותרו בה עד הים, כמו גם הויכוח על התוכן היהודי מול האוניברסלי. הטרנד של היום לא נובע אם כן מחידוש מבחינה רעיונית אלא מבחינה מהותית. וזאת משום שעובדתית מתברר שבתקופה של השלושים שנים שקדמו לטרנד הנוכחי, היתה הרעבה של מוזיקה יהודית במיינסטרים הישראלי.
וכתוצאה מכך, תוצאה של הרעבה זאת, מוזיקה יהודית נשמעת כיום לרבים אקזוטית, בעוד שדווקא הרוק, ובעיקר הגרסאות המיובאות שלו, הופכים להיות מעין ברירת מחדל מוכרת. אנשים שומעים את ניל יאנג ומרגישים בבית, בעוד שאותם אנשים כשישמעו מוזיקה יהודית, זה יצרום להם, בין אם לטובה או לרעה, והכוונה בצרימה טובה שזה יתפס בעיניהם כמשהו חיובי ואקזוטי עם השראה טובה, ובמקרה שהצרימה תהיה רעה הם ישנאו את זה כמו חריקה של גיר על הלוח!
מאחר וגם האמנים עצמם בני זמננו, רבים מהם חיו וגדלו בתקופת הרוק, נוצר מצב שאמנים אלו גם כשפנו למוזיקה יהודית, עדיין יש בהם משהו מהרוק. כי זה הבסיס שעליו גדלו, לפחות חלקם, וגם אם הם מנסים להפטר ממנו, אצל חלקם זה לאו דווקא עובד ועדיין נשאר בהם משהו מהרוק בכל דבר שהם עושים. ועל כן מי שבאמת אוהב רוק עדיין יכול למצוא את סממניו אצל רבים מהמוזיקאים שפונים למוזיקה יהודית, בהנחה שהוא מוכן לקבל את הצליל היהודי ולא מחייב צליל של רוק.
חזרה לסעיף השלישי, אני לא חושב שאמנים ישראלים צריכים להתעסק בנוסחת הישראליות של שלמה ארצי יותר מאשר הם צריכים להתעסק בהוויה יהודית אם זו מהווה עליהם השראה, בדיוק מאותה סיבה שהם לא צריכים להתעסק עם נוסחת האמריקאיות של ברוס ספרינגסטין או ניל יאנג. ולא צריך להיות שום חיוב לאמנים ישראלים לעסוק דווקא ברוק, או בחילוניות, אין שום סיבה להגביל אותם לדברים, לקבל נוסחת ישראליות משלמה ארצי זה דבר שזכותו של אמן אם הוא רואה בכך השראה שטובה לו, זכותו לעסוק בכך, אך אין בכך משום החובה, ואין שום סיבה לכוון אמנים כאילו זה הדבר הנכון או הדבר הנכון היחידי.
לסיכום, עדיין לא בטוח שהטרנד היהודי יצליח להרקיע שחקים, וליצור את הפיוז'ן המושלם בין המוזיקה היהודית לטרנדים של רוק ומוזיקה בת ימינו. אבל יש סיכוי לכך, והמרוויח הגדול תהיה המוזיקה הישראלית כולה, כולל זאת המבוססת רוק. סוף סוף יהיה למוזיקה הישראלית אופי משלה, ואמני רוק יוכלו לתרגם השראה זאת גם במוזיקה חילונית ובלי הצליל היהודי, משום שתובנות מוזיקליות יכולות לעבור טרנספורמציה תרבותית ולקבל ביטוי גם ברוק ישראלי.
ומעבר לכך, אני חושב שבמוזיקה שבנאי ובניון ואחרים עושים יש חיוניות שאני לא מוצא אותה באותם מינונים במוזיקת רוק ישראלי פשוטה. וזה הסיבה שהיום אלו הדברים החמים לטעמי בשוק הישראלי. וכן, החיוניות הזאת מגיעה דווקא בגלל שהם נשמעים יותר אותנטים ושלמים עם מה שהם עושים מבעבר, דווקא כשהם תחת המוזיקה החדשה שהם מובילים בסצנה הפופולארית שלנו, הם מממשים את עצמם כיוצרים ומובילים לנישה חדשנית במהותה, גם אם יהיו להם פחות מאזינים הרי הערך של האמנות שהם מובילים הוא יותר מאשר אך ורק לחקות את מה שעשו לפניהם!